לא בגדתי - פרשת אורי אילן

א.1 | היציאה למשימה

סמל אורי אילן מחטיבת גולני, היה אחד מחוליית לוחמים שכללה את סגן מאיר מוזס (מאור) מחטיבת גולני אף הוא, ואת שלושת לוחמי גדוד הצנחנים: סמל מאיר יעקובי, רב טוראי יעקב (ג’קי) לינד ורב טוראי גד קסטלניץ (זבולון). החוליה שנשלחה במשימת מודיעין לרמת הגולן (שהייתה אז בשליטה סורית), נחשפה ונפלה בשבי.

החוליה יצאה לדרכה בליל ירח מלא בין ה-8 ל-9 בדצמבר 1954 ומשימתה הייתה להחליף סוללות במתקן האזנה שמוקם סמוך לתל עזזיאת ברמת הגולן ושנועד לצותת לטלפונים במוצבים הסוריים. המשימה לא הייתה זרה לחיילים. מיום התקנת המתקן, כמה חודשים לפני כן, כבר חדרה החוליה פעמים אחדות לשטח כדי להחליף סוללות ולבדוק את תקינות המתקן.

מפקד גדוד הצנחנים, אריאל (אריק) שרון, נאמן למורשתו כמפקד לשעבר של יחידת הקומנדו הקטנה והנועזת – יחידה  101,  האמין כי כישוריו של החייל חשובים יותר מדרגתו, ולפיכך מינה את סמל מאיר יעקובי, אותו העריך מאוד, למפקד הפעולה שקיבלה את השם “מבצע צרצר”.

סמוך ליעדם, בעת שטיפסו במעלה ואדי שטוף אור ירח, התגלתה החוליה וכותרה מכל עבריה. אחר קרב קצר וחסר תכלית, הורה המפקד יעקובי על כניעה, והחמישה נלקחו בשבי.

אחרי שהות קצרה בקוניטרה, הועברו השבויים לכלא אל-מזאה הידוע לשמצה בדמשק, שם נחקרו בעינויים קשים במטרה לגלות את המניע לפעילותם הלילית.

א.2 | תגובות ראשונות במערכת הפוליטית

ארבעה ימים לאחר מכן, ב-12 בדצמבר, בטרם התברר בוודאות כי חמשת החיילים בחיים, אולץ מטוס נוסעים אזרחי, סורי שהיה בדרכו מדמשק לקהיר וטס באזור הפקוח האווירי של ישראל, לנחות בשדה התעופה בלוד. במטוס היו חמישה נוסעים: אמריקני אחד ששוחרר מיד, ארבעה סורים וכן חמישה אנשי צוות. ראש הממשלה, משה שרת, התנגד בתקיפות לדרישת לבון ושרים אחרים להשתמש בנוסעי המטוס כבני ערובה עד להחזרת השבויים והורה לשחררו. המטוס על נוסעיו, שוחרר בתום יומיים מרגע יירוטו והפעולה עוררה על שרת ביקורת רבה.

בישיבת הממשלה  שכונסה ב-19 לחודש, מסר שר הביטחון, פנחס לבון כי ההוראה ליירט מטוס סורי צבאי ניתנה כדי למנוע את רצח חמשת החיילים השבויים, או “הסתבכות אחרת” כדבריו. ראש הממשלה שרת חזר על התנגדותו להחזיק במטוס ובנוסעיו ואמר כי “אנחנו איננו יכולים כמדינה להיזקק לאמצעים שיכולים להיזקק להם ארגונים לא ממלכתיים.”

שרת לא הסתפק בדבריו בישיבת הממשלה ושיגר, שלושה ימים אחר-כך, מכתב אישי ותקיף במיוחד אל לבון. במכתב באו לידי ביטוי בולט היחסים המתוחים והחשדנות הרבה בין ראש הממשלה למערכת הביטחון והדים לחילוקי הדעות המתמידים בין שר הביטחון לבון לבין הרמטכ”ל משה דיין. שרת תקף במכתבו את ראשי הצבא הסבורים כי “מדינת ישראל רשאית – או אפילו מחויבת –  לנהוג בתחום יחסיה הבין-לאומיים לפי החוקים השוררים בג’ונגל…” והבהיר כי “אין בדעת הממשלה לסבול גילויים כאלה של ‘מדיניות עצמאית’ בקרב מערכת כוחות הביטחון”.

א.3 | רגישות מדינית ומתחים פוליטיים מבית מקשים על שחרור השבויים

תשומת הלב הציבורית והמדינית הייתה נתונה באותה עת לפרשת הספינה “בת גלים” (אנייה ישראלית שנשלחה לחצות את תעלת סואץ במטרה לשבור את האמברגו שהטילו השלטונות המצריים על מעבר כלי שיט ישראליים ומטענים המיועדים לישראל בתעלת סואץ). מאסרם הממושך במצרים של צוות הספינה הישראלית שניסתה לעבור בתעלת סואץ יצר אווירת משבר בן-לאומית מחוץ, ועורר על ראש הממשלה את תלונות האופוזיציה על אזלת ידו בכל הנוגע לשחרור אנשי הצוות ולהבטחת חופש השיט, מבית. בנוסף, התעורר משבר חריף יותר עם החלטת המצרים להעמיד לדין קבוצת יהודים מקומיים שנתפסו בחודש יולי ונאשמו בפעולות טרור ובריגול לטובת ישראל. המשפט שנתפס כמשפט ראווה וגזרי דין המוות הצפויים הביאו את המערכת המדינית לפעילות נמרצת במטרה להציל את הנידונים, יצר מתח נוסף במערכת הפוליטית סביב השאלה המפורסמת “מי נתן את ההוראה” (להפעיל את הרשת היהודית) והיווה את תחילתה של הפרשה הידועה כ”עסק הביש” (ובשמה המאוחר יותר: “פרשת לבון”) שעתידה הייתה להסעיר את מדינת ישראל במשך עשורים רבים.

בשל אירועים אלה נדחקה פרשת השבויים בסוריה לשולי ההתרחשויות. שרת ביקש שלא להחריף את המתח גם בחזית זו וביקש לפעול בצנעה אצל ראש מטה משקיפי האו”ם, הגנרל ברנס, במטרה לשחררם.

במשך כל אותו זמן התייסרו חמשת החיילים בשבי הסורי בעינויים קשים. לקראת סוף חודש דצמבר נחשף סודו של מתקן הציתות ומאיר יעקובי ומאיר מוזס ניאותו להוביל את החוקרים הסורים אליו. יעקובי תכנן לחשוף את המתקן בפני שוביו ואז להפעיל את חומר הנפץ שבו ולהתפוצץ עמו לבל ייפול בידיהם. אולם תכניתו לא יצאה אל הפועל: לאחר שחפר וחשף את המתקן, הצמיד אותו אליו לקראת הפיצוץ הצפוי אך, כנראה בשל הרטיבות הרבה, הפיצוץ לא התרחש. מאיר מוזס ומאיר יעקובי, שחש כי זכה בחייו מחדש שלא מרצונו, הוחזרו לכלאם. המתקן פורק לבסוף על ידי הסורים.

בארץ התנהלה הפעילות לשחרור השבויים בעצלתיים. דעת הקהל נסערה מהידיעות על העינויים שעברו חברי הרשת היהודית בקהיר, צוות הספינה “בת גלים” הושב לישראל (אך הספינה נשארה בידי המצרים), ובמערכת המדינית געשו הרוחות ועלתה המתיחות בין הדרג הביטחוני לדרג המדיני סביב עניין “העסק הביש”. החשדנות ההדדית בין ראש הממשלה שרת לשר הביטחון לבון, ובין לבון לרמטכ”ל דיין הייתה בשיאה. בחשאיות רבה הוקמה ועדת אולשן-דורי שמטרתה הייתה לקבוע מי נתן את ההוראה להפעלת הרשת היהודית במצרים. בעדותו הארוכה בפני הוועדה ב-2 בינואר, התייחס שר הביטחון לבון גם לפרשה הסורית, טען כי אסר על קיום סיורים צבאיים מעבר לגבול וקבע קטגורית כי ערכו של מכשיר ההאזנה לא היה גדול דיו “בכדי לסכן למענו חמישה בחורים” “נעשה לי חושך בעיניים, שולחים ילדים בלי שכל…”. כמו כן קשר לבון בין פרשת הרשת במצרים לבין פרשת השבויים בסוריה: “…זו אותה קלות הדעת, אותה חוסר אחריות. פה זה היה בשטח בינלאומי ופה זה בשטח יותר מצומצם.”.

א.4 | כשל כוח הסבל וגבר החשש מהסגרת סודות - אורי אילן מתאבד בתאו

רק ב-12 בינואר התייחסה ועדת שביתת הנשק המשותפת לישראל ולסוריה לנושא וקיבלה שתי החלטות בעניין: ההחלטה שהוצעה על ידי המשלחת הסורית קבעה שהפעולה הייתה הפרה חמורה של הסכם שביתת הנשק והאחריות מוטלת על ישראל. בהחלטה שהוצעה על ידי המשלחת הישראלית (והתקבלה, כאמור, גם היא), קראה הוועדה להחזרת השבויים לישראל בהקדם.

סמל אורי אילן לא היה מודע להתרחשויות אלו. בצינוק המבודד בו שהה, מעונה ומותש, היה בטוח כי כל חבריו לפעולה נהרגו והוא עצמו עומד להישפט בפני בית דין צבאי סורי ולהיות נידון למוות. נאמן לחינוכו הצבאי ולחינוך המשימתי עליו גדל בקיבוצו גן שמואל, היה נכון, אולי יותר מאחרים, להקריב את עצמו לטובת מה שנתפס בעיניו כאידיאל  גימוד האישיות הפרטית וצרכיה לטובת הכלל ונאמנות לעקרון ביטחון המדינה ושמירת סודותיה בכל תנאי. אורי אילן התאבד בתלייה בתאו ב-13 בינואר 1955 לפנות בוקר.

בטרם שלח יד בנפשו, תלש אורי אילן כמה דפים מתוך הספר “נקמת האבות” שהיה ברשותו (על האופן בו הגיע הספר לרשותו, ראו להלן), ובהיעדר כלי כתיבה, חורר בדפים אותיות ומילים באמצעות קיסם עץ מאולתר. בכך יצר תשעה פתקים המעידים על בטחונו כי כל האחרים נהרגו, על בקשת הנקם ועל בקשתו להיקבר לידי חברו, גבי ואלד, שנרצח בידי בדואים באזור בית גוברין. המפורסם בפתקים מצהיר: “לא בגדתי, התאבדתי”.  (מתוך אתר המרכז למורשת המודיעין).

הפתק: “לא בגדתי”, מתוך אתר המרכז למורשת המודיעין

בקשת אורי אילן להיקבר ליד חברו, גבי ואלד , מתוך אתר המרכז למורשת המודיעין

א.5 | החזרת גופת אורי אילן, גילוי הפתקים, לוויה והספדים

הידיעה על התאבדותו של אילן הכתה בהלם את הציבור בארץ והופצה לנציגויות ישראל בעולם על ידי ראש המחלקה לענייני שביתת הנשק, יוסף תקוע. גופתו של אילן הוחזרה בשעות הערב המאוחרות לישראל דרך גשר בנות יעקב  אל קיבוץ משמר הירדן. הרמטכ”ל, משה דיין, הגיע לקיבוץ והיה נוכח במעמד מציאת הפתקים שהיו קשורים לאצבעות רגליו ובתוך בגדיו של החלל. אורי אילן נקבר בלוויה צבאית בקיבוצו, גן שמואל.  בלוויה ספד לו הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן שלא היסס להביע ביקורת על מה שראה כהיעדר פעילות ממשלתית מספקת למען השבויים. המשורר נתן אלתרמן כתב דברים ברוח דומה ב”הטור השביעי”: “…העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח, ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם, הרבה שירי מוסר השכל ישים הוא לאבק פורח, אך יש פתקי נייר קמוטים שעל לבו יהיו חותם”.

הרמטכ”ל  ספד לאילן במילים נרגשות: “אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן.”  בדבריו השמיט דיין את סיומת הפתק המפורסם (“התאבדתי”), וכך תרם ליצירת המיתוס המכונן המלווה את החברה הישראלית עד היום. משה דיין חזר והזכיר את אורי אילן גם בדבריו ביום שסיים את תפקידו כרמטכ”ל בחודש ינואר 1958, וכן שנים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1979, עת התפטר מתפקידו כשר החוץ בממשלת מנחם בגין. כמו כן הזכיר דיין את אורי אילן ב-17 ביוני 1973, במעמד קבלת פנים לטייסים פדויי שבי מסוריה שנערך במעמד נשיא המדינה אפרים קציר.

https://youtu.be/SdghdosuxjM

בעקבות הטקס מצא הנשיא  לנכון לכתוב להורים השכולים של אורי אילן ולהביע מילות עידוד ברגעים קשים אלו בהם שמחת פדויי שבי מסוריה אינה נחלתם של פייגה ושלמה אילן.  על דברים אלה ענה לו שלמה אילן במילים נרגשות ובתודה על היות נשיא המדינה בעל “לב אנוש חם” .