השירות הרפואי לעולה הוקם ביוזמת הסוכנות היהודית עם תום מלחמת העולם השניה. תפקידו המוצהר היה להגיש את מלוא הטיפול הרפואי להמוני העולים. עם קום המדינה, קבעה הממשלה כי מבחינה ארגונית-אדמיניסטרטיבית יפעל השירות הרפואי לעולה “ליד” משרד הבריאות. “העליה הגדולה הטביעה חותמה על האנשים שעלו שם ועל כל הקשיים והצרות, ניכר הרצון הטוב לבוא לעזרה..”, כתב אברהם שטרנברג בספרו: ‘בהיקלט עם’, עמ’ 17.

מטרת האגף לשירות רפואי לעולה היתה הושטת עזרה רפואית לעולים חדשים על-ידי טיפול רפואי במוסדות ובבתי החולים של האגף, כן ניתנה עזרה רפואית לעולים שאינם מקבלים עזרה רפואית ממוסדות אחרים, כל זמן שישבו במחנות ובמעברות. השירות הרפואי לעולה – ש.ר.ל. היתה יחידה אוטונומית במסגרת הכללית של משרד הבריאות. [ארכיון המדינה, גל 12809/14, עמ’ 5].

מ’עולה חדש’ ל’ישראלי החדש’ – הקליטה בארץ החדשה

כל תהליך העלייה והקליטה גם בתנאים הפיסיים הנוחים ביותר, הוא בעיקרו גם תהליך של עקירה של בני אדם משורשיהם. ההשתרשות בחברה החדשה ויצירת קשרים עמה כחלק אורגני, הוא המבחן הקובע לאורך ימים. [אברהם שטרנברג, עמ’ 23].

מתוך עדותה של סוניה מילשטיין בוועדת החקירה הממלכתית לעניין  פרשת היעלמם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948, ישיבה מיום 23 באוקטובר 1996:

‘…היתה מגמה לקחת את הילדים מההורים שלהם כי הם צריכים להיות בבתי תינוקות, הם צריכים להתחנך בנפרד, הם צריכים פשוט..צריכים לדאוג לילדים האלה…’ . מתוך מחשבה כי הדור החדש היה חשוב ליישוב.[ג 9750/14 עמ’ 73-74].

אחת הדוגמאות לקשיי הקליטה הוא כישלון חדרי האוכל הגדולים שהוכנו במחנות, כך ציפו אנשי המחנות יישמרו לא רק הסדר והניקיון אלא שגם האוכל יהיה חם, טעים וטרי. בפועל, רק אנשים בודדים השתמשו בחדר האוכל, העולים נהגו לבוא וליטול את מנות האוכל שלהם לאוהלים. [אברהם שטרנברג, עמ’ 23].