מכתבו של הרברט סמואל לאדמונד אלנבי

לא היה זה הביקור הראשון בארץ ישראל של סמואל, יהודי בריטי שכיהן כשר בממשלה ותמך בציונים. בדצמבר 1919 התבקש על ידי אדמונד אלנבי, מפקד הכוחות הבריטים באזור, לבקר בארץ ישראל כדי לחקור את המצב לקראת הקמת ממשלת המנדט. סמואל הגיע בסוף בינואר 1920 ושהה חודש אחד במפקדתו של מייג’ור-גנרל לואיס בולס (Bols), ראש הממשל הצבאי. לאחר מכן סייר בארץ. בסוף מארס כתב מכתב לאלנבי ובו מסקנותיו. בתחום המנהל, הציע מינוי אחראי קבוע לתחום החינוך ושינויים במערכת המשפט. 

תכנית פיתוח

סמואל מנה את התחומים הדורשים עבודות פיתוח דחופות:

סלילת כבישים

פיתוח מערכת תקשורת: דואר, טלגרף

רכבת

הקמת נמל בחיפה

פיתוח התעשייה שכמעט אינה קיימת

פיתוח החקלאות וייעור

הקמת תחנת כוח המופעלת במים

לדבריו חלק מהארץ ריק מתושבים ופיתוח משאבי הטבע יאפשר למספר גדול בהרבה של תושבים לחיות בה. לדעתו “מבחינה כלכלית, המדיניות הציונית  אפשרית למדי. גם פוליטית, אפשר להתגבר על הקשיים…בתנאי שלא ינסו להגיע להישגים נרחבים מידיים”.

צעדים ראשונים

עם כניסתו לתפקיד פעל סמואל במרץ כדי להוציא לפועל את התכנית שהגה. פקידי הממשלה התחילו לנסח שורה של פקודות (Ordinances) שנועדו להסדיר תחומים רבים בחיי פלשתינה ואזרחיה. הוא הקים מועצה מייעצת ובה פקידים בכירים ונציגים ממונים של הציבור היהודי והערבי כדי לשמוע את דעתם על החוקים ועל פעולות הממשלה. בפרקים הבאים נציג מעט מפעולותיו של הנציב ויורשיו בתחומים אלו.

חינוך – מפתח להתקדמות או מקור לתסיסה ופירוד?

בסוף ימי הטורקים למדו כ-8,000 תלמידים בבתי ספר ממשלתיים בערים לצד מוסדות כנסייתיים ומערכות חינוך מסורתיות. בעלי השקפה ליבראלית בשלטון החדש ראו בחינוך גורם מקדם וסמואל ביקש להקים 300 בתי ספר בכפרים בתוך ארבע שנים. הוא הבטיח משכורת למורה, אם הכפר יספק מבנה לבית ספר. אבל התכנית לא הושלמה בשל משבר כספי. מחליפו של סמואל, לורד פלומר, רצה להנהיג חינוך יסודי לכל אך נבלם על-ידי משרד המושבות. מטרת החינוך היסודי היתה הקניית קרוא וכתוב, ו”מינימום חינוך למקסימום תלמידים”. הממשלה הוציאה על חינוך רק 7-5% מהתקציב. ועדת פיל (1936) הזדעזעה לגלות שרק ב-293 כפרים היו בתי ספר ושאחוז גבוה מהילדים (ובמיוחד הבנות) נדחו בשל חוסר מקום. הוועדה העריכה שהדגש על חינוך יסודי היה מתוך חשש מפני השפעתו הפוליטית של החינוך הגבוה.

החינוך היהודי התפתח בנפרד כיוון ששפת הלימוד בו היתה עברית והוא נחשב מכשיר לעיצוב דור חדש ברוח הציונות. רוב בתי הספר התנהלו על-ידי הוועד הלאומי של היישוב. בשנת 1927 לורד פלומר הכיר במערכת העברית בתור גוף ציבורי הזכאי לקבל השתתפות בתקציב בהתאם לגודלו באוכלוסייה. ראשי מחלקת החינוך ראו במערכת העברית גוף “בזבזני” שאינו מתנהל כראוי. היא צברה גירעונות שהביאו להלנת שכר של מורים ושביתות. הם הרבו להתווכח על גובה הסכום המגיע לה. לדעת ראשי המחלקה, החינוך היהודי נהנה גם משירותים כגון שירותי רפואה ורישוי בבתי ספר ומפיקוח על בחינת הבגרות, שהייתה כבר אז גולת הכותרת של מערכת החינוך.

מערכת המשפט

מערכת המשפט העות’מנית התבססה על יסודות אירופאיים ועל המשפט הדתי המוסלמי. ב”דבר המלך במועצתו” מ-1922 (תיק מ 6/17), נקבע שהחוק העות’מני נשאר בתוקף אלא אם כן בוטל על-ידי חקיקה. מבנה מערכת המשפט – בית משפט השלום, המחוזי, והעליון – נקבע עוד בימי הממשל הצבאי. בנוסף כיהנו בית דין לקרקעות, בית דין לפשעים חמורים ובתי דין דתיים ושבטיים. בית המשפט העליון פעל גם כמסגרת להבטחת זכויותיו של האזרח מול המדינה. במשך הזמן גדל ייצוגם של שופטים מקומיים (בעיקר ערבים) אך זקן השופטים (נשיא בית המשפט העליון) היה בריטי ושופט בריטי ישב בראש בית המשפט לקרקעות. היועץ המשפטי לממשלה מילא תפקיד מרכזי וסייע בגיבוש החקיקה. רק היועץ הראשון, נורמן בנטוויץ’, היה יהודי (בריטי) והוא נאלץ לפרוש ב-1931. היועץ טיפל מגוון רחב של נושאים, מתלונה על ניהול לא תקין של כולל עד לתביעת מקרקעין מצד יורשי הסולטן עבד אל חמיד, שנשארה עומדת ותלויה גם ב-1948. תהליך אימוץ נורמות משפטיות אנגליות נחסם על-ידי המגמה להטיל חוקי חירום בתקופת המרד הערבי ולקראת קץ המנדט.

סלילת כבישים

במהלך מלחמת העולם הראשונה שופצו ונבנו כבישים רבים לצרכים צבאיים על ידי השלטון העות’מאני. הבריטים המשיכו מפעל זה והפכו את הכבישים למערכת היבשתית החשובה ביות. סלילת הכבישים על ידי הממשלה גם הצילה את פועלי העלייה השלישית מאבטלה. בתיקי אוסף יצחק בן-צבי אנו מוצאים בפרוטוקול ישיבת מועצת עבודות ציבוריות בכתב ידו, הסוקר את המצב בחמישה כבישים: בית שאן, חיפה-ג’דה (רמת ישי), עפולה-נצרת, כינרת, וטבחה, בהם הועסקו כ-940 פועלים. גם בזמן המשבר הכלכלי שהתחיל ב-1926 מילאו העבודות הציבוריות תפקיד חשוב. לעתים היה שילוב של אינטרס יהודי-ערבי בסלילת כביש: בתיק העוסק בכביש מירושלים לכפרים בית צפפה ובתיר אנו מוצאים פנייה אל מושל ירושלים קית’-רוץ’ ובו תמיכה בכביש כדי לסייע לבניית בתים בשכונת מקור חיים.

רכב פרטי היה נדיר ורוב התחבורה הציבורית התבססה על אוטובוסים.

פיתוח מערכת תקשורת: דואר, טלגרף וטלפון

ממשלת המנדט הקימה ב-1920 מחלקת דואר שהחליפה את מערכת הדואר העותמאני ואת מערכות הדואר הזרות שהתקיימו בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה (הדואר האוסטרי, הרוסי והצרפתי).

מחלקת הדואר ניהלה מערכת דיוור יעילה אליה הצטרפו שירותי טלגרף ואחר כך טלפון, אותו התקינו טכנאי המחלקה בבתים פרטיים ובמוסדות.

שירות נוסף אותו נתנה המחלקה, ולא היה ידוע במיוחד לציבור, הוא סיוע למשטרה לעקוב אחר “גורמים חתרניים” – במיוחד אחר אנשים שנחשדו כקומוניסטים ושהפיצו תעמולה קומוניסטית. על מחלקת הדואר הוטל למנוע הכנסה לארץ של “פרסומים חתרניים” ושל פרסומים אחרים שפגעו בציבור – בעיקר פורנוגרפיה. במהלך השנים הוגבלה גם הכנסת פרסומים לאומניים ערבים וכן פרסומים יהודיים שנחשבו מסוכנים.

הרכבת

עם כיבוש הארץ הבריטים מצאו בה מערכת רכבות במצב גרוע. חלק מהמסילות וגשרי הרכבת נהרסו במלחמה וחלק היו במידות רוחב צרות מהמקובל בבריטניה. הרכבת הוכפפה לשלטונות הצבא עד אוקטובר 1920.

הנסיעה מיפו לירושלים חייבה החלפת רכבות בלוד בגלל רוחב שונה של פסי הרכבת. אחת הפעולות הראשונות של סמואל היתה הרחבת הפסים. הרכבת חוברה למצרים באמצעות קו בין רפיח לקנטרה שעל גדות תעלת סואץ. ב-22 באוגוסט 1921 שלח משרד המושבות מברק לנציב העליון שדן בבקשת הרכבת בארץ ישראל לקבל חלק מהמסילה מקנטרה שפורקה לצרכיה. משרד האוצר סירב להקצות לכך כספים ודרש שממשלת ארץ ישראל תממן את הקנייה.

הסתדרות העובדים הכללית הקימה את “הסתדרות פועלי הרכבת” שטיפלה בפועלים היהודים של הרכבת ואף ניסתה לטפל בפועלים ערבים. מ-1922 הוציאה ההסתדרות כתב עת בשם “הקטר” שחלקו נכתב בערבית. ההנהלה הציונית בארץ ביקשה להוזיל את מחיר הובלת חומרי הבנייה מחיפה ליישובים היהודיים בעמק יזרעאל. ב-4 ביולי 1929 שלח נציגה הארי סאקר למזכיר הראשי בקשה בעניין, בטענה שהמחירים בארץ יקרים בהרבה בהשוואה לעולם. למכתבו צירף טבלת מחירים.

הקמת נמל חיפה

כבר ב-1898 כתב בנימין זאב הרצל שיש לבנות בחיפה נמל גדול ומודרני. אניות הקיטור הגדולות והחדשות התקשו למצוא בים מים עמוקים בסמוך לחוף בעכו, מים אלה נמצאים בסמוך לעיר חיפה שנהנית גם ממפרץ טבעי. הקמת שלוחה של הרכבת החיג’אזית ב-1905 הגבירה את השימוש במעגן בחיפה שהוקם באמצע המאה ה-18. ב-1913 השתמשו בנמל 486 אניות שהובילו 808,767 טון של מטען.

במכתבו לאלנבי הציע סמואל לבנות נמל חדש, אך רק ב-1927 הוחל בבנייתו. הנמל נפתח ב-31 באוקטובר 1933. יום קודם פרסם הנציב העליון סר ארתור ווקופ הודעה על צמצום חגיגות הפתיחה כי באותה עת פרצו הפגנות של ערבים ביפו עם עשרות הרוגים. לרגל הפתיחה הודפסה חוברת מיוחדת, מתוכה אנו מביאים כאן שרטוט של הנמל.

בנמל עבדו זה לצד זה פועלים יהודים וערבים. בתחילה נעשתה הסבלות בנמל באמצעות קבלנים. אולם ביולי 1935 עבר הנמל להעסקה ישירה של סבלים בתשלום יומי. אגודת הפועלים הערבים שלחה בפברואר 1936 תזכיר מחאה על כך למזכיר הראשי ולפקידים נוספים, בו הם מחו על פיטוריהם של שלושה סבלים ראשיים.

פיתוח התעשייה

עם סיום מלחמת העולם הראשונה לא הייתה בארץ ישראל תעשייה משמעותית, למעט תעשיות מסורתיות כדוגמת ייצור שמן זית, או יצור סבון שהתרכזו בשכם ובחברון.

ממשלת המנדט והעלייה היהודית הגדלה סייעו בפתיחת מיזמי תעשייה שונים שחלקם קיימים עד היום. בין התעשיות שפותחו היו תעשיית שימורי הפרות והירקות, תעשייה כבדה (בחיפה בעיקר), מכונאות (רכב, הנדסת מכונות), טקסטיל ועוד. בקהילה הערבית התפתחו מאוד מחצבות האבן ששגשגו עקב הגידול הרב בבנייה, אולם תעשיות אלו נפגעו במהלך המרד הערבי שפרץ ב-1936.

חקלאות וייעור

הקמת המנדט סייעה בשיקום החקלאות בארץ ישראל שסבלה מנזקים קשים בזמן מלחמת העולם הראשונה. החרמת יבולים לטובת הצבא התורכי, מכת הארבה ההרסנית ב-1915, והלחימה שהתנהלה בשטחים חקלאיים פגעו בייצור. השמדת היערות לטובת צרכי הצבא גרמה לסחף קרקעות.

ממשלת המנדט הקימה מחלקה לחקלאות, דייג וייעור. המחלקה פעלה לקידום הענפים העיקריים – פרי הדר, דגנים, עצי זית ועוד, חידוש היערות בארץ (בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית וקק”ל) וחיזוק הדייג. המחלקה הייתה אחראית גם למחלקה וטרינרית מתקדמת שסייעה להדוף את מחלות בעלי החיים ששררו בארץ. כמו כן, הייתה אחראית על חוות גידול זרעים וצמחים חדשים.

מפעל החשמל

במכתבו לאלנבי הזכיר סמואל את פנחס רוטנברג, מהנדס יהודי מרוסיה ומהפכן שעלה ארצה בשנת 1919. בתמיכת ההסתדרות הציונית והברון אדמונד דה רוטשילד, הגיש רוטנברג לממשלה סקר על אפשרויות ניצול מקורות המים בארץ לייצור חשמל. התכנית הוצגה כמפעל פיתוח מרכזי שיביא הון יהודי לארץ לטובת כל תושביה, אולם לאחר המהומות במאי 1921 חשש סמואל מתגובת הערבים. אף על פי כן אושרו לרוטנברג שני זיכיונות לנצל באופן בלעדי את כל מקורות המים בארץ. לפי הזיכיון הראשון יקים תחנת כוח הידרו-אלקטרית ליד נחל עוג’ה (הירקון) תוך שנה וחצי. אך הוא נתקל בהתנגדות מצד האגודה הנוצרית-מוסלמית של יפו ובתביעות מופרזות מצד בעלי הקרקעות באתר. בינתיים בנה רוטנברג תחנה כוח המופעל בדיזל בין יפו לתל אביב. ב-10 ביוני 1923 הואר לראשונה רחוב אלנבי בתל אביב. לבסוף השלימה עיריית יפו עם התכנית, ובנובמבר 1923 הוארו שדרות המלך ג’ורג’ (כיום שד’ ירושלים) ביפו.

גם סביב התכנית לניצול מי הירדן התעוררו בעיות, בשל המיקום ליד גבולותיהן של עבר הירדן וסוריה. במארס 1923 הקים רוטנברג בלונדון את “חברת החשמל לפלשתינה”. בשנים 1925-1923 התרחבה רשת החשמל למפקדות הצבא בסרפנד (צריפין), לאזור ראשון לציון ולחיפה. העבודות באתר נהריים התחילו ב-1927 ותחנת הכוח נחנכה ביוני 1932.

הקמת המשטרה

משטרת ארץ ישראל הוקמה ב-1921 לאחר ניסיון כושל בהקמת ז’נדרמריה – כוח משטרה חצי צבאי – ב-1919. גרעין המשטרה החדשה הגיע מאירלנד והיה שייך לכוח הסיוע למשטרת אירלנד המלכותית (Royal Irish Constabulary – RIC). למשטרה זו היו מאפיינים צבאיים למחצה והיא השתנתה בהדרגה, עד שבאמצע שנות ה-20 היא הפכה לכוח משטרה רגיל שנעזר בשוטרי עזר מקומיים – גאפירים, הידועים בעברית כ”נוטרים”. כמו כן, הוקמה במשטרה מחלקת חקירות פליליות (Criminal Investigation Department).

למשטרת ארץ ישראל היה חלק חשוב בעיצוב דמותו של המנדט הבריטי בעיני יושבי הארץ – לטוב ולרע.

בריאות

השלטון הצבאי מצא בארץ שירותי רפואה מפותחים יחסית בערים, ממומנים בסיוע גורמי חוץ ומרוכזים בירושלים. לעומתם ניכר היעדר שירותים לאוכלוסייה הכפרית. הוא הקים מחלקת בריאות שטיפלה במחלות מדבקות. מחלקת הבריאות של המנדט המשיכה את עבודתה בתחום הרפואה המונעת ופיקחה על רישוי רופאים ועל התברואה. הממשלה התקשתה להקים בתי חולים ומרפאות כיוון שתקציב הבריאות הגיע ל- 3%–5% בלבד מהתקציב. גם בתחום זה הציבור היהודי התארגן בעצמו באמצעות קופות החולים וארגונים כמו “הדסה”.

המלחמה במלריה היתה אחת המטרות העיקריות של הממשלה. בנוסף לייבוש הביצות, היא דאגה לייבוש או כיסוי כל מקור מים עומדים.

בתי החולים הממשלתיים שירתו בעיקר עובדים בריטים ואת הציבור הערבי. הם הנהיגו שלש רמות טיפול – רק השלישית היתה בחינם. הסוכנות היהודית תבעה, ללא הצלחה, שהממשלה תשתתף בהוצאותיה, כיוון שהציבור היהודי אינו נזקק לבתי החולים הממשלתיים.

הקמת מחלקת העתיקות

אחד הצעדים הראשונים של הבריטים עם כיבוש ירושלים היתה הכרזה של המושל רונלד סטורס על שימור העיר העתיקה וסביבתה. סטורס גם ייסד את האגודה הבין-דתית “למען ירושלים”.

כבר באוגוסט 1920 שלח סמואל תזכיר למשרד החוץ על תכניתו למנות את פרופסור ג’ון גרסטנג, מנהל בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה, לאחראי על הקמת מחלקת עתיקות. סמואל הקים מועצה מייעצת ובה נציגי הדתות והמוסדות לארכיאולוגיה. פיקוח על החפירות ומניעה של הוצאת עתיקות מהארץ היו כה חשובים לשלטון שהם הוזכרו בכתב המנדט. נעשו גם ניסיונות שלא צלחו להחזיר ממצאים חשובים מטורקיה.

מגדל דוד בירושלים, שתחילה היה בטיפול של “למען ירושלים”, נחשב אתר מרכזי וסמלי. על רקע בעיות אחזקה, הוצע להרוס חלק גדול ממנו לצורך הקמת מוזיאון עתיקות. בסופו של דבר הוקם מוזיאון חדש ברחוב סולטן סולימן, בעזרת תרומה מהנדבן ג’ון רוקפלר, ונפתח ב-1938.

סר הרברט סמואל עזב את ארץ ישראל ביולי 1925. הוא רצה להישאר לגור בה, אך מחליפו, לורד פלומר, התנגד לרעיון. סמואל היה משוכנע שהניח את היסודות להתפתחות הבית הלאומי ולכלכלה וחברה מודרניים בארץ ישראל. אבל קשייה הכספיים של בריטניה מנעו השלמת רבות מתכניותיו.

עוד בימי הרומאים התווכחו הרבנים אם שלטון האימפריה מועיל לתושבי ארץ ישראל. לפי התלמוד הבבלי (מסכת שבת, לג) “פתח ר’ יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר’ יוסי שתק נענה רשב”י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס…”

מי מהם צדק? אולי שניהם?

סמוך לסיום תפקידו העניקו אנשי המושבה האמריקנית בירושלים שי לסמואל – אלבום מהודר בשם MIZPAH. אתם מוזמנים לעיין בתערוכה שהקדשנו לאלבום זה.

ראו גם אוסף יצחק בן-צבי שהיה ממנהיגי תנועת הפועלים והוועד הלאומי.

קישורים נוספים לקטלוג הארכיון

מסמכים באוסף הרברט סמואל

תצלומים באוסף הרברט ואדווין סמואל

מוסדות ממשלת ארץ ישראל (גופים מנדטוריים)

אוצרת התערוכה: לואיז פישר

בשיתוף עם:

ארנון למפרום

שלמה מארק