מכתביהם של ראשי ממשלות ונשיאים למשפחות השכולות

מדינת ישראל הוקמה בעיצומה של מלחמת העצמאות ומאז רצופות 68 שנותיה שכול ואובדן הצרובים בתודעתנו האישית והקולקטיבית, בשפתנו ובטקסינו. למעלה מ- 23 אלף משפחות איבדו בן משפחה יקר במלחמות ישראל ובפעולות האיבה. סיפורי השכול שונים זה מזה אך חווית האובדן והכאב הכרוך בה דומה בעוצמתה. אופיים של הטקסים השתנה והתעצב עם השנים בהתאם לרוח הזמן וקיבל ביטויים חדשים. נוהג אחד, שלא השתנה במהותו, הוא הפנייה האישית של מנהיגי המדינה אל המשפחות השכולות במכתבים אישיים.
עם זאת באופיים של המכתבים חלו שינויים שיש בהם כדי ללמד על השינויים שחלו בחברה הישראלית בכלל. המכתבים שכתבו ראשי הממשלות ונשיאי ישראל לאורך השנים למשפחות השכולות שמורים בתיקי לשכותיהם שהופקדו בארכיון המדינה. המכתבים פונים להורים, לרעיות ובשנים מאוחרות יותר גם לאחיות ואחים שכולים. חלק מהכותבים השאירו את מלאכת המענה לעוזריהם וחלקם, כמו מנחם בגין אחרי מלחמת “שלום הגליל”, בחרו לכתוב לכולם אם כי בנוסח אחיד למדי.
לעת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה אנו מפרסמים כמה ממכתבי המנהיגים למשפחות השכולות (בחלק מהמקרים הבאנו גם את מכתבי המשפחות אל הנשיא או אל ראש הממשלה). את שמות החללים ובני המשפחה הסתרנו מפאת צנעת הפרט. המכתבים מספרים את סיפור השכול והזיכרון הישראלי, אך יותר משהם מלמדים על החלל – הם מלמדים על הכותבים אותם – על חווית השכול דרך העיניים שלהם ועל ההתפתחות שחלה בדרך הפנייה למשפחות השכולות. מטבע הדברים נובעים ההבדלים בין השאר מטבעם השונה, רוחם ואופים של הכותבים – ובהתאם לנסיבות נפילתו של בן המשפחה. השתדלנו לכלול באסופה זאת רק מכתבים שהשתכנענו שנכתבו על ידי המנהיגים עצמם ולא על ידי עוזריהם בלשכות.