אחת ממטרותיה של מערכת החינוך בישראל בשנות השישים הייתה לצמצם את הפערים ברמת ההשכלה בין קבוצות אוכלוסייה שונות שנוצרו בעקבות גלי העלייה רחבי הממדים שהגיעו לישראל בשנים שלאחר הקמתה. העלייה ההמונית קיבצה במדינה יהודים ממדינות שונות, תרבויות שונות ורמת השכלה שונה. מפעל הנחלת הלשון למבוגרים היה חלק מהתפיסה החינוכית הזו.
שר החינוך זלמן ארן, אמר בריאיון לעיתון הארץ ב-1963:
“…זו בושה וחרפה ש’עם הספר’ כולל אנשים אנאלפביתיים וכי עלינו למחוק את הכתם הזה מעלינו. הדבר יועיל לא רק לחיבור בין הקהילות השונות של יהודים בישראל, אלא גם לחיבור בין דור ההורים לדור הילדים….”
את מבצע ‘ביעור הבערות’ הוביל יצחק נבון, מנהל האגף לתרבות במשרד החינוך בשיתוף עם סא”ל סטלה לוי, קצינת ח”ן ראשית בצה”ל. עם תחילת המבצע עלו במשרד החינוך ובתקשורת הסתייגויות משמו בטענה שהוא פוגע ומעליב את האוכלוסיות שלהן הוא נועד. סוגיה נוספת שנידונה הייתה מהי הגדרת ‘הבערות’? ב-5 בפברואר 1964 התייחס יצחק נבון לסוגיות האלו בסקירתו בוועדת החינוך של הכנסת. בעניין שמו של המבצע אמר נבון שלאחר שנשקלו הטענות נגדו הוחלט בכל זאת להשאירו כפי שהוא. הוא הוסיף שהצעות לשמות שהועלו כגון “השכלה לעם” או “השכלת יסוד” נראו בלתי מתאימות והן ממעיטות מחשיבות המבצע. בעניין הגדרת הבער, הסביר נבון שההגדרה המקובלת בעולם לבער מדברת על אדם אשר אינו מוכשר לקרוא או לכתוב ולהבין משפט קצר בחיי היום-יום. במסגרת המבצע הוחלט שאדם שלא למד מעולם בבית-ספר נכלל במסגרת ‘הבערים המוחלטים’, ואם למד בין שנה לארבע שנים, ייכלל במסגרת ‘בערים למחצה’ [תעודה 2]
המשך לקרוא
