המחלוקות הקשות בענייני חינוך שאפיינו את מערכת החינוך של היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת טרום מדינה, נמשכו במלוא העוצמה גם לאחר הקמתה. בשנותיה הראשונות של המדינה הורכבה מערכת חינוך משלושה זרמים עצמאיים בעלי אוריינטציות רעיוניות שונות, שביטאו את הפיצול הפוליטי במדינה הצעירה: א. ‘הזרם הכללי’ שבאופן פורמלי הוגדר כזרם חינוכי לא פוליטי, אך בפועל התקיימה זיקה בינו לבין מפלגות ‘הגוש האזרחי’ ובראשם מפלגת ‘הציונים הכלליים’; ב. ‘זרם העובדים’ שהשתייך ל’הסתדרות העובדים הכללית’ ודגל בערכי הציונות הסוציאליסטית והיה בעל זיקה פוליטית ברורה למפלגות הפועלים ובראשם מפא”י ומפ”ם; בתוך זרם העובדים היה תת-זרם חינוכי – זרם העובדים הדתי שיועד לאלו שהיו בעלי זיקה לתנועת הפועלים , אך יחד עם זאת בקשו לקיים את ערכי הדת ג. ‘זרם המזרחי’ שהעניק חנוך דתי והיה מזוהה עם המפלגות הציוניות הדתיות, תנועת המזרחי והפועל המזרחי.
מערכת זו היוותה המשך למצב החינוכי שהיה נהוג עוד מתקופת המנדט הבריטי וזכה לכינוי שיטת הזרמים. בנוסף לזרמים אלה, התקיימה בתקופת המנדט מערכת חינוך חרדית נפרדת, שאחרי הקמת המדינה הוכרה על-ידה כזרם ‘החינוך העצמאי’. על הורי התלמידים היה לבחור בתחילת השנה באיזה זרם הם רוצים לחנך את ילדיהם.
עם פתיחת שנת הלימודים התש”פ הבאה עלינו לטובה, מפרסם ארכיון המדינה מבחר תעודות שמציגות את שיטת הזרמים ואת המאבקים הרבים סביב הרישום לזרמים בין השנים 1949-1953, שהיו שהגדירו אותם לא פחות מ”צייד נפשות”. בפרסום תיקים שנחשפו במיוחד לשם העלאתו לאינטרנט.
המשך לקרוא
