ב-13 בספטמבר 1993 חתמו נציגי ממשלת ישראל והארגון לשחרור פלסטין (אש”פ) בבית הלבן בוושינגטון על “הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי” פלסטיני, המוכרת כ”הסכם אוסלו”. הסכם זה היה צעד ראשון בדרך ארוכה שנועדה להביא להשלמה היסטורית בין שני העמים ולשים קץ לסכסוך הארוך והכואב ביניהם.
בתום החתימה ולחיצות הידיים בין האויבים המרים של אתמול, החלו נציגי ישראל ואש”פ במשא ומתן שנועד לצקת תוכן בהסכם ולהביא למימושו. לאחר משא ומתן ארוך ורצוף משברים ועליות וירידות, חתמו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויושב ראש אש”פ יאסר ערפאת במאי 1994 על “הסכם קהיר” להקמת האוטונומיה הפלסטינית בעזה ויריחו בניהול הרשות הפלסטינית, כצעד ראשון במימוש ההסכם.
בפרסום הזה מציג ארכיון המדינה מבחר תעודות, שבליווי מבואות היסטוריים ואיורים שונים, מביאות את סיפור המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים בתקופה שבין החתימה על “הסכם אוסלו” לבין המעמד בקהיר. התעודות המתפרסמות נבחרו כולן מתוך תיקים שנחשפו במיוחד לצורך הפרסום ומוצגות לציבור לראשונה. בנוסף למבחר התעודות מוצגים בפרסום התיקים שמתוכם נלקחו התעודות, והם מאפשרים למי שמעוניין בכך לעיין בתיעוד רחב יותר של תהליכי המשא ומתן. מעט מהתעודות בפרסום נלקחו מתיקים שלא ניתן היה לחשוף אותם במלואם, ולכן המקור אינו מצוין והתיקים אינם מוצגים.
התיעוד בפרסום מלמד על המורכבות והרגישות הרבה של המגעים שבהם ישבו ליד שולחן המשא ומתן זה לצד זה מנהיגי ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס ולצדם צמרת צה”ל ופקידים בכירים, ונציגי אש”פ בראשות יאסר ערפאת, שאך זה מכבר עסקו בלחימה ובפעולות איבה זה כנגד זה; שלב אחר שלב נחשפים לראשונה המאמצים שנעשו כדי לפרק את המטענים הרגשיים והאיבה בין הצדדים, העיכובים שבדרך, נקודות המחלוקת, הפשרות הנדרשות והמאמץ לבנות אמון הדדי שיאפשר לשני עמים לחיות זה בצד זה בשלום.
מטבע הדברים הפרסום מלמד בעיקר על הלכי הרוח וההתנהלות של מנהלי המשא ומתן בצד הישראלי, אולם דרכו ניתן ללמוד במידה מסוימת גם על הצד הפלסטיני.
במקומות שבהם לא היו התעודות ברורות דיים הסתמכנו על ספרים שפרסמו כמה מהמשתתפים בתהליך ובהם: ז’ק נריה, אורי סביר, דניס רוס ואחרים. במיוחד הסתמכנו על ספרו של נריה המבוסס על יומן ובו תיעד את התרשמותו מהדברים.
המשך לקרוא
