ארכיון תגיות: ילדי תימן

“העולם הזה”: “ילדי תימן נמכרו לאמריקה”

“העולם הזה” ב-11 בינואר 1967

רבים מן הטוענים שהייתה חטיפה ממוסדת של ילדי תימן  סבורים שילדים הועברו  לארה”ב ונמסרו לאימוץ למשפחות אשכנזיות. הטענות  מסתמכות בעיקר על ידיעה שהופיעה בכתב העת “העולם הזה” ב-11 בינואר 1967 שכותרתה “ילדי תימן נמכרו לאמריקה, ילד ב-5000$”.  בכתבה, נאמר שילדים ממוצא תימני הועברו לארה”ב על-ידי עסקן דתי;  עוד צוין  כי שמות המאומצים שמורים במערכת ויימסרו לרשויות לפי דרישה.

בתיקים של ועדת כהן-קדמי  שמור מכתב לוועדה מאת חוקר הוועדה, עורך הדין יוסי יוסיפוב, שקיבל לידיו את הכתבה והצליח לגלות את מקור המידע ופרטים על ההורים המאמצים שהוזכרו בה. התברר שמוסר המידע היה הרב שמואל אבידור הכהן, רב שקיבל חינוך דתי-חרדי, אך היה גם עיתונאי ואיש תקשורת. הכהן פגש באחד מביקוריו בארה”ב ילדה שנראתה לו תימנייה, בתם המאומצת של זוג חרדי. נודע לו שמי שארגן את האימוץ היה הרב ברנרד ברגמן, עסקן דתי מכובד מניו יורק המקורב לחוגי “המזרחי” ולשר יצחק רפאל. הרב אבידור הכהן זומן להעיד בפני ועדת כהן-קדמי בתאריך 25/4/96 אותה ניתן לקרוא כאן.

ועדת בהלול מינקובסקי, הוועדה הראשונה שחקרה את פרשת ילדי תימן, כבר הכירה  האשמות אלו. חברי הוועדה נפגשו עם שלום כהן, מעורכי  “העולם הזה”, וקיבלו ממנו את שמו של ברגמן. הוועדה הפעילה את נציגי משטרת ישראל בארה”ב כדי לגלות עקבות של ילדים מאומצים  אך ללא הצלחה (ראו עדויותיו של מינקובסקי ביוני, אוגוסט ודצמבר 1996). לדברי יוסיפוב, ההאשמות נגד ברגמן נחקרו עוד לפני פרסום הכתבה ב”העולם הזה”. גם ברגמן עצמו נחקר בעת ביקור בארץ בשנת 1969 והכחיש כל קשר להעברת ילדי תימן או ילדים אחרים לחו”ל.

                                                        עמוד 97 בתיק שהכין החוקר יוספוב

ברגמן היה בעל רשת בתי אבות בניו יורק. בסוף שנות ה-50 החלו השלטונות שם  לנהל חקירה סמויה  בחשד שהוא מועל בכספי הסיוע הממשלתי למוסדות ומזניח את הקשישים המאושפזים בהם. האשמות חמורות נגדו התפרסמו בעיתונות האמריקאית, והוא הורשע בשנת 1976 בקבלת כספים במרמה ובשחיתות. לאחר שהגיע לעסקת טיעון עם התביעה, הוא ריצה שני עונשי מאסר קצרים והחזיר חלק גדול מן הכספים. ברגמן נפטר בשנת 1984.

 תיקי החקירה ב”פרשת בגרמן”

החוקר יוסיפוב סבר שייתכן שרשויות החקירה בניו יורק אספו מידע גם על פעילות הקשורה לאימוץ ילדים ישראליים ממוצא תימני. לכן פנתה ועדת כהן-קדמי  לשלטונות בארצות הברית וביקשה לעיין בחומרי החקירה. בקיץ 2001 נסעו לשם כך חברת הוועדה השופטת בדימוס דליה קובל והחוקר יוסיפוב לארה”ב. הם עיינו בחומרים שהתובע הכללי של ניו יורק העמיד לרשותם, וכן  בקטעי עיתונות על ברגמן בספרייה הציבורית.

לפי דו”ח ועדת כהן-קדמי (עמ’ 143) “חומר החקירה כלל דו”חות מפורטים על עסקיו של הרב ברגמן, שותפיו, מבנה עסקיו, פגישות בהן השתתף, קשרים פוליטיים, דו”ח על תנועותיו, רישומים על הודעות אנונימיות שנמסרו לגביו, עדויות רבות שנגבו על ידי החוקרים ממעורבים בפרשה, היקף כללי של חברות בהן היה קשור ועוד.” אך “לא נמצאה בחומרי החקירה כל ראיה שיש בה לקשור את הרב ברגמן לפרשת היעלמם של ילדי תימן”.

העתקים  מחומרי החקירה הובאו ארצה וצורפו לשאר מסמכי הוועדה. יש להדגיש שהם  הועברו לוועדה  לצרכי עיון, וסומנו על-ידי הרשויות בארה”ב כסגורות מפני עיון הציבור.

הנאשם ברנרד ברגמן בבית המשפט, 1976 . באדיבות ציורי בית המשפט של אידה ליבי דנגרוב, ספריית המשפטים של אוניברסיטת ורג’יניה (Creative commons)

במתווה החשיפה שגובש לקראת הפתיחה של חומרי ועדת כהן-קדמי לציבור נקבע כי למרות שעל פניו, לפי סיכום דו”ח הוועדה, אין בחומרים אלו מידע אודות הפרשה, לאור החשדות כנגד הרב ברגמן וחוסר האמון שנוצר סביב שאלת העברת ילדים לארה”ב, יש לפרסם את התיק באינטרנט. לאחר קבלת רשות מהשלטונות בארה”ב הועלו התיקים לאתר הארכיון.

“ישנם פרוטוקולים – והכל נעול, כאילו שזה כל הסודות של הפצצה העתידית של מדינת ישראל” במילים אלו, פתח ח”כ ניסן סלומינסקי – יו”ר ועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת, את ישיבת הוועדה בתאריך ה-21/6/2016. כינוסה נועד לדון בבקשה לפתיחת הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית בפרשת ילדי תימן ואחרים, שכונתה גם ועדת כהן – קדמי.

במסגרת זו, הביעו חברי הכנסת דעה אחידה: “בקשתי היא דבר אחד – לפתוח את הארכיונים” (מאיר כהן, יש עתיד), “מצפה מכם שתסירו את החיסיון ותחשפו את חומרי החקירה” (נאוה בוקר, הליכוד), “פתיחת הפרוטוקולים והוצאת הספק.. זה הדבר שמתבקש” (יואב בן צור, ש”ס). גם יתר הדוברים נקטו בלשון דומה.

השר בוחן את שיטות העבודה בביקור במשרדי ארכיון המדינה – אוקטובר 2016 / צילום: ד”ר יוסף דרזנין

מספר ימים לאחר מכן, בתאריך ה-26/6/2016, התקבלה החלטת ממשלה ראשונה בעניין הקוראת לבדיקת החומרים ולהכנת מתווה לחשיפתם לציבור.

השר צחי הנגבי, הממונה על ביצוע ההחלטה, הטיל על ארכיון המדינה את פעולת זיהוי החומר חשיפתו והצגתו לציבור.

עובדי ארכיון המדינה החלו לבצע. הם איתרו את ההפקדות המכילות את חומרי הוועדות שחקרו בנושא פרשת ילדי תימן ואחרים. כך נוצרה רשימה של כ-3500 תיקים:

• תיקי חקירה שנפתחו עבור כל נעדר שהוגשה לגביו תלונה בכל אחת מהוועדות.
• תיקי מוסדות ציבור בהן עשו הוועדות שימוש בעת חקירתן, כגון: תיקי מרכזי רפואה, תיקי בתי עלמין, תיקי משטרה וכד’.
• פרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית, ובתוכם מאות עדויות שנמסרו בפניה אם ביוזמתה או כמענה לקריאתה לאזרחים לבא ולהעיד בפניה.
• חומרי חקירה שנוצרו על ידי ועדת בהלול מינקוסקי וכן ועדת שלגי.

התיקים נסרקו למדיה דיגיטלית, על-מנת שניתן יהיה להציגם אחר-כך באתר האינטרנט של הארכיון. לאחר הסריקה הוקם צוות לבדיקת החומר על פי התקנות והכללים שנקבעו על ידי המשפטנים. המתווה קבע נהלים למגוון סוגי החומר.

במהלך פעולת הבדיקה ביצע הצוות תיוג מקיף לפי מילות מפתח, על מנת לאפשר איתור מהיר של המידע. תגיות אלו מהוות מעין מפת תוכן לפרשת ילדי תימן. השימוש בהן מאפשר למצוא תיקים לפי מגוון כיווני חיפוש: אישים (שמות הנעדרים, ושמות של מעורבים בפרשה), גופים ארגוניים (מוסדות שהוועדות זיהו כקשורות בפרשה לרבות מחנות עולים, מעברות, בתי חולים, בתי עלמין, גופי שלטון, ועוד), אירועים (כגו: מרבד הקסמים, אירועי יהוד, מבצע קורת גג וכיו”ב), נושאי מפתח (שיבושי שמות, צווי גיוס, ענייני אימוץ, עלייה וקליטה, ועוד). כן נרשמו מקומות גאוגרפיים בולטים בסך הכל נעזרנו בכ-2,000 תגיות, מתוכן יותר מ-1,000 שמות ילדים נעדרים.

במהלך חודש נובמבר 2016 קיבלה הממשלה את מתווה החשיפה שהגיש השר הנגבי, ובחודש דצמבר אישרה אותו ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת, הוועדה שפתחה הליכים אלו.

החומר מרוכז באופן המאפשר לשני סוגי קהלים לימוד ועיון מעמיק בחומרי החקירה. במעגל הראשון בני המשפחות אשר יבקשו להשלים מידע אודות הנעדרים. המעגל הרחב יותר הוא כל מי שמתעניין בפרשה.

ארכיון המדינה ערוך למתן שירות בעניין חומרים אלו, ומספק הדרכה לחיפוש מיטבי בתיקים באמצעות דף הבית בכתובת www.archives.gov.il/yco

הוועדות שחקרו את הפרשה המורכבת והסבוכה של היעלמות של ילדי תימן, הסתמכו בחקירתן על מגוון של מקורות מידע ובעיקר על שני סוגים: עדויות וחומרים ארכיונים. בשעה שעדויות הן במקרים רבים מקור סובייקטיבי שנסמך על זיכרונות מלפני שנים רבות, מקובל לחשוב שחומרים ארכיונים שנוצרו בשעת האירועים עצמם, יש בכוחם לספק במקרים רבים מידע אמין. אולם מסתבר ששימוש בלתי זהיר במקורות ארכיונים יכול להוביל דווקא להטעיה ואף לגרום לעגמת נפש. דוגמה טובה לכך היא מקרהו של הילד יוחנן גמליאל.

ב-21 ביוני 2016 דנה ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת בחשיפת הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית (ועדת כהן – קדמי). אחד הדוברים היה עו”ד יוסף גמליאל. בשנות התשעים פנה מר גמליאל לוועדת החקירה בעניין גורלו של אחיו הנעדר יוחנן, אך לא קיבל לטענתו תשובה מספקת. להוכחת דבריו הוא אמר לוועדה בכנסת: “השגנו את כרטיס החולה של אחי מבית החולים איתנים, שם הוא נפטר. הכרטיס נמצא אצלי מצולם, בכותרת שלו נאמר – נשלח הביתה – במירכאות, הביתה. ואחרי כן המילה ‘לאן’, עם שני סימני שאלה. אלינו הביתה הוא לא הגיע יוחנן”. בסיום דבריו הוסיף “האם הוא נשלח הביתה? לאיזה בית? או שנשלח לבית הקברות..”.

בתיק החקירה שהכינה ועדת כהן – קדמי עבור הנעדר יוחנן בן שמואל וטורקיה ג’מל (גמליאל), ניתן למצוא את הצילום מ’בית החולים איתנים’, אותו תיאר יוסף:

עיון במסמך המוצג מחזק כביכול את הטיעון של יוסף גמליאל. אולם מכיון שאין מדובר במסמך מקורי אלא בהעתק, עולה השאלה האם זהו אכן המסמך המדובר במלואו? והנה, עיון בתיק בית החולים המקורי, מלמד שהכנת ההעתק נעשתה ברשלנות והמסמך מכיל חלק ממסמך אחר – כרטיס של חולה אחר – גידה שלום (סלים) בן סלימן. הנה שני המסמכים כפי שהם מופיעים בתיק:

כלומר התוספת החשובה והמכרעת “נשלח -הביתה- לאן? כלל אינה שייכת לתיק הרפואי של יוחנן גמליאל ואינה מעידה דבר על גורלו! יתר על כן, בתיק הרפואי המקורי נמצאים גם החלקים האחוריים של הכרטיסים הרפואיים שאינם מופיעים בתיקי הוועדה, ובהם נחשף מידע נוסף רב חשיבות. הנה החלקים האחוריים של שני תיקי החולה המדוברים כפי שהם מופיעים בתיק המקור:

בכרטיס העליון נרשמה בשנית עובדת שחרורו הביתה של גידה שלום (סלים) בן סלימן. בגב הכרטיס השני של הנעדר יוחנן גמליאל נרשם בסעיף סיבת המוות: “כתוצאה מהסיבוכים הנ”ל”. וכך טיפול בלתי זהיר במסמך הארכיוני הוביל לטעות ולעגמת נפש לבני משפחתו של יוחנן גמליאל.

קישור לתיק החקירה של יוחנן בן שמואל וטורקיה ג’מל גמליאל – עמוד 18.

קישור לתיק כרטיסי החולים מבית החולים איתנים 1950-1954 – עמודים 117-118.

אנו ממליצים לבני משפחות הנעדרים לעשות שימוש מקיף ועצמאי בחומר המגוון שנפתח כעת לשימוש הכלל.

 ב-11 בינואר 1967 פרסם השבועון “העולם הזה” מאמר על היעלמות ילדי תימן שבו נטען שחלק מהילדים נחטפו לחוץ לארץ, במיוחד לארצות הברית, ואומצו שם על ידי משפחות יהודיות. שלוש הוועדות שחקרו את הפרשה לא מצאו ראיות לטענה זו – אף שניסו לחקור את העניין (למשל מכתבו של השופט יהודה כהן אל מפכ”ל המשטרה אסף חפץ, 27.1.1997, תיק התכתבות כללית, עמ’ 95).

עדותה של המטפלת יהודית דוראני (קרנן) מובא לפעמים בהקשר זה (תיק פרוטוקול, עמ’ 72-3). דוראני סיפרה שהיא עצמה עלתה מתימן בסוף שנת 1948 בגיל 17 ונשלחה לקורס מטפלות במחנה עין שמר, שם לצד הכשרתה עבדה גם כמטפלת בבית התינוקות, והיא תיארה את שגרת העבודה: העבודה התחלקה לשלוש משמרות, והיא הייתה אחראית על 25 תינוקות. לעתים, כאשר הגיעה לעבודה, נוכחה לדעת שאחד הילדים איננו. אם שאלה מה קרה התשובה הייתה לרוב שנלקח לחיפה, כלומר לבית החולים רמב”ם.

החוקרת דרורה נחמני שאלה: “כשאת מספרת על המקרים האלה, שילדים בערב היו ולמחרת בבוקר לא היו, כמה מקרים כאלה נגיד בשבוע, היו?” דוראני השיבה: “זה לא היה כל הזמן, זה היה תקופה שבאו מ… אמריקאים, אני לא יודעת צרפתים [או] אמריקאים, אז לא ידעתי להבדיל בין צרפתית לאנגלית. […] באו כמות אנשים מאמריקה […] באו למחנה [עין שמר] א, ג, ה. […] כאילו באו, שיחקו עם הילדים […] אחת ישבה עם הילדה […] צלצלה לה באוזן, עשתה לה כל מיני תנועות. ראיתי בדיקת רופאה שישבה לידה. זה מה שאני ראיתי. אבל לא שמתי לב מה היא עושה. לא התכוונתי שהיא רופאה או משהו […] נכנס לי בראש שהיא באה לבדוק שמיעה. […]
באו [האמריקנים] הביאו בובות, הרבה כמות. שק של בובות […] כאילו בית חרושת אחד הביא סל. מביאים בובות שעושים בהם ככה, צוחקות. אז חילקו לכל ילד למיטה. הם בעצמם נכנסו [לבית התינוקות], לא אמרו מאיפה באו, לא כלום, כמו זרם של גשם”. החוקרת נחמני שאלה למשך כמה זמן התקיימה תופעה זו ומתי. דוראני השיבה שלמשך שבועיים.

נחמני: “ובתקופה זו שהם היו, ילדים גם נעלמו מהמחלקה?”

דוראני: “נעלמו הרבה. הרבה באותה תקופה, ובאותה תקופה שנעלמו האנשים המבקרים, היה כל יום חסר ילד. [הייתי שואלת] איפה הוא – [התשובה שקיבלתי:] חולה. ושלחו לחיפה. [אבל] והוא היה בריא ואכל ארוחת ערב ולא היה לו כלום אצלי”.
נחמני שאלה כמה ילדים נשלחו כך ודוראני ענתה: “שניים שלוש [כך] בתוך שבוע […] לא זוכרת בדיוק” (עמ’ 24-21). בהמשך עדותה תיארה דוראני את האמריקנים שהגיעו לבית התינוקות כבעלי גיל ממוצע, נשים וגברים כאחד. בין השאר סיפרה שזוג אחד הגיע לבקר את אותו ילד פעמיים, לפני שנעלם הילד. היא גם הביעה את פליאתה על כך שהזרים הגיעו לבית התינוקות ללא ליווי של מנהל המחנה או האחות האחראית שנקראה בשם יוטה (עמ’ 30-29).

תיק ג-9750/10, עמ’ 29

תיק ג-9750/10, עמ’ 30

בהמשך העדות (עמ’ 70-68) שאלה חברת הוועדה דליה קובל את דוראני על המבקרים הזרים. דוראני העידה שבשעת מעשה לא חשדה בהם אלא רק מאוחר יותר.

בינואר 1949 נפתחה בבית החולים רמב”ם מחלקת ילדים’ בהנהלתו של ד”ר יוסף בר-חי. הרופאה הראשונה בצוות היתה ד”ר אמסטר. היא עבדה שם עד 1953. ב-10 באוקטובר 1996 היא העידה בפני ועדת כהן-קדמי (ראו תיק  הפרוטוקול , עמ’ 146-68). לדבריה, מצב הילדים שהגיעו למחלקה היה רע מאוד: “היו קוראים לי לחדר המיון והיו 10-8-6-5 באו בבת אחת. חולים מאוד. במצב קשה מאוד” (עמ’ 74). “אחר כך הייתה מגפה באותה תקופה. מגפה של שיתוק ילדים” (עמ’ 77).

“אני הלכתי לחדר מיון, והסתכלתי על הילדים… [הם] היו במצב כל כך קשה שתכף התחלנו לתת להם אינפוזיות וטרנספוזיות וכל מיני טיפולים… המחלה הכי נפוצה היו השלשולים, זיהומים דיזנטריה, וסלמונלה, כל מיני זיהומים, פרה-טיפוס. וילדים היו מיובשים, ורזים מאוד… הטיפול היה לתת עירויי נוזלים” (עמ’ 79).

כשנשאלה האם הטיפול הצליח ענתה ד”ר אמסטר: “לא. … הם לא הבריאו… לילה אחד נפטרו לי שישה ילדים… [ה]רוב היו מתימן. את הלילה הזה לא אשכח” (עמ’ 80).

האחות יהודית שטרן מאכילה תינוק בבית החולים רמב”ם, פברואר 1949, לע”מ

מה עלה בגורל הילדים שהחלימו?

נקודה נוספת שציינה ד”ר אמסטר היא שלא תמיד ידעו כראוי את שמות הילדים: “שמות הייתה בעיה גדולה… לכל ילד [תימני] היו המון שמות. לא ידענו בכלל מה השם משפחה ומה השם הפרטי”.

בעיה זו הוחרפה כי באותה תקופה (בניגוד להיום) ההורים מיעטו להגיע לבית החולים: “את ההורים בכלל לא ראינו” (עמ’ 78). ילדים שנרפאו נשלחו לבתי הבראה (למשל אמנה בחיפה) – אך היא לא ידעה מה אירע לילדים לאחר מכן.

בין הרב עוזי משולם לבין ועדת כהן-קדמי התקיימו יחסים מיוחדים. במשך שנים טען הרב משולם שהילדים, שנעלמו בשנותיה הראשונות של המדינה, תימנים ולא תימנים , נחטפו מהוריהם. מאבקו הגיע לשיא באביב 1994 כאשר הרב וחסידיו התבצרו כשהם חמושים במתחם בעיר יהוד, עד שהמשטרה פרצה בכוח ועצרה אותם; שלומי אסולין, אחד מחסידי הרב, נהרג בעת הפריצה. חלק מן הנוכחים נשפטו ונשלחו לתקופות מאסר. הרב משולם נידון לשמונה שנות מאסר.

בעקבות האירועים הקימה הממשלה בראשות יצחק רבין ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יהודה כהן (שהוחלף ב-1999 על ידי שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי). לוועדה זו ניתנו סמכויות משפטיות העולות על הסמכויות שניתנו לוועדת בהלול-מינקובסקי ולוועדת שלגי שחקרו את הפרשה מוקדם יותר. הוועדה הוסמכה לחקור את היעלמות הילדים בשנים 1954-1948.

העדות שלא נמסרה

הרב משולם לא העיד בפני הוועדה, ובתיק  “הרב עוזי משולם… תלונה שבוטלה על ידי המבקש”, ניתן למצוא על כך הסבר. עיון בתיק (עמ’ 16) מעלה שהרב משולם היה אמור להעיד ב-30 ביולי 1995. שירות בתי הסוהר המליץ לקב”ט בית המשפט העליון להעביר את הדיון לכלא רמלה בגלל הקושי לשמור את הסדר הציבורי בבית אגרון בירושלים – המקום בו התקיימו דיוני הוועדה כשהם פתוחים לציבור הרחב.

יוסף נתנאל אל עמוס סער, 11.7.1995. ג-9711/1, עמ’ 16

אולם לא פניית שב”ס היא שגרמה לביטול עדותו של הרב משולם. ב-4 במאי 1995 שלח הרב משולם מכתב בו דרש כתנאי למתן עדותו שהיא תשודר בשידור חי בטלוויזיה וכן שתינתן לו האפשרות לחקור עדים אחרים בוועדה (עמ’ 29-27).

עוזי משולם אל יהודה כהן, 4.5.1995. ג-9711/1, עמ’ 28

יצחק אליצור מרכז ועדת כהן-קדמי כתב ב-21 ביוני לרב משולם ש”אין הוועדה מסכימה לכל תנאי מהתנאים שהזכרת” (עמ’ 15). ב-18 ביולי כתב אליצור שהוועדה רואה במכתב נוסף שכתב הרב משולם ביום ל’ בסיוון תשנ”ה (28.6.1995) ביטול של פנייתו להעיד בפני הוועדה (עמ’ 6).

יצחק אליצור אל עוזי משולם, 21.6.1995. ג-9711/1, עמ’ 6

פניית הרב עוזי משולם בעניין סמכויות הוועדה

מאוחר יותר הגיש הרב משולם עתירה לבג”ץ (בג”ץ 2579/96) ודרש להרחיב את השנים אותן תחקור הוועדה מעבר לשנים 1954-1948. ב-24 באוקטובר 1996 (תיק “עתירה דחופה למתן צו על תנאי…”, עמ’ 7-6) כתבו חברי הוועדה לבית המשפט העליון שהם מתנגדים לשינוי המנדט שלהם. העתירה נדחתה ב-21 בנובמבר 1996 (עמ’ 4-2).
בעקבות הכישלון בבג”ץ פנה הרב משולם לוועדה ב-2 בפברואר 1997 וביקש שהוועדה תשנה בכל זאת את עמדתה (תיק התכתבות כללי של ועדת כהן-קדמי, עמ’ 77-67).

בתיק לא נמצאת תשובה לפנייתו וכן הוועדה לא ביקשה לשנות את המנדט שלה.

יוסף אברהם עלה לישראל עם אשתו קציה (קציעה) וילדיו מזל וטוב (שהיה בן שבוע) ב-16 בספטמבר 1949. הם נחתו בנמל התעופה לוד ונשלחו למחנה העולים פרדסיה (בית ליד), שם נבדקו ואושפזו וכל בני המשפחה אושפזו. כעבור שבוע הבריא יוסף אברהם – אך לא מצא את אשתו וילדיו. בעזרת בני משפחתו הוא הצליח למצוא את בתו מזל – אך אשתו ובנו לא נמצאו.

ביקשתי מהשוטרים לדבר עם בן-גוריון

“הפניתי את בעייתי לאחד השוטרים שנמצאו במחנה העולים בפרדסיה והוא אמר לי: ‘אף אחד לא יעזור לך פה. כולם יצחקו עליך’. השוטר נתן לי פתק ובפתק הייתה כתובת של משרד ראש הממשלה בתל אביב. השוטר המליץ לי לנסוע למשרד ראש הממשלה ולספר את בעייתי לפני בן-גוריון”.

קטע ממכתבו של יוסף אברהם לוועדת כהן-קדמי, 7.7.1995. ג-9709/8, עמ’ 9

מר אברהם נסע לתל אביב וביקש להיפגש עם בן-גוריון. למרבה הפליאה הוא הצליח: “ביקשתי מהשוטרים לאפשר לי להיכנס ולדבר עם בן-גוריון על הבעיה. לאחר מסע שכנועים הסכימו להכניס אותי למשרד ולדבר עם בן-גוריון. סיפרתי לו את בעייתי והיכן אני גר וביקשתי את עזרתו למצוא את אשתי והילד טוב אברהם. בנוכחותי התקשר למספר גורמים וביקש מהם באופן דחוף לבדוק איפה אשתי ובני”.

יוסף אברהם חזר לפרדסיה (לאחר שבן-גוריון נתן לו כסף לתחבורה) ולמחרת התייצבו אצלו שני שוטרים ושוטרת עם ג’יפ. הם ערכו אתו חיפושים מקיפים בבתי חולים שונים – אך לשווא, בנו ואשתו לא נמצאו.

לסיפור המלא של הפרשה ראו תיק קציעה אשת יוסף אברהם, עמ’ 11-8.

בן-גוריון צופה בילדים תימנים לומדים במעברת פרדיה, 22.11.1950. צלם דוד אלדן, לע”מ

סוף החקירה והמסקנות

יוסף אברהם המשיך לחפש את בני משפחתו ופנה אל הוועדות השונות שחקרו את פרשת ילדי תימן. ועדת קדמי הגיעה למסקנה שבנו טוב נפטר ב-29 בספטמבר 1949 לאחר שאושפז כתינוק ללא שם ב-18 לחודש. טוב אברהם מופיע בדוח הוועדה כמספר 109/95.

הוועדה לא חקרה בעניינה של אשתו קציעה כי הייתה מבוגרת – “לא רלוונטית” בלשון הוועדה, אך מחומר החקירה שמופיע בתיק עולה שהיא נפטרה ב-20 בספטמבר 1949, אלא שהיא זוהתה בשם שגוי ולכן הדבר לא נמסר לבעלה שהיה מאושפז בעצמו באותה עת.

רישום פטירתה של קציעה אברהם בשם שגוי (פדידה חלוף) בבית החולים בצריפין. ג-9871/10, עמ’ 13

רישום פטירה של תינוק ללא שם בבית התינוקות בבית ליד, 29.9.1949. הוועדה סברה שזהו טוב אברהם. ג-9801/9, עמ’ 12

למידע נוסף עיינו בתיק הנעדרת קציעה אברהם, בתיק החקירה של משטרת ישראל, ציונה בת סלם גיאת ובתיק הנעדר טוב אברהם.

ההרכב הדמוגרפי של העלייה ההמונית בשנות ה-50 היה שונה מהעליות שקדמו לה בימי טרום מדינה. אם בתקופת היישוב היו רוב העולים צעירים, הרי שב”עלייה הגדולה” הגיעו גם ילדים וקשישים רבים, דבר שחייב טיפול שונה בצעירים וטיפול שונה לאוכלוסייה המבוגרת יותר. לאור קשיי העלייה נערכו מבצעים אחדים קצרי טווח ומוגבלים בזמן לטיפול בעולים. כזה היה ‘מבצע קורת גג’ שיזמה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית.  בשנים 1951-1949, ובמיוחד ב-1950, פקדו את הארץ חורפים קשים ומשקעים רבים. מזג האוויר הקשה הסב נזק רב למעברות והפך את החיים בהם, הקשים ממילא, לקשים מנשוא. לאור זאת הוחלט לפנות כ-10,000 ילדים בגילאים 6-12 מהמעברות ולשכנם בבתיהם של התושבים הוותיקים בערים. מחלקת הקליטה של הסוכנות יצאה במסע פרסום נרחב באמצעות כרזות, מודעות ושידורי רדיו בהם נקראה האוכלוסייה הוותיקה לארח ילדי עולים בבתיה.

מבצע ‘קורת גג’ התקיים מדצמבר 1949 ועד מארס 1952 ןנועד לעודד משפחות ותיקות לארח בביתם ילדי עולים חדשים  כדי להקל עליהם ועל משפחותיהם את ההתמודדות עם תנאי החיים הקשים שיצרו החורפים הקרים והגשומים.  הילדים צוידו בכרטיסי מזון ובבגדים והמשפחות הקולטות ארחו אותם לתקופה של ארבעה חודשים ונהגו בהם כבילדיהם שלהם.

https://www.youtube.com/watch?v=QRKktC3WDDc

מתוך אתר היוטיוב של ארכיון המדינה

לא הרבה דובר על ‘מבצע קורת גג’ ,ולא הרבה יודעים כי היה קיים ופרטים עליו נחשפו בפנינו בעת העבודה על חשיפת התיקים בפרוייקט ילדי תימן. כך למשל, בפרוטוקול ישיבת הממשלה ח/ש”י, ט”ז בחשון תש”י, 8 בנובמבר 1949 דיווח שר החוץ משה שרת בישיבת הממשלה על מצב חמור בקליטת העלייה, ועל הצורך בהטלת עול על היישוב בתחום השיכון, דיור, קבלת ילדים לבתים – שאם לא כן, מצב העלייה ילך ויחמיר. הוא המשיך וטען כי אנשים יצטרכו לקבל לבתיהם ולתוך משפחותיהם ילדים. (עמ’ 6).
בתיעוד ששימש את ועדות החקירה לעניין ילדי תימן, מתוארים גם מקרים יוצא דופן על ילדים שאומצו לאחר ששהו בבתי הוותיקים. עדות לכך נמצא בתיק ועדת החקירה הראשונה (בהלול-מינקובסקי) ב-1967 עדותה של אם מאמצת שלקחה את הילדה (אסופית) במסגרת מבצע ‘קורת גג’. הפעוטה שהייתה חולה מאד (כך מתיאור התיק) נלקחה בהסכמת הרופאים והסוכנות לביתה של האם המאמצת. בעקבות טיפול ביתי מסור וכן טיפול רפואי, הילדה ניצלה והבריאה. ההורים המאמצים נקשרו לילדה, ובתום שנתיים, ביקשו לאמצה דרך בית המשפט באמצעות משרד הסעד. (עמ’ 3).

עמ’ 3

גם פרופ’ סמי סמוחה מעיד על עצמו שהוצא מהבית במסגרת המבצע, וכך הוא מספר: החיים בארץ החלו במעברת קריית אונו באוהל למשפחה בת 9 נפשות. אבי הפך לשוטר זוטר, אימי נשארה כל חייה עקרת בית שלא ידעה עברית, בעוד שאחיו בני העשרה יצאו לעבודות כפיים. בעקבות השיטפונות במעברות הוציאו אותי מהבית, במסגרת “מבצע קורת גג, בחסות הצבא. אלה היו שמונה חודשים שבהם עברתי ‘חינוך מחדש’ בישראליות עברית שהוטבעה בי ובעבודתי המדעית במשך שנים”. [סמי סמוחה, ויקיפדיה]
מבצע זה פורסם גם בעיתונות, זאת על מנת להגיע להיענות רבה מצד הציבור. כך למשל, פורסם בעיתון ‘קול העם’ מה-30 בדצמבר 1949, כי “…קרוב ל-2,000 משפחות בכל רחבי הארץ נרשמו לקבלת ילדים של משפחות עולים שסבלו מגשמי הזעף..כל תחנות מפעל ‘קורת גג לילדי עולים’ עובדות ללא הפסק…”.
גם עיתון ‘דבר’ התייחס לנושא. וב-6 בנובמבר 1950 בקריאה לציבור כתב: “אזרחי ישראל! פיתחו את דלתות בתיכם לפני הילד העולה! אל תשאירוהו הפקר לגשמי הזעף ולרוחות החורף’. מפעל ‘קורת גג לילדי עולים’ פונה אל כל בית בישראל לאכסן ילד מילדי המחנות והמעברות, עד שיעברו ימי הגשמים המסכנים את בריאותם ואף את חייהם בשבתם באוהלים”.

אולם בסופו של דבר הסתבר כי ההיענות הייתה מועטה, בשל חששם של שירותי הבריאות מפני העברת מחלות, וכן בשל התנגדות המפלגות הדתיות לשיכונם של ילדים ממשפחות דתיות בבתי משפחות חילוניות. שנה לאחר תחילת המבצע ויתרה מחלקת הקליטה מטעמים רפואיים וכספיים על עזרת הציבור בערים.

לקישורים ולתיקים נוספים העוסקים במבצע זה, חפשו “קורת גג” תחת אתר “ילדי תימן ואחרים”.

סיפורה של משפחת סינואני מתחיל ב-10 באוקטובר 1949,עת עלו מתימן זוג הורים ושלושה ילדים.המשפחה שוכנה במחנה העולים עין שמר. הצעיר בילדים היה יהודה – כבן שלוש. בעת שההורים נעדרו מהאוהל נלקח יהודה לאשפוז. ועדת כהן-קדמי מצאה שב-27 בנובמבר 1949 הוא אושפז בבית החולים רמב”ם עם דלקת קרום המוח, ב-3 או ב-4 בדצמבר נפטר, וב-5 בדצמבר 1949 נקבר בבית העלמין במחנה דוד בחיפה.

האם שושנה הייתה בהריון וב-10 בדצמבר 1949 נולד בנה דוד, בבית החולים בפרדס חנה. כששבה למחנה עין שמר שוכן הילד בבית התינוקות של המחנה והיא הייתה מגיעה להניק אותו – עד שבאחד הימים הגיעה ולא מצאה אותו. ועדת כהן-קדמי שהסתמכה על חקירות קודמות, מצאה שדוד אושפז בבית החולים בצריפין ב-1 בפברואר 1950 בגלל מצב תזונה לקוי והקאות. הוא התקבל לבית החולים בשם “דוד בן אברהם שלמה” – ללא שם המשפחה. ב-11 במרס 1950 נפטר והובא לקבורה בעין עירון שליד כרכור. הוא נקבר כנפל ללא ציון מקום מדויק.

ב-1958 פנתה האם, שושנה סינואני, במכתב לשר הפנים ישראל בר-יהודה (עם העתק לראש הממשלה דוד בן-גוריון). השר העביר את העניין לטיפולה של המשטרה שמצאה ששני הילדים נפטרו. ב-14 בנובמבר 1958 כתב ישראל שוחט, ממייסדי ארגון “השומר” בימי העלייה השנייה ועתה הממונה על משרד המשטרה, לשושנה סינואני ששני הילדים נפטרו. ב-6 ביוני 1959 כתב לה שוחט מכתב נוסף – אך המשפחה לא השתכנעה בכך ופנתה בעניין הילדים לוועדות החקירה השונות.

אבי המשפחה לוקה במחלת נפש

בתיק העד נתן עדיני מופיע חומר אישי רגיש על אודות משפחת סינואני – מחלתו של האב אברהם והצורך של האם שושנה להיעזר ברשויות הרווחה.  על-מנת לפתוח תיק רגיש זה העוסק באב, ביקשנו אישור מן המשפחה. ב-1 בנובמבר 2016 אישרה לנו ורד קהתי, נכדתם של שושנה ואברהם, לפרסם את התיק. אנחנו מפרסמים כאן את האישור שלה, שהוא עצמו מסמך חשוב.

המכתב של משפחת סינואני

מכתבה של ורד קהתי אל ארנון למפרום, 1.11.2016

סיכום ממצאי החקירה בעניינם של יהודה ודוד סינואני

מידע בעניינם של האחים נמצא בתיקים המשטרתיים: דוד בן אברהם סינואני, ויהודה בן אברהם סינואני ובתיק הנעדרים יהודה ודוד סינואני של ועדת כהן-קדמי.

רישום פטירתו של יהודה סינואני. שם המשפחה קטוע: “סינו”. ג-9820/7, עמ’ 20

רישום קבורתו של יהודה סינואני: “יהודה בן אברהם שלמה” (ללא שם משפחה). ג-9820/7, עמ’ 26

גליון החולה דוד סינואני – ללא שם משפחתו. ג-9820/7, עמ’ 12

רישום פטירתו של דוד סינואני. ג-9820/7, עמ’ 11

בין העדויות שנשמעו בוועדת כהן – קדמי היו גם כאלו שהעלו שאלות קשות לגבי הנסיבות שהביאו להיעלמותם של הילדים. כך עולה למשל מעדותו של מנחם דוכן, נהג אמבולנס ממוצא תימני, בוועדת כהן-קדמי ב-14 באוגוסט 1996, תיק פרוטוקול, עמ’ 106-53.
דוכן, עבד שנים ארוכות כנהג אמבולנס ב”מגן דוד אדום” בחדרה, הוא הסיע ילדים תימנים, בליווי אחיות, ממחנה העולים בעין שמר לאשפוז בבית החולים רמב”ם בחיפה ולבתי חולים נוספים. אחת הנסיעות שנחקקה בזיכרונו הייתה למושב אידמית, ככל הנראה כפר עבודה בגליל המערבי, באזור בו הוקם ב-1958 הקיבוץ אֲדָמית.

המתיישבים במקום היו עולים מתימן שהתגוררו קודם לכן במחנה עין שמר (עמ’ 81-67, 103-100). בהיותם במחנה הם מסרו כמקובל את התינוקות והילדים הקטנים לטיפול בבית התינוקות של המקום. כשעלו להתיישבות על הקרקע באידמית הם השאירו את הילדים החולים בבית התינוקות. לאחר זמן מה נאספו הילדים שבריאותם השתפרה ונשלחו להוריהם באידמית באמבולנס של דוכן.
דוכן מתאר כיצד נהג באמבולנס ובו למעלה מעשרה תינוקות ושש-שבע אחיות. לאחר נסיעה ארוכה הגיעו לאידמית והוא ראה שם צריפים ואוהלים. תושבי היישוב נקראו למקום כדי לקחת את התינוקות ששמותיהם נרשמו על פלסטרים שהודבקו על בגדיהם.
אולם לעדותו ההורים לא זיהו את התינוקות מכיוון שבחלוף הזמן הם גדלו, הבריאו והעלו במשקל. ההורים כולם, חוץ מזוג אחד, סירבו לקחת את הילדים וטענו כי אינם שלהם. במקרה בודד זיהה אחד מן התושבים את בנו, אך טען ששמו מופיע על פלסטר שדבוק לילד אחר. לפיכך החליפו האחיות את שמו של הילד שזוהה כשם בנו של האב, ומסרו לו את הילד הזה.

תיעוד בעניין הזמנתו לעדות של מנחם דוכן מחדרה שהיה נהג אמבולנס

את שאר התינוקות החזיר דוכן לבית התינוקות בעין שמר.

עדות מנחם דוכן, , עמ’ 78

לא ידוע מה עלה בגורלם של אותם תינוקות לאחר שהוחזרו לעין שמר. גם לא ברור אם ההורים אכן צדקו בטענתם שאלו אינם הילדים שלהם, ורק בטעות נשלחו לאידמית.
מידע נוסף נמצא בתיק על עדותו של דוכן, והאירוע מוזכר גם על ידי ד”ר דב לויטן בתיק על עדותו, עמ’ 6.