העדויות שנתנו לוועדות השונות שחקרו את פרשת ילדי תימן, שבות ומספרות על תופעות של פערים וקשיי תקשורת שיצרו עלייתה של אוכלוסייה גדולה לתוך חברה שהייתה אמונה על שפה ונהגי תרבות אחרים לחלוטין. כזו למשל היא עדותו של ג'ורג' מנדל, רופא יהודי יליד דרום אפריקה (1921) ששירת בתור רופא צבאי במלחמת העולם השנייה במזרח התיכון  ולאחר מכן עשה התמחות ברפואת ילדים באנגליה. מנדל עלה לישראל ב-1949  עם אשתו והתגורר בתל אביב. לאחר זמן קצר התבקש על-ידי הסוכנות היהודית להתייצב בבית החולים לילדים  שהוקם כמה ימים לפני כן  במחנה העולים בראס אל עין (ראש העין), שהכיל רבים מעולי תימן.  בית החולים פעל תחת ניהולו המקצועי של בית החולים "הדסה" בירושלים,

בשנת 1993 מסר מנדל עדות על עבודתו עם עולי תימן במדור לתיעוד בעל פה באוניברסיטה העברית. עותקים של עדות זו נמצאו בתוך תיקי ועדת כהן-קדמי.

%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%93%d7%94

לדברי מנדל בעייתו הראשונה הייתה למצוא את המחנה…. הוא נסע באוטובוס לפתח תקווה ותפס "טרמפ" עם סוס ועגלה לראש העין.

בעדותו סיפר מנדל על התנאים הקשים שמצא שם והציוד הרפואי הדל, ועל השיפור שחל כשבית החולים קיבל את כל הציוד הדרוש מארגון "הדסה".

BABY IS EVACUATED. HIS PARENTS FOUND A SHELTERED TENT AT OTHERSIDE OF THE CAMP, ROSH HA'AYIN.

פינוי תינוק מאוהל שהוצף, מחנה ראש העין. צילום: טדי בראונר, לע"מ, 29 בדצמבר 1949

לתנאים הפיזיים קשים נוספו קשיי השפה. מנדל שלא ידע עברית תקשר עם אנשי הצוות באנגלית, אולם רוב החולים התימנים  ידעו רק ערבית….כמו כן הוא לא ידע דבר על יהודי תימן. בעדותו הוא מתאר מקרים קשים של ילדים שהגיעו ממחנה המעבר בעדן עם תת תזונה ומחלות מדבקות רבות. בשל הקור והתנאים הקשים ששררו באהלים, הועברו התינוקות שנולדו בארץ  לבתי תינוקות במחנה. שררה בהם צפיפות רבה, ומחלות זיהומיות התפשטו במהירות. לעתים הועברו ילדים לבתי חולים אחרים ולא היה זמן להודיע להורים. "היה איזו רמקול במשרד של הסוכנות והיו צועקים את שם האב, למשל "יחיא יחיא" או "אברהם יחיא". היה ממש בלאגן שלם. והיו שמות דומים".

מנדל מספר על המבצע למגר את מחלת הגזזת בהקרנות שגרמו להתקרחות, ומוסיף שנעשה ניסיון לשמר את הפאות של הילדים התימנים. הוא אינו מאמין לסיפורים על גנבת ילדים. לא הייתה דרישה גדולה לאימוץ באותה תקופה, מכיוון שלאנשים היו בעיות רבות. הוא מעיד שההורים התימנים התייחסו בחוסר אמון לצוות הרפואי והיו מקרים בהם ביקשו ל"גנוב" את הילדים שלהם בחזרה. הוא סיפר על מקרה כזה וגם על השימוש ברפואה עממית, כגון כוויה בברזל מלובן נגד חום.

4%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%93%d7%94

יחיאל דוד חדד, בן 8 , מראה את צלקות הטיפול ה"כישוף" שעבר בתימן. צילום: לע"מ, 1 בפברואר 1949

אפשר לראות תיאור מפורט יותר של הסידורים בבית החולים ועבודתו של דר" מנדל בעדותו בוועדת כהן-קדמי. גם פרופ' קלמן מן ופרופ' צבי שמיר, רופאים מבית חולים "הדסה" ירושלים שפעלו בבית החולים בראש העין, מסרו עדות בוועדה.