בדצמבר 1952 פנתה רופאה צעירה מבית החולים בצריפין, דר’ קלוצ’ניק, אל העובדת הסוציאלית של בית החולים. היא ביקשה לפעול בדחיפות מול הרשויות שיקימו בתי תינוקות עבור ילדים שטופלו בבתי החולים אך אינם בריאים מספיק לחזור למשפחותיהם במחנות העולים. שוב ושוב ילדים כאלה חוזרים חולים, מצבם מוסיף להידרדר, והצוות הרפואי עומד חסר אונים מול תמותה רבה של ילדים ותינוקות שנובע במקרים רבים כתוצאה מחוסר טיפול מספק בביתם. (מתוך תיק ועדת כהן-קדמי בענין ילדי תימן – ארכיון משרד הסעד – תיקי מוסדות שונים)
מכתבה של דר’ קלוצ’ניק לש’ קסלר, העובדת הסוציאלית של בית החולים על תמותת התינוקות
את זעקתה של דר’ קלוצ’ניק העבירה העובדת הסוציאלית אל מנהלת האגף לטיפול בילד ובנוער במשרד הסעד בליווי הסבר “כי במקרים מסוימים הילד אינו מקבל בבית את הטיפול הדרוש, וכל המאמץ של הרופאים בזמן אשפוזו הוא לשווא”. במכתבה טענה הרופאה שלפחות 50% מהילדים שעזבו את בית החולים שבים אליו שוב אחרי שהות קצרה בביתם. היא מביאה כדוגמא את סיפורן של ארבע ילדות, שתיים מהן תאומות, שנפטרו בבית החולים לאחר ששוחררו וחזרו בתוך זמן קצר במצב גרוע יותר. מנהל בית החולים, דר’ גלטנר, פנה אף הוא למשרד הסעד באותו עניין: “למיותר לציין שרוב הילדים שמתקבלים אצלנו הם ממעברות, אשר ביתם הוא ‘אוהל’ ובגלל התנאים השוררים באוהל, הילד לעתים חוזר לבית החולים”. לפיכך הוא מבקש לפשט את התהליכים הביורוקרטיים בהעברת הילדים לבתי הבראה כדי לפנות את המיטות בבית החולים עבור ילדים חולים נוספים ומשום שילד בריא הנמצא בין ילדים חולים עלול להידבק במחלה.
חילופי דברים אלו הם חלק מהתכתבות בין בית החולים בצריפין ובין משרד הסעד, ובין אגפים במשרד הסעד עצמו. ההתכתבות משקפת את העומס במחלקות הילדים, וטוענת נגד קשיים שמערימים המוסדות בהעברת הילדים לבתי הבראה, לעתים רק משום שלא הועברו רשימות מסודרות, התחייבויות מקופת החולים או פנקסי המזון של הילדים. מכתב נוסף בתיק מציין שכתוצאה מהעיכוב בהעברת הילדים לבתי הבראה לוקחים אותם ההורים טרם הבראתם המוחלטת.
המעיין ברשימות הקבלה למיון או בגיליונות המחלה, שריכזה ועדת כהן-קדמי מבתי החולים השונים לצורכי עבודתה, יבחין בשמות של ילדים שחוזרים שוב ושוב ומלמדים על אשפוזים חוזרים. חשוב לציין שמוצא הילדים החוזרים, על פי שמותיהם, הוא מעדות שונות. עם זאת כאשר גדל זרם העולים מתימן, שמצב בריאותם היה קשה ממילא, גבר עוד יותר העומס על מחלקות הילדים בבתי החולים. עם סגירת המחנות והמעבר למעברות, נסגרו גם בתי החולים המקומיים, והתינוקות אושפזו במידת הצורך בבתי החולים ששירתו את כלל האוכלוסייה, וכך גבר הלחץ בבתי החולים אף יותר.
דו”ח וועדת החקירה מדגיש את התנאים הקשים ואת סכנת התפרצותן של מגיפות במחנות העולים ולאחר מכן במעברות, נוכח מספרם הגדל והולך של העולים במחנות. המדינה אמנם ניסתה לתת מענה לעומס הרב בטיפול בחולים, על ידי הקמת מחלקות ילדים נוספות בבתי החולים, אך עדיין לא היה בכך פתרון למניעת התפרצותן של המחלות. כך קרה שכדי להילחם בתמותה הרבה קלטו מחלקות הילדים בבתי החולים ילדים שחלו במחלות שניתן היה למנוע אותן. זה מסביר את רצונם של בתי החולים להקל בעומס המוטל עליהם ולעודד פתרונות מחוץ להם.
