מדיניות השלום של ממשלת ישראל- מצרים

מיד לאחר שהוצגה הממשלה, עוד באותו יום, שלח נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר לבגין מכתב ברכה עם כניסתו לתפקיד, ובו הזמנה לבקר בוושינגטון. פגישה צפויה זו עוררה חששות בשני הצדדים. קרטר כבר אימץ מדיניות חדשה, שהביאה לעימות בינו לבין ראש הממשלה הקודם, יצחק רבין. קרטר והיועץ לביטחון לאומי, זבגנייב בז'ז'ינסקי, האמינו שהסכמי ביניים לא יובילו לפתרון וראו בבעיה הפלסטינית את לב הסכסוך. הם תכננו לחדש את ועידת ג'נבה, ועידה שהתכנסה בדצמבר 1973 בחסות האו"ם, וארצות הברית וברית המועצות שימשו יושבי הראש שלה. קרטר חזר על הפרשנות המסורתית של ארצות הברית להחלטה 242 וקבע שהיא דורשת נסיגה ישראלית בכל החזיתות מן השטחים שכבשה ב-1967 עם 'תיקוני גבול מזעריים' בלבד. ישראל הייתה מוכנה להשתתף בוועידת ג'נבה, אך חששה שארצות הברית תיענה לדרישות ברית המועצות וסוריה להזמין את אש"ף לוועידה, בניגוד להבנותיה עם ישראל.

לקראת הביקור נמסר לישראל שהממשל מצפה מבגין להביא עמו עמדות מפורטות, ושהוא יתנגד לניסיון ישראלי להגיע להסכם נפרד עם מצרים או עם סוריה. התזכיר שהכין דיין כלל הצעות מעשיות לתכנית שלום, שיש להוציאה לפועל בשלבים (תעודה מס' 2). כבר אז העריך דיין שהסיכוי הטוב ביותר להגיע להסכם הוא קיום משא ומתן עם מצרים, שכבר חתמה על הסכם הפרדת כוחות והסכם ביניים עם ישראל. הנשיא סאדאת החליט להתקרב לארצות הברית בהאמינו שרק היא תוכל ללחוץ על ישראל לפנות את חצי האי סיני ולסייע לפתרון בעיותיה הכלכליות החמורות של מצרים. בתמורה היה סאדאת מוכן לנהל משא ומתן עקיף עם ישראל ואף חתם על הסכמים עמה. הוא פתח את תעלת סואץ ושיקם את ערי התעלה. כבר אז דובר על נסיגה נוספת מרוב שטחי סיני ועל הסכם של סיום מצב המלחמה. אף על פי כן האמינו רק מעטים בישראל שמצרים תהיה מוכנה לחתום על הסכם שלום מלא. סאדאת עצמו אמר שיש להשאיר הסכם כזה "דור הבא".

התזכיר של דיין שימש כנראה בסיס לתזכיר "מסגרת לתהליך השלום בין ישראל ושכנותיה ועקרונות השלום של ישראל", שבגין ניסח והציג לממשלה ב-13 ביולי, לקראת נסיעתו לוושינגטון. 'עקרונות השלום' כללו נסיגה משמעותית בסיני, שינוי בגבול בגולן, ודחיית כל שלטון זר ביהודה ושומרון (תעודה מס' 3). בישיבת הממשלה הסביר בגין לשרים את השיקולים העומדים מאחורי הניסוחים שבמסמך (תעודה מס' 4).

בבית הלבן זכה בגין לקבלת פנים חמה. קרטר כינה את התכנית הישראלית "הצעה סולידית" ובגין האמין שהצליח במשימתו. השניים מצאו נקודות הסכמה רבות, ובעניינים אחרים "הסכימו לא להסכים" (תעודה מס' 5, תעודה מס' 6). אולם האמריקנים הביעו מורת רוח לנוכח דחיית שניים מעקרונות ההסדר שהציגו לבגין: נסיגה בכל החזיתות והקמת 'ישות פלסטינית'. עד מהרה פרץ עימות בין נשיא ארצות הברית לראש ממשלת ישראל בקשר למדיניות ההתיישבות של ישראל. קרטר חשש שמטרת הקמת ההתנחלויות היא למנוע הקמה מדינה פלסטינית. בגין טען שיישוב יהודים בארץ ישראל אינו יכול להיות מכשול לשלום וסירב להצעה להקפיא את ההתנחלויות בזמן המשא ומתן.

באוגוסט 1977 ביקר מזכיר המדינה האמריקני סיירוס ואנס במזרח התיכון וביקש מכל מדינות העימות לשלוח לוושינגטון טיוטה של הסכם שלום. ב-4 בספטמבר הציג בגין לממשלה (תעודה מס' 10) את טיוטת הסכם השלום עם מצרים שיישלח לוושינגטון ומכתב לוואי מדיין המפרט את הוויתורים שתוכל ישראל לעשות בסיני ובגולן. דיין חזר על הצהרות קודמות של בגין, שאלו הן עמדות ישראל אך אין היא דורשת שהצד השני יקבלן כתנאי לפתיחת משא ומתן (תעודה מס' 7).
ב-18 בספטמבר, לאחר שנפגש בחשאי עם סגן ראש ממשלת מצרים, הגיע דיין לארצות הברית לשיחות עם בז'ז'ינסקי, ואנס וקרטר. נוסחה טיוטה של "נייר עבודה", שהיה אמור לשמש בסיס לוועידת ג'נבה. כיוון שירדן, כבולה ע"י החלטות ועידת רבאט, לא יכלה לייצג את הפלסטינים, דיין שכנע את הממשלה לאמץ את הרעיון של הקמת משלחת מאוחדת של מדינות ערב, שתכלול נציגים פלסטינים, שישתתפו בטקס הפתיחה של הוועידה בלבד. כמו כן תוקם קבוצת עבודה מיוחדת לטיפול בבעיית הפליטים. חופש הפעולה שניתן לשר החוץ עורר חשדות אצל חלק מן השרים, ואפילו בגין חשש שהרחיק לכת, אך דיין הצליח לשכנע את קרטר להסכים לפשרה בעניין ההתנחלויות. קרטר, שרצה בהקפאה, אימץ את הצעתו של דיין – הקמת מספר מוגבל של יישובים בתוך בסיסים צבאיים – בתור הרע במיעוטו.

בשיחותיו עם ואנס חזר דיין ושאל מהי עמדת מצרים ורמז על עניינה של ישראל בשיחות נפרדות עם בן השיח המעוניין ביותר בהתקדמות. ואנס מצדו סיפר שהחליט שהגיע הזמן להכניס את ברית המועצות לתמונה. ב-1 באוקטובר פרסמו ארצות הברית וברית המועצות הצהרה משותפת בעניין המזרח התיכון. בהצהרה נדרשו "כינון יחסי שלום נורמליים" בין עמי האזור אך גם 'הבטחת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני'. סערת רוחות פרצה בעקבות פרסום ההצהרה. בגין ערך שיחה קשה עם שגריר ארצות הברית בישראל סמואל לואיס, ונציגי ישראל בחו"ל תקפו את ההצהרה בחריפות. מומחי משרד החוץ האמינו שגם מצרים, שפנתה עורף לסובייטים והימרה על השפעתה של ארצות הברית, התאכזבה מפעולת האמריקנים. הבית הלבן חשש מתגובת השדולה הפרו-ישראלית והאנטי-סובייטית ומיהר לתקן את הנזק. דיין הוזמן לשיחות אישיות עם הנשיא. קרטר אישר שישראל אינה חייבת לקבל את ההצהרה כדי להשתתף בוועידת ג'נבה, ונוסח 'נייר עבודה' חדש. במברק לבגין מ-3 באוקטובר מסרו שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והיועץ המשפטי של משרד החוץ מאיר רוזן על הישגי השיחה ועל ההודעה המשותפת שפורסמה בסיומה (תעודה מס' 8, נספח א, נספח ב). ארצות הברית גם הסכימה שישראל תוכל לבדוק את שמות הנציגים הפלסטינים בוועידה ולפסול אותם. עם זאת הבטיח דיין "לא לבדוק בציציותיהם" ולשתף אותם בדיון על הגדה המערבית. בשובו לישראל הותקף דיין על שהיה ותרן מדי. הוא ענה למבקריו בכנסת ובישיבה עם ועדת העורכים של העיתונים החשובים והדגיש שאם ישראל אכן רוצה בשיחות שלום אין מנוס מפשרות. מוטב היה לו הסכימה ירדן לייצג את הפלסטינים, אך כיוון שאיננה מוכנה לכך אי-אפשר פשוט להתעלם מהם. דיין הדגיש שלא ויתר על שום אינטרס מרכזי של ישראל (תעודה מס' 9).

האמריקנים העבירו את הגרסה האחרונה של נייר העבודה לערבים להערותיהם, אך העובדה שהנייר הוסכם עם ישראל והוקרא מפי דיין בכנסת הקשתה על מדינות ערב לקבלו. הן הציעו שינויים, אך ישראל סירבה להיכנס לסבב חדש של הצעות ושינויים. במהלך חודש אוקטובר התברר שסוריה עומדת בסירובה להשתתף בוועידה אם אש"ף לא יוזמן. מחלקת המדינה התחילה לשקול קיום של הוועידה בלא סוריה או חיפוש מסגרת חלופית למשא ומתן. מצרים לא הייתה מוכנה לקבל את האפשרות שסוריה תטיל וטו על חידוש התהליך. הסתמן מבוי סתום, וב-21 באוקטובר שלח קרטר איגרת לסאדאת הכתובה בכתב ידו, וביקש אישית את עזרתו. סאדאת, שנואש מההתקדמות המדינית המקרטעת, התחיל לשקול מהלך דרמטי שיעקוף את הדיון העקר על נוהל ויביא לחידוש
המשא ומתן – לפי תנאיו שלו.

לתעודות נוספות בנושא ועידת ג'נבה – ראו נספח ברשימת התעודות