.1 | העלייה ההמונית: בין מלחמה לעצמאות לבין החיים במעברות
א. קליטה בתנאי מלחמה
מדינת ישראל שזה עתה נולדה, נלחמה מלחמת הישרדות על קיומה גם מול צבאות מדינות ערב שבקשו להשמידה. למרות זאת זרם העולים אליה לא פסק, כמו גם המאמצים לקלוט את אותם עולים, אפילו תחת אש. כמו במכתבו של חיים ברלס, איש הסוכנות, אל שר הבריאות, העלייה והפנים, משה שפירא.
המעבר ממחנות העולים למעברות, העלה את הצורך בשמירה על נקודות היישוב החדשות והחלשות, המאוישות באנשים חסרי כל ידע בהגנה עצמית. ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, לוי אשכול פונה לראש הממשלה, דוד בן גוריון בדרישה להגנת המתיישבים
זרם העולים לישראל לא פסק בימי מלחמת העצמאות וכמובן, גם לא לאחריה. לפי דוח סטטיסטי עלו לישראל עד סוף שנת 1952, 738,891 יהודים מתוך כלל 8,564,930 יהודי התפוצות כולם.
ב. ממחנות העולים למעברות
ג. עלייה ללא הגבלה או פיקוח וצמצום העלייה
העלייה והקליטה היוו אבן ראשה במטרותיה המוצהרות של מדינת ישראל. אולם עם זאת, התעורר פולמוס באשר ליכולת הקליטה של החברה הישראלית המתהווה, המוגבלת במשאביה והמצומצמת בגדלה את מאות אלפי העולים שהידפקו על דלתותיה. העלייה ההמונית על תחלואיה יצרה עומס עצום על מערכות הבריאות, הסעד והחינוך עד כדי חשש לקריסת כלכלת ישראל. חשש זה מיתן גם את עמדתה התקיפה של גולדה מאיר כנגד כל הגבלה בעלייה והביא בחודש נובמבר 1951, לגיבוש תקנות לצמצום ממדי העלייה ולמיון העולים טרם הגיעם לארץ.
ד. הכוונה תרבותית – ערכית והתיישבותית
הפערים מבחינה כלכלית, חברתית, תרבותית וערכית בין העולים החדשים לבין החברה הקולטת אותם היו עצומים. יחידים וארגונים שונים נרתמו לטובת מפעל הקליטה. אולם במקרים רבים נתפסו מאמצי החברה הקולטת להטמיע את העולים החדשים אל תוך החברה הישראלית המתהווה וליצור “כור היתוך” , כביטויים של קיפוח, אפליה עדתית ודתית, התנשאות, ניכור והיעדר כל ניסיון לפתיחות ולהכלה של ערכים ותרבויות אחרות.
“משלוח מנות” לילדי העולים
במחנות העולים ובמעברות דברו העולים בשלל שפות מחד, אך ידיעת השפה העברית הייתה לקויה ביותר, מאידך. “המוסד ללשון ולתרבות העברית” שהוקם עוד בימי היישוב, פעל לאחר קום המדינה, בתקופת העלייה ההמונית, בחסות מחלקת התרבות במשרד החינוך ובמסגרת זו הפעיל ארגונים ומתנדבים לטובת הנחלת הלשון העברית למבוגרים.
במסגרת מחלקת התרבות של משרד החינוך, פעלה בתקופת העלייה ההמונית “המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית של העלייה”. המחלקה פיקחה על “המזון הרוחני המוגש לעולה” ובמסגרת זו אסרה על הקרנת סרטים במחנות העולים שלא עברו את אישורה.
משרד החינוך השקיע מאמצים בקליטה תרבותית-ערכית וחברתית של העולים והקציב סכומים לא מבוטלים לצורך הקמת צריפים ייעודיים במעברות לצורך פעילות תרבותית.
במחנות העולים, סופקו כל צרכיהם של העולים החדשים על-ידי הסוכנות היהודית. במעבר ממחנות העולים למעברות נדרשו העולים לקיים את עצמם ואת משפחותיהם מעבודה יצרנית. המעברות הוקמו אמנם כפתרון זמני עבור המוני העולים אך בעצם הקמתן, בפיזורן בארץ ובאופיין התעסוקתי, הושקעה מחשבה רבה: חלק מהמעברות הוקמו בצמידות לעיר ותושביהן נדרשו למצוא בהן עבודה, חלק אחר הוקם בסביבות מושבות גדולות – דבר שאפשר מנעד תעסוקתי רחב יחסית וחלק נוסף הוקם באזורים כפריים בהתיישבות החדשה ומכאן אפשר לתושביהן לעסוק בעבודות בעלות אופי חקלאי בלבד.
ה. מצוקת העולים
תנאי החיים במחנות העולים ובמעברות היו קשים במיוחד: הצפיפות, תנאי המחייה, היעדר תשתיות ראויות של מים, ביוב, חשמל ודרכים, בנייה קלה הנתונה לפגעי האקלים ומחסור עקבי של כוח-אדם מסייע – כל אלו הביאו לבעיות חמורות של תברואה לקויה, זוהמה, התפרצות מחלות קשות, תזונה לא מספקת, ואף מקרי מוות רבים. המצב הקשה חייב גם את מעורבותו של הצבא, בנוסף לשירותי הממשלתיים, במאמצים להיטיב את מצבם של העולים.
העולים שהופנו ליישובים בעמק בית שאן, כמו גם התושבים הוותיקים במקום, סבלו קשות מהחום הכבד. מנכ”ל משרד הבריאות הציע, למרות המגבלות הכבדות המוטלות על הייבוא, ולמרות הבעיה התקציבית, לעשות כל מאמץ כדי לספק מתקני קירור לתושבים, כדי למנוע את עזיבת בעלי היכולת.
מצוקת העולים במעברות נמשכה, אם כי מתוך הפחתה איטית בעוצמתן ובהיקפן, לכל אורך שנות קיומן של המעברות. גם בשנת 1954 עדיין היו המעברות מוקד לעזובה ולתנאי חיים קשים. בעקבות ביקורו של הנשיא יצחק בן-צבי במעברת רמלה, פנו אליו תושבי המעברה ופרסו בפניו את מצבם הקשה ואת דרישותיהם.
תשובת משרד הפנים לתלונות העולים במעברת רמלה
תנאי החיים הקשים במחנות העולים ובמעברות, המצוקה הפיזית והנפשית ותחושות חוסר התקווה, הביאו עימם גם גילוי אלימות, פשיעה, גניבות ואף מקרי זנות. מזכיר התאחדות האיכרים פונה אל שר המשפטים בתלונה על גניבות בהיקף נרחב של תוצרת חקלאית ושל ציוד חקלאי בידי תושבי מעברות הגובלות בשטחים החקלאיים של האיכרים.
ו. הוויכוח על החינוך הדתי
במחנות העולים הונהג “חינוך אחיד” ועל פיו לא ניתנה להורים האפשרות לבחור את זרם החינוך הרצוי להם וכל בתי הספר שעמדו לרשות העולים היו אחידים באופיים. מטרתו המוצהרת של ה”חינוך האחיד” הייתה לסגל במהירות האפשרית את העולים למסגרת הלאומית החדשה, לרוחה ולאפייה החברתי-תרבותי ולצמצם במהירות פערים תרבותיים בין עולים לוותיקים. עם זאת, הצביעה הנהגת ה”חינוך האחיד” בבירור על תחושות הניכור, הריחוק, ההסתייגות ואף החשש של החברה הקולטת מאוכלוסיית העולים החדשים שנתפסו על ידם כמנותקים לחלוטין מאופייה של מדינת ישראל מבחינה תרבותית, דתית, ערכית והשכלתית.
ה”חינוך האחיד” היה בעל גוון ציוני-חילוני וכך היו גם המורים במוסדות החינוך. ההתנגדות החריפה ביותר ל”חינוך האחיד” הגיעה מהורים שבקשו להעניק חינוך דתי לילדיהם, ובעיקר מיוצאי תימן, יהודים מסורתיים שלא הכירו דפוסי חינוך מערביים והתקשו במיוחד למסור את חינוך ילדיהם בידי מורים, בני היישוב הוותיק שאינם שומרי תורה ומצוות ומונעים מילדיהם חינוך יהודי. התנגדות ההורים הפכה לעימותים קשים שכללו איומים כלפי ההורים, לחץ כלכלי, התנכלות אלימה כלפי אנשי דת, מורים ופעילי עלייה דתיים שניסו ללמד לימודי יהדות במחנות, וגם כלפי הילדים, כולל גזיזת פאותיהם. מחאות ההורים שהועברו גם לרבנים הראשיים, הגיעו לידיעת חברי הכנסת מהחזית הדתית המאוחדת ואלה ביקרו בחריפות רבה את מה שנראה ככפייה מצפונית ואנטי-דתית, התנכרות והתעלמות וגילויי בוז כלפי מורשתם התרבותית וניצול מצבם הקשה של העולים במחנות.
מברק תלונה של פעיל עלייה אל הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג
הרב הראשי לישראל עירב בנושא את חבר הכנסת דוד פנקס מסיעת החזית הדתית המאוחדת והתריע בפניו על גניבת הדעת ועל הדרכים הלא ישרות בהם מונעים חינוך דתי מילדי העולים
מחאות העולים נגד מניעת החינוך הדתי מילדיהם הגיעו לכדי גילויי אלימות , הכאת המוחים ואף מאסרים. הרב הראשי הרצוג מתבקש במברק דחוף לפעול לשחרור הפעילים מידי המשטרה המכונה “אינקוויזיציה” .
“המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית של העלייה”, בראשותו של נחום לוין, הייתה האחראית על החינוך במחנות העולים. ה”חינוך האחיד” שהונהג במחנות היה בעל צביון חילוני מובהק ונתפס על ידי העולים כמקור ההתנכלות, ההתעלמות והזלזול בשאיפה להקניית חינוך דתי.
הפולמוס והמחאות הקשות הביאו לניסיונות שונים להגיע לפשרה כלשהי בנוגע לחינוך הדתי של ילדי העולים. חבר הכנסת דוד פנקס דיווח לרב הראשי יצחק הרצוג על ניסיונות אלה שלא צלחו
בעקבות המחאות הקשות ולחצם של חברי הכנסת, שאף ערבו בעניין ראשי קהילות יהודיות בארה”ב, הורה בחודש ינואר 1950, ראש הממשלה, דוד בן גוריון על הקמת ועדה כדי לבדוק עניין הכפייה הדתית במחנות העולים
ועדת פרומקין חשפה גילויים רבים של כפייה אנטי-דתית בכל הנוגע לחינוך ילדי העולים. כמו כן ביקרה בחריפות את המאמצים למזג בעקשנות את העולים מהגלויות השונות אל תוך זהות של “ישראלי חדש” ואת התעלמותם של מקבלי ההחלטות (בעיקר מתנועת הפועלים – מפא”י) מייחודיותן של עדות ישראל השונות, ערכיהן ותרבותם הדתית והחברתית מתוך תפיסת עולם מתנשאת ופטרנליסטית.
מסקנות הוועדה העצימו את הפולמוס בדבר שיטת הזרמים בחינוך והביאו בסופו של דבר לביטול השיטה וחקיקת חוק חינוך ממלכתי (בשנת 1953) שבמסגרות פועלות שתי מערכות חינוך: החינוך הממלכתי והחינוך הדתי
גם בשנים מאוחרות יותר עלו תלונות על קיפוח צרכיהם הדתיים של העולים לישראל. במכתב מחודש ינואר 1965 קובל הרב מנחם שניאורסון (הרבי מלובאביץ’) באזני ש.ז. שרגאי, מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, כי לעולים לישראל הנמצאים במחנה המעבר במרסי, אין די תשמישי קדושה כתפילין וסידורים. שרגאי שפנה בעניין להנהלת המחנה, קיבל מכתב תשובה לפיו המצב הדתי במחנות העולים, משביע רצון.
