.1 | מבוא
פרק זה הוא המשך לפרק על “ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת המנדט” ולפרק “העלייה למדינת ישראל”, סעיף 1: “העלייה ההמונית: בין מלחמה לעצמאות לחיים במעברות”.
בארבע השנים 1952-1948 התחולל במדינת ישראל גל התיישבות גדול שלא היה כמוהו לפני קום המדינה ואף לא מאז ועד היום. גל זה מכונה “ההתיישבות הגדולה” או “ההתיישבות החדשה”. בתקופה זו הוקמו כ-300 ישובים חקלאיים חדשים ויושבו בהם כ-70,000 תושבים (כ-20,000 משפחות). לצד היישובים החדשים הורחבו כ-40 ישובים ותיקים, חלקם באופן משמעותי ביותר, ובהם התיישבו עוד כ-15,000 תושבים. כוונת המוסדות המיישבים הייתה להפנות להתיישבות חקלאית רבע מהעולים החדשים להתיישבות ונעשה מאמץ לשכנע את העולים במחנות העולים ובמעברות לעשות זאת, אולם בפועל רק שמינית מהעולים פנו להתיישבות. ביטוי לקצב ההתיישבות המהיר ולמחיר הכרוך בכך נמצא בסעיף 3 בפרק זה.
ההתיישבות החדשה הגדילה את שטחי הפלחה ובכך אפשרה לחקלאות המקומית לייצר יותר ויותר מזון וזאת בתקופה של מחסור במזון – מחסור שנגרם בגלל הכפלת האוכלוסייה בימי העלייה ההמונית (כ-710 אלף עולים בשנים 1951-1948). כמו כן שימשה ההתיישבות הגדולה מטרות אסטרטגיות – שמירה על שטחי המדינה מפני שיבת הפליטים הפלסטינים שיצאו ממדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות והגנה מפני חדירת כוחות אויב לגבולות ישראל. דיון בהגדלת שטחי הקרקע המעובדים נמצא בסעיף 7 בפרק זה.
הדמות המרכזית בניהול מפעל ההתיישבות הגדולה היה לוי אשכול שנבחר בספטמבר 1949 לתפקיד ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הוא החזיק בתפקיד זה עד יוני 1963 כאשר נבחר לראשות ממשלת ישראל. במקביל, באותה תקופה, החזיק אשכול בתפקידים נוספים שחלקם היו רלוונטיים להכוונת מפעל ההתיישבות: גזבר הסוכנות מאוקטובר 1949 עד יוני 1952, שר החקלאות והפיתוח מאוקטובר 1951 עד יוני 1952 ושלל תפקידים ניהוליים בגופים כלכליים נוספים של ההסתדרות הכללית ושל הסוכנות היהודית שאחד החשובים בהם היה חברת “מקורות”.