שתי הדתות שנפרדו לפני אלפיים שנה נוגעות היום זו בזו - קשירת יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל למדינת הוותיקן

ג.1 | מרוחות של שינוי לפסים מעשיים

שנת 1992 עמדה בסימן תחילת המשא ומתן בין הצדדים. אם בשנים הקודמות נערכו בעיקר גישושים, כעת כבר עסקו משלחות בוותיקן ובישראל בבניית מערכת היחסים החדשה. המגעים הבשילו לכדי פגישות רשמיות בעלות אופי בילטרלי ולא מדיני, ודיונים אלו, יידעו מעתה עליות ומורדות, חששות ואתגרים. (היסטוריה של המשא ומתן בדיווח של מרגלית, 14.3.94 א-7755/23).

הוועדה הבילטרלית הראשונה נקבעה לחודש מאי, בבניין משרד החוץ בירושלים, ודווח בה על אווירה טובה. הדוברים הסכימו כי “כל ההתחלות קשות אך בהמשך, הדרך תהיה קלה יותר“. משלחת הוותיקן מנתה שלושה נציגים והישראלים ארבעה, ובראשם משה גלבוע – יועץ שר החוץ לכנסיות, שפתח בדברים וציין את היות המפגש היסטורי. הוא הביע תקווה שהרצון הטוב יוביל להשגת היעדים המשותפים, והדגיש את הצורך בפרסום דבר קיום המפגש כמו גם אלו העתידים לבוא: “אין גם כל סיבה הגיונית לנהל מגעים במחתרת כאילו דיאלוג זה – הוא חטא. שני הצדדים אינם במצב מלחמה או שנאה, ולכן אין להתחמק מהדבר הטבעי והמקובל של פרסום המגעים“, טען. מקבילו, אנדראה מונטזמולו שעמד בראש משלחת הוותיקן לא ראה את הדברים בעין אחת עם גלבוע, וציין את רגישותם הרבה לנושא ואת החשיבות שהם מייחסים לסודיות מוחלטת בשלב זה, אם כי הסביר שלדעתו מדובר בעניין זמני: “אם הסודיות לא תישמר כעת השיחות ייפסקו לחלוטין“. בהמשך דבריו ביקש להדגיש: “לכס הקדוש אין דבר נגד ישראל ומאז כינונה לא הייתה שום הצהרה נגד קיומה”, והביע תקווה שהמפגש יוביל לכינון יחסים פורמליים שיכללו יחסים דיפלומטיים. (דו”ח מהפגישה ה-1 של הוועדה הבילטרלית ישראל-הוותיקן, 20.5.92 א-7709/5).

חודשיים לאחר מכן, באמצע חודש יולי, ולאחר שממוני הצדדים בירושלים וב”כס הקדוש” אישררו את תוכן המפגש הראשון, נערכה במשרד החוץ כמתוכנן הפגישה השנייה של הועדה הבילטרלית. במסגרת זו, עלה לדיון  “האינוונטר”- ההצעה לסדר היום  של הפגישה הבאה שתערך ברומא בסוף החודש. בתוך כך עלו סעיפים שונים על פי מסמך שיצרו בוותיקן והעיקרי שבהם: סעיף ההכרה בחופש דת ומצפון. גם בישראל הכינו מסמך דומה אך זה לא זכה בתחילה לתגובה, וגלבוע מיהר להבהיר כי לא יתכן שבדיון הצפוי ברומא יעלו לדיון נושאים רק מצד הוותיקן שהרי אין כאן בילטרליות אלא חד צדדיות. לבסוף, נועדו גם בדבר הנושאים שעלו במסמך הישראלי בהם השאיפה לנורמליזציה וקיום יחסים כולל הבנות לגבי התחום הדיפלומטי, וכן סעיף ייחודי בעניין המאבק באנטישמיות. אנשי הוותיקן ניסו להכניס את הסעיף העוסק באנטישמיות תחת הקטגוריה של גזענות, אך גלבוע עמד על כך שנושא זה עומד בראש סדרי העדיפות בעולם היהודי ובמדינת היהודים ועל כן ראויה האנטישמיות לסעיף נפרד. גם לגבי הסעיף הישראלי הנוגע למאבק בטרור הובעה בתחילה התנגדות מצד אנשי הוותיקן בטענה שאינם גוף מדיני, אך בסיכום הוחלט על תמיכה הדדית בעיקרון שמירת קדושת החיים, התנגדות לאלימות ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. גם דיון זה ננעל בהבנות על המשך שמירת הסודיות עד לפרסום דבר הפגישה המשותפת שתתקיים ברומא בסוף החודש. (דוח מהפגישה ה-2 של הועדה הבילטרלית ישראל-הוותיקן, 15.7.92 א-7709/5).

הדיון הבא נערך ברומא, בארמון האפוסטולי בוותיקן, שבו מתקבלות המשלחות הרשמיות. הוא הוגדר ראשון מסוגו ונועד לשאת ולתת בשאלת קידום היחסים. (דיווח מנהל מחלקת כנסיות אל ראשי הנציגויות 10.8.92 א-7709/5) דיון זה ייחשב מעתה כציון דרך חשוב, ובהסכם היסוד שייחתם בסיום התהליך, יירשם גם כמועד קבלת ההחלטה הרשמית על “הקמת ועדת עבודה דו צדדית קבועה במגמה להביא לנורמליזציה”.

הארמון האפוסטולי ברומא. צילום: מארק אשמן, ויקי קומונס

ביולי 1992 הוקמה ממשלה חדשה בראשותו של יצחק רבין, וגם במשרד החוץ נערכו חילופי גברי. שמעון פרס עבר לכהן כשר החוץ החדש. על מנת לשתף אותו בהתרחשויות האחרונות ביקש ממלא מקום מנכ”ל משרד החוץ יוסף הדס לעדכן אותו בדבר המפגש שנערך ברומא: “במשלחת נכחו הדס יחד עם השגריר ברומא פזנר, גלבוע, היועץ המשפטי סיבל ומרים זיו. הפגישה נערכה בגלוי תוך מתן פומביות לאירוע. הוצאת ה’אורווטורה רומאנו’ – הביטאון הרשמי של הוותיקן, עוכבה אותו היום כדי לפרסם הודעה רשמית בנושא. ראש משלחת הוותיקן סגן שר החוץ צ’לי ציין את המאורע כהיסטורי וכפתיחת דף חדש והדגיש כי אמנם עוד יתכנו קשיים אך הבטיח שהם מעוניינים להתגבר עליהם”. במסגרת זו אמר הדס שהציפייה לעתיד לא תוכל להתנתק מ”העבר וההיסטוריה שיהיו מוכרחים להישאר נגד עינינו”. בסיומו, הוחלט על המשך המשא ומתן. (סיכום המפגש ברומא 31.7.92 חצ-9881/14).

בסוף חודש אוגוסט כתב אורי מור – מנהל המחלקה לעדות הנוצריות במשרד הדתות: “לוותיקן יש אינטרס רב לנרמל את יחסיו עם ישראל.. אינטרס זה אינו נופל מהאינטרס הישראלי ואף עולה עליו“. (תביעות ישראל מהוותיקן 26.8.92 א-8615/4).

בשלב זה תוכנן לשר החוץ הנכנס ביקור באיטליה. פרס אמנם כבר ביקר בוותיקן כראש הממשלה בשנת 1985 והכיר את הנוגעים בדבר, אך נדרש לתדרוך לקראת פגישתו עם האפיפיור. במברק פנימי שנשלח ב-15 באוקטובר כהכנה הודגש: “אסור ליצור רושם של לינקאג’ בין פתרון נושאים אלה (הבעיה הפלשתינאית ושאלת ירושלים) לבין כינון היחסים הדיפלומטיים”. הוצע להזמין את מקבילו – טוראן, לבקר בארץ, ולבדוק עמו אפשרות להזמין את האפיפיור עצמו. (מנהל כנסיות אל המשנה למנכ’ל לקראת פגישת שר החוץ עם האפיפיור, 15.10.92 חצ-9881/14).

בחוזר בהול לקראת הפגישה עם האפיפיור כתב פזנר: “אין בשום אופן לפתוח את השיחה על הנושאים העומדים על סדר היום ביננו לבין הוותיקן. החלק הראשון רצוי שיהיה מוקדש באופן כללי ליהדות. יש מקום ששר החוץ יזכיר שגם הוא יליד פולין”. לסיכום ביקש שאופי השיחה ישמור על קווים כלליים: “צריך תמיד לזכור שעם האפיפיור אין מדברים על פרטים אופרטיביים. לשם כך ניתן לנצל את השיחה עם טוראן”. (אבי פזנר, שגריר ישראל ברומא אל מנהל כמחלקת כנסיות, משרד החוץ, לקראת שיחת שר החוץ עם האפיפיור, 18.10.1992 חצ-9881/14).

ביקור נשיא המדינה שמעון פרס באיטליה. בצילום, נשיא המדינה ממתין לפגישתו עם האפיפיור, 2007. צילום: עמוס בן גרשום, לע”מ

בהיותו ברומא שוחח פרס עם רשת ‘קול ישראל’, ונשאל האם בכוונתו להזמין את האפיפיור ארצה: “עד שאתה לא שומע מהאיש המוסמך דברים מוסמכים – אני לא הייתי בונה על זה יותר מדי” השיב, והוסיף “אם אמצא שיש היענות כמובן אמסור לו את ההזמנה”. עוד נשאל בדבר חשיבות ביקור זה, ועל כך ענה: “אני רואה בזה חשיבות כפולה ומכופלת. זה איתות לכל העולם הנוצרי, יש היום בעולם 800 מיליון קתולים. בואו לישראל יחדש גל של צליינות ותיירות“. (ראיון שר החוץ פרס באיטליה לקול ישראל 23.10.92 חצ-9881/14).

הפגישה בדרג הבכיר נערכה ב-23 באוקטובר, ארכה 45 דקות באווירה שתוארה כידידותית, חמה ולפעמים אף נרגשת, כלשון הדיווח. השניים דנו במצב המזרח התיכון ובסיכויי תהליך השלום. בסיום הדברים הזמין פרס את האפיפיור לבקר בארץ בשם ממשלת ישראל. האפיפיור התרגש ואמר שזהו “חלום חייו”. (פזנר אל מנהל מחלקת כנסיות בנוגע לפגישת שר החוץ – אפיפיור, 27.10.92 חצ-8615/4).

לאחר הביקור נערכו מפגשים מכינים בין צוותי המשא ומתן לקראת קיום מפגש שלישי של הוועדה הבילטרלית ב-19 בנובמבר. במפגשים אלו הביע סגן שר החוץ צ’ילי אכזבה על הסיכומים שהושגו עד כה ונדמה היה שחל משבר בשיחות ושקיום מפגש הוועדה מוטל בספק. פזנר סיכם כך ב-11 בנובמבר: “נראה לנו שנחושה הדעה בוותיקן שלא לנקוט כרגע צעדים קונקרטיים.. עלינו להבהיר להם חד משמעית שלא תחול תזוזה מצדנו בפתרון הבעיות בהן הם מגלים עניין אלא אם נראה נכונות מצדם להתקדם לקראת נרמול כפי שהבטיחו לא פעם.. אנשי הוותיקן העומדים מולנו מנוסים וממולחים וחייבים להבהיר שאין להט מצדנו להגיע ליחסים ושלא נהיה מוכנים לשלם על כך מחיר מופרז“. (פזנר מדווח על המשבר בשיחות והפגישה עם צ’ילי, 11.11.92 חצ-8615/4).

יומיים לאחר מכן, ביקש פזנר להבהיר במברק נוסף: “להערכתי נפלה החלטה בדרגים הבכירים של הוותיקן שלא להתקדם בשלב זה בתהליך הנורמליזציה איתנו.. חרף המחוות שעשינו כלפיהם.. לפיכך הייתי ממליץ לנהוג בזהירות במפגש הקרוב“. (פזנר אל מנהל מחלקת כנסיות על המשבר בשיחות, 13.11.92 חצ-8615/4).

ג.2 | קשיים מהותיים בניהול המשא ומתן

בחלוף הימים והשבועות הבאים החלו צפים בדיונים המשותפים נושאים כבדי משקל שגרמו מתחת ומעל לפני השטח לריחוק קל. בין אלו ניתן לציין את המצב המדיני בישראל, סוגיית הפטור ממס על כנסיות ומעמדה המשפטי של הכנסייה בארץ. אף סוגיית הקמת המנזר באושוויץ שערערה את היחסים בין הצדדים בשנות השמונים שבה אל השיח.

הישיבה הבילטרלית השלישית התקיימה לבסוף כמתוכנן ודווח עליה שהתנהלה ברוח טובה ובאווירה עניינית, אם כי נדמה היה כי כל צד ביקש להעביר מסר. מן הצד הישראלי רמזו על שאין עניין להתקדם משמעותית לפני קבלת החלטות מהותיות בנושא נרמול היחסים. מצד הוותיקן הדגישו, שהמגעים מתקיימים בקצב איטי מהמצופה: “נקלענו למצב הנראה כאבסורד“, כתב מנהל מחלקת כנסיות במשרד החוץ – איתן מרגלית ב-24 בנובמבר על ביקור משלחת הוותיקן בבירת ישראל, “בעבר גילה הוותיקן רתיעה מפיתוח יחסים וכעת מביע אכזבה שישראל מעכבת את התהליך. ואילו ישראל שדחפה לכינון היחסים מביעה שביעות רצון מהקצב האיטי שנוצר“. עם זאת ציין, כי לכאורה ניתן לכך מענה חיובי במפגש והצדדים סיכמו כיצד ניתן להשיב את השיחות למסלולן ולהגבירן. (מרגלית אל השגריר ברומא על ביקור משלחת הוותיקן, 25.11.92 חצ-8615/4). במהלך הדיון נכנס שר החוץ פרס לחדר הדיונים והופעתו הלא מתוכננת סייעה להפגת המתח, כך לפי הדיווח. במהלך ישיבה זו ביקש סגן שר החוץ ד”ר ביילין, פעולה משותפת כנגד האנטישמיות בעולם: “ישראל מבקשת להיפתח לעולם אבל גילויי האנטישמיות פוגעים בכך ויש צורך במעשים סמליים במלחמה נגדה”. (דיווח על ביקור משלחת הוותיקן, 25.11.92 חצ-8615/4).

“שים לב שהוא לא הזכיר שום צעדי נורמליזציה” – פזנר מעביר אל ביילין פתק במהלך השיחות. מתוך תיק: חצ-8615/4

בחודש דצמבר 1992 נזנח נושא כינון היחסים המדיניים, והדיון עבר להתמקד בוועדות מומחים בהיבטים מעשיים ומוגדרים: ההכרה בחינוך הכנסייתי, עידוד הצליינות והנושא הפיסקלי (הנוגע בפטור ממס של הכנסיות הנוצריות). וכך כתב מרגלית ב-22 לחודש אל מרים זיו, בעניין מערכת החינוך הנוצרית בארץ: “למרות המסרים על היקלעות השיחות למבוי סתום, ותחושת העלבון שהם חשים בעקבות הצעותינו הדיון התנהל באווירה עניינית. הנקודה העיקרית שנותרה שנויה במחלוקת, והיא מהותית ביותר, היא שאלת היחס בין החוק הישראלי לחוק הקאנוני בנושאי החינוך. בעוד אנו תובעים כי זכותם לקיים מערכת חינוך אך כפופה לחוק הישראלי, הם תובעים שוויון מוחלט בין החוק שלנו ושלהם ולכך בוודאי שלא נוכל להסכים“. (מנהל כנסיות במברק לזיו בנושא ההכרה בחינוך הכנסייתי, 22.12.92 חצ-8615/4).

אף היועץ המשפטי של משרד החוץ רובי סיבל התייחס לכך במכתב אל מרגלית יומיים מאוחר יותר וטען כי לא יתכן שהחקיקה של הכנסייה תהא בעלת מעמד שווה לחקיקה הישראלית ולא תהיה בהכרח כפופה לדיני ישראל: “אם הנוסח יישאר כפי שהוא אאלץ להמליץ לשר החוץ ולממשלה להתנגד לו“. (היועץ המשפטי אל מנהל כנסיות בנושא ההכרה בחינוך הכנסייתי, 24.12.92 חצ-8615/4).

במהלך החודש נדמה היה שאירוע מתהווה מאותת על משוכה חדשה בקידום המגעים. ב-17 בדצמבר גירשה ישראל 415 פעילי חמאס ללבנון לאחר סדרת אירועי טרור ובתגובה לאחרון שבהם – חטיפת שוטר מג”ב ניסים טולדנו ורציחתו. במקור, תוכנן לוח זמנים שיאפשר חתימה על הסכם המסגרת והחלפת נציגים רשמיים סביב חודשים ינואר-פברואר 1993. בפועל, סביב מועד זה היה ברור בישראל שאין לוותיקן עניין בכך. המגעים נפסקו בתצורתם הרשמית לשלושה חודשים והדבר קיבל ביטוי בתכתובת משרד החוץ: “לא נעמוד בלוח הזמנים הזה, לא בגלל שלא סיימנו את העבודה.. להערכתנו הוותיקן חושב שאין זו שעה נוחה לנקוט צעד מרחיק לכת עם ישראל“. “קשה לדעת את הסיבות לכך”, ציין השגריר, “הלחץ הערבי היה קיים גם קודם ויתכן שהתנהגות זו נובעת מאירוע הרחקת פעילי חמאס וההדים השליליים שהמעשה עורר. היו כמה רמזים בכיוון זה“. (פזנר אל מנהל כנסיות בנושא הערכת מצב על התקדמות היחסים, 19.1.93 חצ-8615/4).

ביילין מנסה לברר: “האם אנו תקועים על רקע הגירוש?” מתוך תיק: חצ-8615/4

בחלוף הזמן נראה היה שחשד זה מתברר כמוצדק. מהתבטאות שר החוץ של הוותיקן – טוראן, עלה באופן גלוי שזהו גורם המעכב את התקדמות התהליך, ועל כך כתב מרגלית לפזנר: “דבריו של טוראן שהאווירה עתה אינה נוחה לצעדים דרמטיים תוך אזכור נושא המגורשים היא הראיה. להשעיית השיחות יש סיבות מדיניות“. (מנהל כנסיות לפזנר בעניין השעיית השיחות, 19.1.93 חצ-8615/4) מרים זיו אמנם רשמה בתחילת פברואר משמו של גאטי כי הוא: “חזר והדגיש שלגרוש פעילי החמאס לא הייתה השפעה על ההפסקה בשיחות”, אך ביטוי נוסף לדעתו של טוראן ניתן גם בהמשך. (זיו מדווחת על תוצאות המפגש עם גאטי, 3.2.93 חצ-8615/4).

ב-24 בפברואר דיווח פזנר כי פגש את טוראן בשגרירות ארה”ב ליד הוותיקן, שאמר לו: “שמפריע להם מאוד שנושא המגורשים טרם בא על פתרונו. הבעיה עדיין קיימת ומקשה על האווירה במזרח התיכון וגם על השיחות שהם מנהלים איתנו. לא זאת האווירה שהם קיוו למצוא כשפתחו בדו שיח בשנה שעברה“. (פזנר למנהל כנסיות לאחר פגישת רעים עם שר החוץ של הוותיקן, 24.2.93 חצ-8615/4).

אם לא היה די בכך ריחף במקביל אתגר נוסף – עניין המנזר באושוויץ (להרחבה ראה בפרק המבוא). ברקע לכך, מנזר שהוקם בשנת 1984 באמצעות נזירות מהמסדר הכרמליטי בשטח המחנה (במבנה ששימש מחסן גזים). פעולה זו עוררה סערה בעולם היהודי. בספטמבר 1988 ביקר נשיא הקהילה היהודית במילנו עו”ד ג’ורג’יו סצ’רדוטי ודיווח לקונסול הכללי דניאל גל כי ניהל שיחה עם הנזירות במנזר ואלו מסרו שאין בכוונתן לעזוב את המקום, אותו הגדירו כשייך להן. (הקונסול הכללי במילנו אל מנהל כנסיות, 9.9.88 חצ-9564/8).

המנזר באושוויץ. מתוך סדרת תצלומים ששלח נשיא הקהילה היהודית במילנו ג’ורג’יו סצ’רדוטי אל הקונסול הכללי. מתוך תיק: חצ-9564/8

מירון גורדון, הממונה על הקשרים עם הוותיקן ברומא עדכן לגבי דעתו של האפיפיור בנושא: “מבין את הבעיה.. היא תבוא על פתרונה. חבל שהארגונים היהודיים משקיעים בה כל כך הרבה מאמצים בשעה שיש בעיות גדולות הרבה יותר לפתרון בין הוותיקן ליהודים“. (המנזר באושוויץ לפי האפיפיור, 20.3.89 חצ-9564/3) בהמשך השנה נשמעו אמנם קריאות לשמור על תגובות שקולות, ולא להחריף את הוויכוח שעלול לגרור הידרדרות, (קריאה לא להחריף הוויכוח, 11.8.89 (בכתב יד) חצ-9564/11) אך בקהילה היהודית בגרמניה הזהירו: “הכנסייה הקתולית מסכנת את שיפור היחסים עם היהדות וחוזרת לימי הביניים“. (מחאת יהדות גרמניה בעניין המנזר, 14.8.89 חצ-9564/11).

מעריב, 13 באוגוסט 1989. מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית

בתקופה זו – סוף שנות השמונים, נערכו מפגשים ייעודיים על מנת לספק מענה למצב הרגיש, ואף נחתם הסדר על מעבר המנזר למבנה אחר. בהקשר לכך דיווח סגן מנהל כנסיות – אלי ירושלמי: “למרות שהקתולים לא עמדו בלוח הזמנים שסוכם נראה שהוותיקן, הכנסייה הקתולית וממשלת פולין מעוניינים לסיים הפרשה ונמשכת פעולתם להעברת המנזר” (תקציר על ההתפתחויות בעניין המנזר, 1.5.91 חצ-10095/6).

למרות האמור, ההבטחות להעברתו למיקום אחר לא מומשו וכעת שוב ניצבה הסוגיה כאבן נגף במשא ומתן המתנהל, הפעם באמצעות תביעת מנהל המחלקה לעדות נוצריות במשרד הדתות (תביעות ישראל מהוותיקן 26.8.92 א-8615/4). בישראל ניסו לגשש, אך גורם בוותיקן (הקרדינאל וילברנדס) ביקש להימנע בשלב זה מתגובות פומביות בנושא הרגיש: “לדבריו יש לנו עניין עם מסדר סגור מאוד ובלתי מתפשר ויש לפעול בסבלנות ולא לתת רושם כאילו מציבים תאריכים אולמטימטיביים“. (סיכום שיחת פזנר עם וילברנדס אודות המנזר באושוויץ, 21.1.93 חצ-8615/4). בישראל לא התעקשו עוד.

בסוף חודש מרס עמד לפקוע הפטור על ניכוי מס במוסדות הכנסייה בארץ, והעלה את הצורך להחליט בדחיפות כיצד לנהוג נוכח המשא ומתן המתנהל במקביל. בראשית שנות ה-90′ הבהירו במשרד החוץ ובמשרד הדתות בצורה בלתי משתמעת לשני פנים באמצעות מכתב לשר האוצר ונציב מס הכנסה: “לעניין הפטור ממסים לכנסיות יש השלכות מדיניות בינלאומיות מרחיקות. אי ביצוע ההסדר שעליו החליטה הממשלה טומן בחובו סכנה של פיצוץ כל מערך היחסים של מדינת ישראל עם הכנסיות. הנזק שייגרם הוא מעל ומעבר לנזק הכספי“. (המלצות לפטור ממיסים לכנסיות נוצריות, 28.11.90 חצ-8615/4).

בישראל הבינו היטב כי מדובר בקלף מיקוח משמעותי במשא ומתן אך ביקשו לעשות בו שימוש זהיר וכך הוחלט לדחות שוב ושוב את הדיון הסופי בסוגיה הרגישה: “העניין משחק לידינו, ואנו ננסה לנצל סוגיה זו באופן טקטי במהלך המשא ומתן כשיתחדש. הם מבינים שללא משא ומתן רציני עמנו יש סכנה אמיתית שהתקנות תופעלנה“. (מנהל כנסיות אל פזנר בעניין תקנות מס הכנסה, 18.3.93 חצ-8615/4). לבסוף, העניק נציב מס הכנסה דחייה זמנית נוספת למשך שישה חודשים, אודותיה עודכן הוותיקן:

“בעיצומו של מו”מ מתיש“. מתוך תיק: חצ-8615/4

לקראת סוף החודש חזרו הדיונים למסלולם וב-30 במרס נערכה פגישת מומחים בהרכב מלא לאחר ההפסקה הארוכה, אודותיה דווח כי נראה שניתן לגשר על הפערים שעוד נותרו. (סיכום אודות חזרה לשגרת דיונים והתקדמות במגעים, 31.3.93 חצ-8615/4). במקביל, אישר גורם בוותיקן כי הם מנהלים מגעים במצרים, מרוקו ירדן ודמשק על מנת לרכוש תומכים לקראת הסדרת ההסכם מול ישראל. (דיווח על מסעות טוראן במזרח התיכון, 24.3.93 חצ-8615/4).

בחודשים הבאים שבין אפריל לספטמבר 1993, נערכו סבבי שיחות ודיונים בהילוך גבוה במטרה להגיע לנוסח סופי על מרבית סעיפי ההסכם. האווירה תוארה כטובה. ישראל עמדה בעת הזו בפני פרסום אודות הסכמים משמעותיים מול ירדן והפלשתינאים כיישום של ועידת מדריד. שני סעיפים מרכזיים נותרו עתה על השולחן – פטור ממיסוי הכנסיות בדרישת הוותיקן וסיכום סוגיית נרמול היחסים בדרישות הצד הישראלי. נציגי הוותיקן הביעו תרעומת גלויה על כך שכנסיות עדיין מקבלות דרישות ממס הכנסה והזהירו שהנושא מהווה פוטנציאל לפיצוץ עקב אובדן אמון בינם לבין הכנסייה המקומית. בישראל מנגד מיהרו להבהיר את הצורך להיערך מול רשויות המס. (מנהל כנסיות אל פזנר ומרים זיו, מו’מ עם הותיקן – סבב שיחות נוסף 2.5.93 חצ-8616-5).

כעת, עלתה סוגיית נרמול היחסים במלוא העוצמה. מונטזומולו הצהיר כי הוותיקן רואה בכך צעד אחרון לתהליך ההדרגתי שהם מצויים בו. בישראל לא הופתעו מכך אבל החליטו לייצר בלימה מכוונת והשקה ישירה לפן הפיסקאלי כמנוף לחץ שמשמעותו אחת: ישראל לא תסכים להחלפת נציגים בלבד אלא דורשת הסדרת היחסים באופן מלא כחלק מההסכם. (מנהל כנסיות אל פזנר וזיו בנוגע לכינון היחסים הדיפלומטיים, 16.6.93 חצ-8616/5) מרים זיו התריעה כי יתכן ואחרי משא ומתן בן שנה, מנסים בוותיקן להחליף את המונח נורמליזציה במטבע לשון אחר – יחסים דיפלומטיים: “מומלץ לבחון היטב את ההצעות ולא למהר לחתום על המוגמר“. (התייחסות ל’נוסטרה אטטאטה” 6.7.93, חצ-8615/5).

גם במשרד הדתות ביקש יועץ שר הדתות – ישראל ליפל, במסמך ארוך ומפורט להתריע כי ישראל אינה מקבלת בתמורה דבר, ואילו הוותיקן מקבל עולם ומלואו וקבע: “יש לדחות חתימה על הסכם היסוד”. (חתימה על הסכם היסוד עם הוותיקן ללא כינון יחסים דיפלומטיים, 3.8.93 חצ-8615/6). למרות האמור, בסוף חודש ספטמבר דיווחה זיו כי לאור ההתפתחויות באזור – תהליך השלום עם הפלשתינאים, שוכנע גאטי “כי יש ללכת ישירות ליחסים דיפלומטיים” במובנם המלא, ואף נודע כי האמריקאים לוחצים בכיוון זה. (דיווח על פריצת דרך, 20.9.93 חצ-8615/6).

בסוף חודש אוקטובר נערך מפגש נוסף בין המשלחות בו הודיע מונטזמולו, כי הם החליטו סופית לאשר את טיוטת ההסכם ולהסכים לכינון יחסים דיפלומטיים. הוא הוסיף כי כעת הם זקוקים לזמן על מנת להכשיר את דעת הקהל שלהם לצעד המהפכני ולשכך התנגדויות בתוך הכנסייה ובמיוחד מצד הגורמים הערביים, ולכן יתכן עיכוב בחתימה. לכך הגיב מרגלית נחרצות כי האילוצים הפוליטיים המקומיים והמנדט בישראל נוגע רק לחתימה עד סיום שנת 1993: “מעבר לכך יתכן ויהיה צורך לפתוח סעיפים מחדש”. (אישור על כינון יחסים וחתימת הסכם, 31.10.93 חצ-8615/6).

ערב החתימה על ההסכם נשלחה הודעה מסודרת ממשרד החוץ לכל הנציגויות, המבקשת להבהיר את תקציר אירועי השנה החולפת, ולסכם: “אין בכינון היחסים משום מחווה כלפינו או טובה מיוחדת במינה עליה אנו אסירי תודה. זהו צעד טבעי בדרך לנרמול יחסים ונדבך נוסף להתקרבות שבין יהודים וקתולים על רקע ההיסטוריה של יחסים אלו בעבר“. (תדרוך לנציגויות לקראת חתימת ההסכם, 26.12.93 חצ-8618/2).

ג.3 | "המסע שהחל הינו בכל מקרה 'בלתי הפיך'"

סגן שר החוץ יוסי ביילין (מימין) וסגן שר החוץ של הוותיקן מונסיניור צ’ילי חותמים על הסכם להכרה הדדית בין שתי המדינות. 30 בדצמבר 1993. צילום: אבי אוחיון, לע”מ

ב-30 בדצמבר 1993, נחתם הסכם היסוד בירושלים בין ה”כס הקדוש” ומדינת ישראל. ההסכם הותיר צוהר לניהול מגעים בנושאים שנותרו פתוחים. הנוסטרה אטטאה – Nostra aetate, נותרה כהחלטה בעלת משמעות דתית בלבד, ולא קיבלה ביטוי במסגרת ההסכם המדיני. שני הצדדים התחייבו לפעול יחד נגד האנטישמיות. ישראל הבטיחה את שמירת הזכויות של הכנסייה והתחייבה על שמירת הסטטוס קוו במקומות הקדושים. בנושא הפיסקאלי הוגדר כי יוקם צוות ייעודי לטיפול בעניין, כאשר לעת עתה יוקפא כל מהלך ישראלי בגזרה זו. הקמת הצוות, סוכם, תהווה את אות הפתיחה לכינון היחסים המלאים. (הסכם יסוד בין הכס הקדוש לבין מדינת ישראל – נוסח סופי, 30.12.93 חצ-8615/6).

בטיוטה לנאומו בטקס החתימה, כתב ביילין: “פריצות הדרך הן התגברות של מחסומים פסיכולוגיים עצומים, וציין, כי קדמו להם היסוסים פנימיים ותהייה- האם ניתן כבר להסכים? האם דורנו רשאי לעשות זאת?“. ביילין התייחס לביקורת הפנימית שנשמעה, אך הוסיף: “זהו הסכם בין מדינות, לא בין דתות. ואף על פי כן יש לו משמעות החורגת מן הערך המשפטי שלו“. (טיוטת יוסי ביילין לנאום החתימה על ההסכם, 30.12.93 חצ-8618/2) בנאום נוסף שהוכן לקראת המעמד נכתב: “ההסכם וכינון היחסים מהווה תיקון אנומליה בו היה הכס הקדוש המדינה המערבית היחידה לה לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל“. (נאום שהוכן לקראת טקס החתימה, 30.12.93 חצ-8618/2).

הצעה ברשות הדואר למעטפת היום הראשון לרגל חתימת ההסכם. מתוך תיק: חצ-8618/2

למחרת, ה-1 בינואר 1994 צוין בלוח השנה יום השלום העולמי. בביטאון הרשמי של הוותיקן ‘אוסרבטורה רומאנו’ נכתב: “המסמכים שנחתמו.. טבוע בהם הד של יחסים אנושיים מחודשים ויותר ידידותיים הלוקחים בחשבון גם צעדים קטנים ולא רק מחוות גדולות.. הראשונה בהן הייתה הופעת האפיפיור בבית הכנסת ברומא בשנת 1986″. (אוסף תגובות על ההסכם, 18.1.94 חצ-8618/2).

במדינות רבות הגיבו להסכם ובכלל זאת בארגנטינה שבפרלמנט שלה הוגשה הצעת החלטה להוקיר את שגריר ישראל לוותיקן שמואל הדס, ובישראל הקדישו לכך שימת לב מיוחדת:

“חבל שאינך מבין ספרדית. מדובר במשהו חריג במיוחד“. מתוך תיק: חצ-8570/3

עוד באותו השבוע הועבר ההסכם לעיון הכנסת ומזכירות הממשלה לצורך אשרורו. אל ההסכם ביקש מרגלית לצרף דברי הסבר: “יש חשיבות מרובה לעניין הרב שהוותיקן מגלה בעיקר בנושא ירושלים. לנושא זה אין בהסכם כל התייחסות ישירה, אך מעצם הסכמתו של הוותיקן להכיר במעמדה של ישראל בהקשר למקומות הקדושים לנצרות הנמצאים בעיקרם בירושלים, יש במשתמע אישור מצידם למעמדנו בעיר“. מרגלית ביקש לגעת גם בפן הדתי: “מהבחינה ההיסטורית הרחבה זהו ההיבט החשוב ביותר של ההסכם. ההתנגדות עד כה של הכנסייה לכונן עמנו יחסים רשמיים התפרשה בעולם כהסתייגות מקיומה של המדינה כמדינה יהודית על רקע תאולוגי“, אך הדגיש, “לא התיימרנו בהסכם זה להשכיח את ההיסטוריה הכאובה של רדיפות היהודים, עלילות הדם והאנטישמיות שהכנסייה הייתה ספוגה בהם בעבר“. לסיכום כתב, “ההסכם הוא הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי מצד הכנסייה הקתולית, הכרה שיש בצד חשיבותה הדיפלומטית, גם משמעות אידאולוגית, דתית והיסטורית“. (העברת ההסכם לכנסת ולמזכירות הממשלה, 4.1.94 חצ-8618/2).

ב-11 בינואר נערך ראיון בטלוויזיה המצרית עם שגריר ירדן במצרים. השגריר מתח ביקורת סמויה על דבר חתימת ההסכם, אך הוסיף: “זכותו של הוותיקן בהיותו גוף מדינתי לקבוע את מדיניותו“. (ראיון עם שגריר ירדן בנוגע לחתימת ההסכם, 11.1.94 א-5161/10).

מספר ימים לאחר מכן העבירה מרים זיו דיווח נוסף על פי סוכנות הידיעות האיטלקית- אנסא, על ביקור האפיפיור בחדר העיתונות של הוותיקן שם נשאל על ידי עיתונאים בנוגע לאפשרות שיבקר בלבנון. לכך השיב: “אנו מצפים לביקור הזה כבר זמן רב.. שאיפתי, ללכת בדרכו של עמו של אלוהים. אנו יודעים היטב שזה מתחיל עם אברהם. אם כן יש להתחיל במזרח. יש ללכת לאורך השבילים של עמו של אלוהים ומובן מאליו לנצרת, בית לחם וירושלים. מעל לכל ירושלים“. (זיו על מסעות האפיפיור 25.1.94 חצ-9475/14).

בתקשורת העולמית הובאו ציטוטים נוספים מדבריו: “אני עד עתה נדדתי בכל העולם אבל בסופו של דבר יש להגיע למקומות הקדושים האלה“. בעיתון איל ג’יורנו צוטט כאומר – “מסעותיי יסתיימו בירושלים”. בעיתון איל פופולו בישרה הכותרת: “בשנת 2000 האפיפיור בירושלים”. על הדיווח מהשגרירות רשם מאן דהו בישראל בעיפרון “התקווה בת שנות אלפיים“. (זיו על מסעות האפיפיור 26.1.94 חצ-9475/14).

לקראת אשרור ההסכם עלו בישראל טענות נגדו. אחת מהן הייתה על עובדת היות ההסכם מול הגוף המכונה – “הכס הקדוש”. חבר הכנסת אברהם רביץ מיהדות התורה קבל על שההסכם נחתם עם הגוף הדתי ולא זה המדיני. על כך השיב לו מרגלית: “הכס הקדוש הוא השם הרשמי של הישות המדינית שבראשה עומד האפיפיור. הוותיקן הוא שם מקום בלבד ואין לו כל משמעות משפטית או מדינית. הכס הקדוש הוא השם שבו הם משתמשים בכל העולם“. (טענות נגד אשרור ההסכם, 2.2.94 חצ-8618/3).

שאלת ירושלים במשא ומתן בין ישראל והפלסטינים אמנם לא עלתה בהסכם היסוד, אך מרגלית הזכיר כעת כי היא מרחפת מעליו וסימן את חשיבותה: “ניתן להעריך כי התמריץ העיקרי מבחינתם לנרמל את יחסיהם עם ישראל נבע מחששם שהם לא יוכלו להיות מעורבים כששאלת ירושלים תועלה על שולחן המשא ומתן. הם מבקשים להיות מעורבים בהיבט הרוחני – דתי של העיר, והם דורשים שכל הסדר עתידי על ירושלים יכלול ערבויות להגנת אופיה המקודש לדתות השונות“. מרגלית הוסיף: “לכשנכונן יחסים דיפלומטיים לא נוכל להתנגד לפורמולה שתשלבם בשיחות מהנימוק של העדר יחסים” (היסטוריה של המשא ומתן בדיווח של מנהל כנסיות, 14.3.94 א-7755/23). לאמירה זו היו סימוכין בשולי חתימת הסכם אוסלו: “הם מודאגים מן העובדה שבהסכם עם אש”פ נכללה גם ירושלים. מבחינת הוותיקן מתממש התרחיש שממנו חששו מאוד – שהכול יוסדר בין ישראל לאש”פ וכי הוותיקן יישאר מחוץ לתמונה“. (חששות הוותיקן בשאלת ירושלים, 15.10.93 חצ-11458/8). על עמדת נשיא ארצות הברית – ביל קלינטון בנושא העבירו חוזר ממחלקת צפון אמריקה במשרד החוץ אל יוסטון: “משתמע שלאמריקנים אין עניין להתייחס לנושא ירושלים בשלב זה של התהליך”. (דעת הממשל האמריקני בדבר מעמד ירושלים, 6.3.94 א-7645/1).

על פי לוחות הזמנים ארבעה חודשים לאחר אשרור ההסכם יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים כולל פתיחת שגרירויות. ראש הממשלה רבין פרסם הודעה כי הוא מכיר בתפקיד החשוב שהכס הקדוש ימלא במזרח התיכון. בהודעה פומבית מקבילה בוותיקן ניכר היה שאין הם מסתירים את רצונם להיות שחקן בתהליך השלום. בנוסף, אישרו שהאפיפיור קיבל את ההזמנה לבקר בישראל, ובארץ ציינו זאת כשינוי מהותי בגישה. (הוותיקן מבקש לקחת חלק בתהליך השלום, 20.3.94 חצ-8618/3).

אשרור האמנה באיטלקית וכניסת ההסכם לתוקף, 10 במרס 1994. מתוך תיק: חצ-8618/3

ראש הממשלה הוסיף לדווח גם בעתיד על ההתקדמות בערוצי תהליך השלום, ובמכתב חוזר אליו בספטמבר 1994, חודש ימים לפני חתימת ההסכם עם ירדן, רשם לו הקרדינל סודאנו כי הדברים הובאו לידיעת האפיפיור: “אנו מודים על מחוות השיתוף במתרחש בתהליך המשקפת את הרוח שנוצרה בהסכם הנורמליזציה ביחסים בין הכס הקדוש ומדינת ישראל“. (רבין אל סודאנו ותשובת סודאנו אליו 28.8.94, חצ-9475/14). לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן דיווח בועז מודעי משגרירות רומא אל מחלקת כנסיות וסיפר אודות הערכת האפיפיור על ההחלטה שהביאה להסכם השלום (הערכת האפיפיור אודות הסכם השלום עם ירדן, 21.11.94 א-7686/18).

פגישת ראש הממשלה יצחק רבין עם שגריר הוותיקן בישראל אנדראה קורדרו די מונטזמולו בלשכתו בירושלים.
3 באוקטובר 1994. צילום: יעקב סער, לע”מ

גם בשנת 1995 עמדה על סדר היום אפשרות ביקורו של האפיפיור בארץ. בדיווח ב-אנסא, שהתבסס על כתבה בעיתון עלו הסתייגויות באשר לאפשרות ביקורו של האפיפיור בארץ הקודש. הסיבות לכך נעו בין מצב בריאותו הרופף ועד ההערכה כי האחרון לא יגיע טרם השגת הסכם שלום מלא. (בועז מודעי מדווח על אפשרות ביקור האפיפיור בארץ 19.1.95 חצ-9475/14)

במלאת שנה לכינון היחסים – ב-15 ביוני 1995 הציע השגריר החדש לוותיקן, שמואל הדס, לטעת עץ זית ישראלי בגני הוותיקן. אף עלתה האפשרות שיוצע לאפיפיור להשתתף בטקס הנטיעה. (היערכות לקראת יום השנה לכינון היחסים, 22.2.95 חצ-8618/3). בטקס שהתקיים לרגל המאורע, אמר נשיא הוועדה ליחסים הדתיים עם היהדות – הקרדינל אדוארד קסידי: “עץ זה יוסיף לגדול, ותקוותנו שגם יחסי ישראלים וקתולים יוסיפו להתחזק”:

https://youtu.be/7XH2rNczWnc?t=123

טקס הנטיעה בגני הוותיקן בסרטון שהפיק משרד התיירות (אנגלית), 15.6.1995. מתוך תיק: ישראל והוותיקן לקראת המילניום (סוף האלף), טס-11072/11

בשנת 2000, שש שנים לאחר אשרור ההסכם מימש האפיפיור יוחנן פאולוס השני את חזונו במסע צליינות שערך באזור. בעת ביקורו של האפיפיור הבא – בנידיקטוס ה-16 בארץ בשנת 2009, ולפני המיסה שערך בנצרת, עצר האפיפיור את ה’פופמוביל’ – רכבו הייצוגי, בסמוך לעץ זית עתיק והביע תקווה שיהיה עץ דומה גם בגינתו.

בשנת 2011 נשלח עץ זית בן 400 שנה מהרי נצרת שבגליל ובניצוחה של הקרן הקיימת שארזה את העץ ושלחה אותו. מזכיר הממשלה בוותיקן ג’וזפה שאקה נשא דברים ואמר: “עץ הזית שנתרם על ידי ממשלת ישראל באמצעות קרן קיימת לישראל הנו סמל לשלום ואחווה ומראה על מערכת היחסים הטובה בין הוותיקן לישראל”.

המיסה בכנסיית הבשורה בנצרת בעת ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל. 25 במרס 2000. צילום: משה מילנר, לע”מ