ג.1 | מבוא
החומר על אודות ההתיישבות בתקופה העות’מאנית בארכיון המדינה הוא דל ולכן איננו עוסקים בתקופה זאת. גם לתקופת המנדט אנו מביאים מבחר בלבד וממליצים למי שמעוניין בחומר ארכיוני נוסף להמשיך באיתור תעודות נוספות בארכיון המדינה ובארכיונים אחרים. יש להדגיש שהחומר הארכיוני לתקופת המנדט מבוסס בחלקו על ארכיון ממשלת המנדט ולכן הוא משקף את פעולות ממשלה זו. כמו כן אנו משתמשים במקורות נוספים, ביניהם החומר הארכיוני ש”יד יצחק בן-צבי” הפקיד בארכיון המדינה.
כאשר השלימו הבריטים את כיבוש ארץ ישראל בסתיו 1918 היו בה 51 ישובים חקלאיים יהודיים: 30 מושבות, 10 קבוצות, שמונה חוות, שני מושבים ובית ספר חקלאי אחד. כל האוכלוסייה היהודית, עירונית וחקלאית כאחד, מנתה כ-50,000 נפשות. ב-1948, בתום המנדט היו בארץ ישראל 302 ישובים חקלאיים יהודיים שאוכלוסייתם מנתה כ-165,000 נפשות (מתוך כ-650,000 יהודים בארץ ישראל). מהם: 145 קיבוצים (כ-43,000 תושבים), 72 מושבים (כ-18,000 תושבים), 85 מושבות (כ-100,000 תושבים) ושני בתי ספר חקלאיים.
הבריטים נדרשו לפעול על פי סעיף 6 בכתב המנדט לפיו ממשלת המנדט: “תעודד תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות המדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרות ציבוריות”.