כד 1 2. כרוז של הליגה למניעת כפייה דתית, 1953
בניגוד למה שרבים חושבים, הרי שהוויכוח על הקשר שבין דת ומדינה, או תחילה בשם דת וקהילה ו”כפייה דתית” התחיל בארץ ישראל הרבה לפני קום המדינה. ב-30 בדצמבר 1927 אישר הנציב העליון הלורד פלומר את התקנות שהתקינה ממשלת ארץ-ישראל מכוח פקודת העדות הדתיות וכונו “תקנות כנסת ישראל”. התקנות האלו הסדירו את פעולת המוסדות של היישוב היהודי בארץ ישראל. הייתה בכך ברכה ליישוב אולם התקנות האלו גם הקנו לכנסת ישראל אופי דתי בולט . הן קשרו את הרבנות הראשית ושלוחותיה לכנסת ישראל, והקנו להם סמכויות בלעדיות נרחבות בענייני נישואין וגירושין , מזונות , ירושות וכוי . ולא זו בלבד אלא שהממשלה העמידה את הנהגת היישוב לפני עובדה קיימת. בקרב הציבור החילוני התעוררה התמרמרות רבה . בשאיפתם להתנתק מן הגלות ולהקים חברה עברית חדשה ביקשו חוגים ציוניים נרחבים להפריד בין הדת לקהילה ולהעניק אוטונומיה מלאה לפרט בחייו האישיים כבר בשנות ה-20 נשמעו טעות כי קיימת כפיה דתית בחיי הקהילה היהודית בארץ. עם הקמת המדינה הייתה הסכמה רחבה כנגד הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, דבר שהשאיר את מידת המעורבות של המדינה בנושאי דת פתוח לדיון, כאשר בסיס היחסים בין דתיים לחילוניים הושתת על הסכמות סטטוס קוו, אשר באופן כללי קבעו שיש לשמר את המצב שהתקיים בימי המנדט הבריטי. רבים בציבור החילוני שקיוו לשינוי עם הקמת המדינה ראו בכך כפייה בחוק של נורמות יהודיות אורתודוקסיות על ציבור חילוני שאינו מחויב להן. בציבור החילוני נוצרה חזית רחבה נגד כפיה דתית, וב-1951 הוקמה הליגה למניעת כפייה דתית. חבריה יצאו בפרסומים ועצומות ובהם קראו לממשלה לאפשר לציבור החילוני לנהל את חייו האישיים בכל התחומים כרצונו. ב-1953 יצאו בעצומה לאפשר נישואין אזרחיים בישראל ושלחו את אותה ואת רבבות החותמים לחברי הכנסת ובהם אבא אבן מסיעת מפא”י, לימים שר החוץ של ישראל .
כד 5 ראש הממשלה דוד בן-גוריון אל זאב סגל, על כפיה דתית, 512.1.1962, גל-11889/34 עמ’ 5
עמדתה של מפלגת השלטון מפא”י הייתה כי צריך לכבד את רצונם של כל חלקי העם ואין לכפות אורחות חיים דתיים על מי שאינו מאמין בכך, ופעלה כדי לאפשר לציבור החילוני לנהל את חיי היום יום שלו כרצונו במרחב הפרטי שלו . הנהגת מפא”י שללה את הטענה כי הסטטוס קוו מהווה כפייה דתית, וגרסה שהחקיקה הדתית אינה יכולה להיחשב כפייה דתית, כיוון שהיא מוסכמת על רוב העם מטעמים לאומיים, כיוון שהיא אינה משמעותית או בגלל חשיבותה. למרות זאת נשמעו טענות על המצב בישראל מבחינת יחסי דת ומדינה גם מצד המגזר הדתי שטען כי המדינה אינה עושה מספיק כדי להקנות למדינת ישראל צביון יהודי כמו למשל בשמירת השבת, כשרות וכו’. במכתב תשובה לאדם דתי שפנה אליו בתלונות, שטח ראש הממשלה דוד בן-גוריון את תפיסתו השוללת כפייה דתית ותובעת מהמגזר הדתי להכיר בכך שיש בישראל ציבור גדול שאינו שומר מצוות ומגיע לו לנהל את חייו על פי אמונתו.
כד 12 הליגה מניעת כפיה דתית אל נשיא המידנה יצחק בן-צבי, 26.2.1962 בעניין שמירת השבת 1962, תיק נ-17/93 עמ 5
לא רק תנועות וארגונים פנו אל ראשי המדינה בעניין יחסי דת ומדינה. חלק ניכר מהמאבקים בעניינים האלו התנהלו בירושלים בעלת אוכלוסייה מעורבת ובה היה פלח ניכר מהאוכלוסייה מורכב משומרי מצוות. ב-1962, פנו שניים מתושבי ירושלים אל נשיא המדינה יצחק בן-צבי, שהיה ידוע ביחסיו הטובים עם כל חלקי העם ובהם הרכיבים הדתיים, ובהיותו אהוד על כולם. הם מחו נגד הכוונה שח עיריית ירושלים לסגור את קטע מרחוב המלך ג’ורג’, ציר תנועה מרכזי בירושלים, בשבת לפני הצהריים משום שהתנועה בו מפריעה למתפללי בית הכנסת “ישורון”. הם פנו אליו כדי שישפיע על באי בית הכנסת כדי שיפנו לעירייה לבטל את הגזירה, ולדבריהם “צעד כזה יתרום הרבה להקטנת הקרע המתרחב והולך בין הציבור החופשי והציבור הרבני במדינה”.
כד 7 כרוז של הליגה למניעת כפיה דתית נגד חקיקה בעלת אופי דתי, 1963, תיק ג-6399/15
בשנים הבאות המשיכה הליגה למניעת כפייה דתית בפעולותיה בקרב הרשות המחוקקת. ראו למשל כרוז שפרסמה ב-1963 נגד חקיקה דתית.
כד 4 עוזי אורנן, הליגה למניעת כפיה דתית אל ראש הממשלה לוי אשכול – נגד כפיה דתית בהסכמים קואליציונים, 21.12.1964 , תיק ג-6304/3 עמ’ 59
אנשי הליגה טענו כי חלק ניכר מהחקיקה שאותה ראו ככפייה דתית, היא תוצאה של משא ומתן קואליציוני עם המפלגות הדתיות שדורשות לשמר את הסטטוס קווי ואף להחמיר את החקיקה הדתית. ב-14 בדצמבר 1964 התפטר ראש הממשלה לוי אשכול בעקבות סכסוכים פנימיים במפא”י ועמו כל הממשלה. הנשיא שזר הטיל שוב על אשכול את הקמת הממשלה וזה פתח במשא ומתן קואליציוני עם השותפים הקודמים ובהם הסיעות הדתיות המפד”ל ופועלי אגודת ישראל (פא”י). אלו דרשו לשמר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה כתנאי לישיבתן בממשלה, והליגה שלחה לאשכול מכתב ובו הביעה את חרדתה לנוכח מה שהגדירו כ”נסיונות סחיטה אלה”, קראו לו שלא להיכנע להן ואף ללכת לבחירות חדשות אם יש צורך בכך תחת הסיסמה של אי כפייה דתית.
ב-1967 שלחה הליגה מברק אל ראש הממשלה אשכול ובו קראה לו שלא להסכים לניסיונות לשנות את “חוק השבות” כעניין ההגדרה מיהו יהודי, שיפגע בעולים כגון עולי ברית המועצות.
ב-1976 שלח אורי הופרט מהליגה למניעת כפייה דתית אל ראש הממשלה יצחק רבין מכתב ובו התריע ששר הדתות פועל נגד הסובלנות בארץ ונגד מתן שוויון לתנועה הרפורמית בתחום הדת.
כד 10 עצומה המופנית אל ראש הממשלה יצחק שמיר לעצור את החקיקה שיש בה כפייה דתית, 1991, תיק גל-2313/10
בשנות ה-70 של המאה ה-20 סיימה הליגה למניעת כפייה דתית את פעולתה. אולם המאבק למען העקרונות שהציבה לעצמה נמשכו. בשנים הבאות קמו תנועות ומפלגות שפעלו למניעת מה שראו ככפייה דתית. למשל תנועת “איש באמונתו יחיה” שהחתימה ב-1991 על עצומה שהופנתה אל ראש הממשלה יצחק שמיר ויו”ר הכנסת דב שילנסקי “לעצור את חקיקת הכפייה הדתית”
כד 11 תנועת “חוקה לישראל” – עצומה למען שינוי שיטת הממשל כדי לנטרל את הכפיה הדתית 1991, תיק גל-2313/19
לאורך השנים נשמעו טענות כי שיטת הבחירות היחסיות והצורך להקים בשל כך קואליציות פרלמנטריות של מספר מפלגות, ובהן מפלגות דתיות, היא שמביאה למה שראו כ”סחטנות דתית”, שמביאה למתן סכומים עצומים מקופת המדינה לצרכים דתיים והחרפת החקיקה הדתית והכפייה הדתית על הציבור החילוני. בעקבו כך קמו תנועות ששמו להן למטרה לשנות את שיטת הממשל לבחירה ישירה של ראש הממשלה שתנטרל, לטענתן, את הגורמים לסחיטה הדתית ולחקיקה הדתית. ב-1991 פרסמו שתים מהתנועות האלו: “הוועד הציבורי למען חוקה לישראל” ו”התנועה לשינוי שיטת הממשל , עצומה שעוצבה בדמות המחאה על סכום עצום שקיבלו המפלגות דתיות, וקריאה לראש הממשלה יצחק שמיר לפעול מיד להעברת חוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה בכנסת, ובכך “לשים קץ לסחטנות ולשוד קופת המדינה”.
