ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

.1 | א. הפנתרים השחורים

Panther01a Panther01

1. ראש הממשלה גולדה מאיר אל שאול בן-שמחון, הוועד הפועל של ההסתדרות; ירושלים, 1 בנובמבר 1971, אה”מ  א/  7086/6

הדעה המקובלת בציבור היא שראש הממשלה גולדה מאיר אמרה על הפנתרים השחורים: “הם לא נחמדים”. האמירה הזו הציגה אותה כגזענית, מתנשאת ומנוכרת לשכבות המצוקה ובעיקר ליוצאי עדות המזרח. במכתב מתייחסת גולדה מאיר לאמירה המיוחסת לה בנוגע לפנתרים השחורים, לנסיבות שבהן אמרה לשאול שמחון את הדברים, שכוונתם הייתה שונה מזו שייחסו לה. היא מסיימת בסירובה להשלים עם השמצות שמבוססות על עובדות מסולפות.

1א. Panther01 שאול בן שמחון אל גולדה מאיר, 5 בנובמבר 1971, אה”מ, ג-6521/2

תשובה למכתבה בעניין הנסיבות שבהן אמרה שהפנתרים השחורים “אינם נחמדים” (ראו תעודה 1). מאשר את טענותיה לגבי הנסיבות שבהן נאמרו הדברים וכוונתם. דבריה אכן סולפו והוא אף אמר זאת בהזדמנויות שונות. הפעולות שעשה כדי לשכנע את הפנתרים להפסיק את המאבק האלים. פעולות שעשתה ברית יוצאי מרוקו כדי לשפר את מעמדם ותדמיתם של יוצאי צפון אפריקה. העזרה שהם מקווים לקבל מראש הממשלה בעניין זה.

Panther10 

הנהגת הפנתרים השחורים אל שלמה הלל, שר המשטרה; [ירושלים], 5 ביולי  1971, אה”מ א- 4479/2

ארגון “הפנתרים השחורים” נוסד בתחילת 1971 על ידי קבוצה של צעירים משכונת מוסררה בירושלים, שביקשו למחות על מה שראו כקיפוח שיטתי של יוצאי עדות המזרח על ידי הנהגת המדינה. במהלך פעילותו של הארגון נוצרו יחסים מורכבים בינם לבין משטר ישראל. תחילה הפגינה המשטרה יד רכה וניסתה להכיל את פעולות הארגון. אולם ב-18 במאי 1971 קיימו הפנתרים הפגנה בירושלים שגלשה לאלימות ובמהלכה נזרקו אבנים ובקבוקי תבערה. המשטרה נקטה הפעם יד קשה ופזרה את ההפגנה תוך כדי הפעלת כוח רב. עשרות נפצעו וכ-100 נעצרו. האירועים גרמו לסערה ציבורית והמשטרה הואשמה בנקיטת כוח מוגזם כלפי המפגינים. ביולי 1971 כתבו מנהיגי הארגון אל שר המשטרה שלמה הלל. הם הביעו את צערם על התבטאויות שבהן שלל את הארגון ועל התבטאותו נגד שם הארגון. לטענתם אמר: ‘אני לא מדבר עם חיות’. אכזבתם ממכתבו  אליהם  ומהחלטתו למנות קצין יחיד לחקירת האירועים בהפגנתם ב-18 במאי 1971 ולא ועדה כדרישתם. חוזרים ואומרים כי אין בכוונתם לפעול באלימות אלא רק בדרכים חוקיות.

Panther15

פקד י’ בן-אהרון, ראש הלשכה לתפקידים מיוחדים, אל מפקד מרחב ירושלים; ירושלים, 7 במארס 1971, אה”מ, ל/412/9

הקמתו של ארגון “הפנתרים השחורים” על רקע עדתי עוררה דאגה בקרב הנהגת המדינה וגורמי אכיפת החוק. נוצר חשש שפעולות הארגון יציתו מחדש מהומות כפי שאירע במחאת “ואדי סליב” בחיפה ב-1959. כדי להתחקות אחר כוונותיו של הארגון הפעילה המשטרה כמעט מיומו הראשון סייענים מקרב המשתתפים בפעולותיו. במרס שלחו גורמי מודיעין במשטרה למפקד מרחב ירושלים דוח ובו מידע מפי סייען.  בדוח הובאה  סקירה על פעולות ההתארגנות של “הפנתרים השחורים” ובה פרטים על  המגעים שקיימו ראשיו עם חוגים מהאקדמיה, החלטות שהתקבלו בעניין דרכי הפעולה וההסברה של הארגון והתנערות מאנשי מצפן, הלכי הרוח בקפה ‘טעמון’ לאחר ההפגנה הראשונה – תחושה של הצלחה, אך צער שלא הייתה התנגשות עם המשטרה.

Panther21

פקד י’ בן-אהרון, ראש הלשכה לתפקידים מיוחדים במרחב ירושלים של המשטרה, אל מפקד מרחב ירושלים; ירושלים, 30 ביוני 1971, אה”מ, ל/412/10

לאחר ההפגנה האלימה במאי 1971, החליטו ראשי הפנתרים השחורים לנסות ולשפר את תדמית בציבור. הם החליטו לעשות פעולות חיוביו של סיוע ודאגה לרווחת תושבי מוסררה. במסמך הזה מצוי דיווח מפי המקור המשטרתי כי ארגון הפנתרים השחורים מארגן מבצע ניקיון בשכונת מוסררה, והזמין את כתבי הטלוויזיה הצרפתית שיסקרו את האירוע. המבצע בא להצביע על מחדליה של העירייה, שאינה דואגת לניקיונה של השכונה, ובאותה שעה להראות כי הפנתרים אינם דוגלים רק באלימות אלא יודעים גם לשמור על הניקיון.

Panther23

• יעקב בר-אילן, לשכת תפקידים מיוחדים מודיעין, אל ראש מחלקת מודיעין; 23 באוגוסט 1971, ארכיון המדינה,  ל/412/10 
• ב-23 באוגוסט 1971 קיימו הפנתרים השחורים הפגנה סוערת בכיר הדווידקה בירושלים שזכתה לכינוי “ליל הפנתרים”. המסמך הזה מתאר איש המודיעין המשטרתי  את הפגנת הפנתרים השחורים; זו הייתה  הפגנה סוערת במיוחד. נישאו כרזות בלשון בוטה כגון: ‘גולדה, גולדה עופי כבר, לכולם ממך נשבר’; סקירה של הנאומים שנשאו דניאל סעיל, ראובן אברג’יל, צ’רלי ביטון וסעדיה מרציאנו, ובהם נשמעו ביטויים חריפים נגד קיפוחם של המזרחים כגון ‘מלחמת הפנתרים השחורים בממשלת האשכנזים’. איומים שנשמעו ובכללם אזהרה כי הפנתרים ישבשו את אורח החיים בישראל תוך חסימת כבישים. דיווח על צעדת המפגינים וחסימת כבישים ופעולות המשטרה לפיזור ההפגנה הבלתי חוקית בכוח.

Panther29

• תנועת נשים דמוקרטיות בישראל אל שלמה הלל, שר המשטרה; תל אביב, 19 במאי 1971, אה”מ,  א/4479/2 

בניגוד למקובל , הרי שבתחילת הופעת הפנתרים השחורים היה יחס הציבור ברובו לתופעה די אדיש. ההפגנות היו קטנות ולא הותירו רושם רב. הממשלה וזרועות שמירת החוק טענו שמדובר בקבוצה קטנה שמוסתת שומנוצלת על ידי גורמים פוליטיים כדי לנגח את הממשלה. ממשלת גולדה מאיר, שנקטה במדיניות חברתית מרחיבה והקצתה תקציבים גדולים לשיפור מצבן של שכבות המצוקה, נקטה בקו הסברתי ולפיו מצבן של שכבות המצוקה ושל בני עדות המזרח בתוכן הולך ומשתפר, וכי הפנתרים אינם מייצגים אל כל יוצאי עדות המזרח. אולם ההפגנות האלימות של תנועת הפנתרים השחורים באביב וקיץ 1971 העלו את פעולות הארגון למקום גבוה בסדר היום הציבורי. הציבור נחלק לתומכים ומתנגדים של הארגון. במכתב שלפנינו מביעות חברות תנועת הנשים הדמוקרטיות מחאה נגד משטרת ישראל על הפעלת כוח גס ואכזרי כלפי אלפי תושבים, נשים וילדים, שהוכו בזמן הפגנתם של הפנתרים השחורים.

Panther31

• אזרח אל ניצב משנה דניאל בראלי, מפקד מרחב ירושלים; ירושלים, 7 ביוני , 1971, אה”מ, ל/412/9  

במכתב הזה מביע תושב, שבחר להישאר בעילום שם, את הדעה שמתנגדת נחרצות לפעולות תנועת ה”פנתרים השחורים”. הוא מביע תמיכה בפעולות המשטרה בעת הפגנת הפנתרים השחורים לנוכח הביקורת הבלתי מוצדקת עליה, שנובעת מטעמים עדתיים. עם זאת לדעתו היה על המשטרה להקדים ולפזר את המפגינים, דבר שהיה חוסך בנפגעים.

.2 | מכתב השמיניסטים

שמיניסטים מירושלים אל גולדה מאיר, “מכתב השמיניסטים”  8.4.70 ג 7442-04

במחצית הראשונה של 1970 החלו להישמע בחברה הישראלית קולות הולכים וגוברים שמתחו ביקורת על מדיניותה של הממשלה- ממשלת האחדות הלאומית בראשות גולדה מאיר, שעד לאותה העת נהנתה מתמיכה רחבה במהלכיה – בעניין המשא ומתן המדיני עם מדינות ערב. הניצנים של חוסר הנחת בציבור נולדו בעקבות הקיפאון המדיני שהשתרר לאחר כישלונן למעשה של כל היזמות המדיניות ועקב מלחמת ההתשה שהתנהלה לאורך תעלת סואץ וגבתה קרבנות רבים. קולות המחאה גברו בעקבות ידעה על כך שממשלת ישראל לא הסכימה שנחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ובעברו נשיא ההסתדרות הציונית, יצא למצרים כשליחה של הממשלה לשאת ולתת עם נשיא מצרים גמאל עבדאל נאצר על שלום בין ישראל למצרים. גולדמן טען שקיבל את ההצעה באמצעות אנשי קשר צרפתים ויוגוסלבים. לימים התברר שטענותיו של גולדמן כנראה שלא נשענו על בסיס אמתי, אולם הידיעה הזו גרמה לסערה ציבורית ונטען שהממשלה אינה עושה הכול למען שלום והפסקת ההרג. ב-8 באפריל 1970 שלחו קבוצה של 56 תלמידי י”ב מירושלים מכתב מחאה על דחיית הצעתו של גולדמן אל ראש הממשלה גולדה מאיר. במכתב קבעו התלמידים כי “עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת משך שלוש שנים כיוון ש”אין ברירה”. לאחר פרשה זו הוכח כי גם כשיש ברירה, ולו הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה”.

 מכתב התנגדות ל”מכתב השמיניסטים” של תלמידים מ”תיכון חדש” בראשון לציון  28.4.1070, אה”מ  ג-8049/3

‘מכתב השמיניסטים’ הכה גלים במדינה. לראשונה העזו בני נוער להשמיע בגלוי את קולם בנושאים חשובים שנמצאים במחלוקת עזה בציבור. בניגוד לכוונת מחבריו נתפס המכתב בעיני רבים בציבור כמבטא הלכי רוח של חולשה ותבוסתנות. אמירתם של השמיניסטים כי ‘אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד’ הביאה רבים להאשים אותם כמי שמאיימים לסרב לשרת בצה”ל. אל לשכתה של ראש הממשלה גולדה מאיר זרמו מאות מכתבים ובהם רבים מקבוצות של תלמידים מבתי ספר מרחבי הארץ. רובם המכריע הביעו הסתייגות מתוכן דבריהם של ‘השמיניסטים’ מירושלים והביעו תמיכה במדיניות הממשלה. במכתב שלפנינו שלחו תלמידים מבית ספר תיכון חדש בראשון לציון לראש הממשלה עצומה נגדית ל”מכתב השמיניסטים”, וכתבו: “בלב שקט ושלם אנו סומכים על פעולותיה של ממשלת ישראל, שבוודאי לא החמיצה ולא תחמיץ כל סיכוי לשלום”.

מכתב המשך של יוזמי “מכתב השמיניסטים”, שם טוב, פטינקין ותור,  אל גולדה מאיר והתשובה למכתבם,  4.5.1970, אה”מ ג-6895/2

המסע הציבורי הנרחב שהתנהל נגד חותמי “מכתב השמיניסטים”, התגובות החריפות ובעיקר האשמתם כתבוסתנים, כמי שזורעים דמורליזציה ומעודדים סרבנות שירות בצה”ל, ושיוכם לגופים שנתפסו בציבור כקיצוניים ואנטי ציונים כמו תנועת ‘מצפן’, זעזעה את התלמידים הצעירים, והם נדחקו לפינה שכלל לא ציפו למצוא את עצמם בה. ב-4 במאי שלחו שלושה מיוזמי המכתב מכתב הבהרה אל ראש הממשלה. הם הביעו זעזוע מן הדברים שנכתבו עליהם ודחו מכול וכול את שיוכם ל’מצפן’: ‘כולנו מתנגדים ל”מצפן”, לרעיונותיו ולגישתו העוינת למדינת ישראל’, כתבו. השלושה קבעו נחרצות שבכוונתם להתגייס לצה”ל ולשרת ביחידות קרביות. אין הם נסוגים מביקורתם על הממשלה אבל יש להפריד בין מחאה לגיטימית לבין השירות בצה”ל, כתבו. הם ביקשו מראש הממשלה שתפיץ את עמדתם זו בכל אמצעי התקשורת. בתגובה כתב להם מנהל לשכת ראש הממשלה שמחה דיניץ כי אין ראש הממשלה כתובת להפצת ידיעות בעיתונות כשם שלא הפיצה את מכתבם הראשון.

מכתב חרטה של אחת מחותמי מכתב השמיניסטים  30.4.1970, אה”מ ג-6895/2

לנוכח הסערה שפרצה שלחו כמה מחותמי “מכתב השמיניסטים” מכתבים אישיים אל גולדה מאיר ובהם הביעו חרטה על חתימתם על המכתב הראשון וביקשו למחוק אותה. במכתב זה מביעה אחת התלמידות חרטה וכתבה:: ‘אני מתחרטת, פשוט מתחרטת, ועוד פעם מתחרטת על המעשה הנמהר שעשיתי’. היא הוסיפה שעתה נראית לה החלטת הממשלה בעניין גולדמן נכונה, וביקשה מגולדה ‘שתזמיני אותי ללשכתך כך שבמו ידי אוכל למחוק את שמי החתום ולא ייוותר מקום לספק כלשהו’

, מברקי תמיכה של אנשי אקדמיה בשליחות גולדמן, אפריל 1970

הידיעה כי ממשלת ישראל דחתה את בקשתו של נחום גולדמן לצאת לקהיר כשליחה הרשמי, עוררה כאמור סערה ציבורית. גם המערכת הפוליטית סערה, ואף בתוך סיעת המערך היו מי שביקרו את החלטת הממשלה בטענה שצריך למצות כל סיכוי להתקדם לשלום. בקובץ מסמכים זה מובאים מברקים מאנשי אקדמיה שנשלחו ללשכתה של גולדה מאיר ובהם גינוי להחלטת הממשלה. “האם על זאת ועל מכשלת חברון בנויה תדמיתה של הממשלה המחפשת דרכים לקידום השלום”? תהה פרופסור מיכאל ברונו.  עוד כתבו איתן שישינסקי, דן פטנקין, יונתן פרנקל ושמעו ודניאלה שמיר. “להזמינו לשיחה” כתבה גולדה על גבי המברקים.

–

.3 | "מחאת האוהלים" - מחאה חברתית 2011

קישור לפרק זה.

.4 | מחאה נגד קיפוח הזמר המזרחי

מחאה שנשלחה על ידי זמרים מזרחיים לנשיא נבון נגד קיפוח הזמר המזרחי, 6.1978 נ-327-1

החברה הישראלית נוצרה בסערה של גלי עולים שהגיעו אל שערי הארץ מתפוצות שונות ומגוונות – תחילה בעיקר ממזרח אירופה ומרכזה, ולאחר קום המדינה הגיעו רבים מארצות המזרח והאסלם. כל עלייה ומטענה התרבותי, כל עלייה והמורשת שעליה גדלה והתחנכה במשך דורות. רבות כבר נכתב ודובר על הניסיון להפוך את הקלידוסקופ העדתי הזה לחברה ומקשה אחת שלה ערכי תרבות ושפה משותפים – ניסיונות שכשלו למעשה והמטענים שנוצרו במהלכם מלווים אותנו עד היום. רכיב אחד במאבק התרבותי התנהל בשאלת המוסיקה – מערבית או מזרחית.

שורה של יוצרים וזמרים מזרחיים, ובהם אביהו מדינה, ניסים גרמה, שימי תבורי, מרגלית צנעני, בועז שרעבי ואחרים, פנו אז אליו וטענו שברשות השידור מתכחשים לכלל מקורותיו של עם ישראל ומבקשים “לחנכו על ברכי התרבות המערבית ‘המתקדמת והנאורה’ כדי ליצור בישראל עם חדש סינטטי ומלאכותי מבחינה תרבותית”. הם הוסיפו שיש בכך “משום כפיית טעם ותרבות זרה על רובו הגדול של העם”

שר החינוך יצחק נבון בעניין קיפוח זמרים מזרחיים, 15.8.1989  גל 18694/15

גם בתפקיד שר החינוך והתרבות וממונה על רשות השידור, הגיעו המחאות על קיפוח הזמר המזרחי לפתחו של יצחק נבון. למשל בקיץ 1989 שלח המפיק והאמרגן אהוד שמר מכתב אל נבון בשם קבוצת זמרים מזרחים. הוא טען על קיפוח זמרים ושירים מזרחיים בשידורי רשת ג’ של רשות השידור ש”מלעיטים אותנו יומם ולילה בתרבות זרה” כדבריו. בעקבות מכתבו של שמר פרסם דובר משרד החינוך, ישראל כהן, הודעה ובה נאמר שנבון ביקש לבדוק טענות על אפליית זמרים ברשת ג’

.5 | בעד ונגד מלחמת לבנון הראשונה, 1982

מורים אל בגין תמיכה במלחמת לבנון 30.6.82 תת 16-2 עמ

תנועת יש גבול אל מנחם בגין נגד מלחמת לבנון, 17.8.82 תת 16-2

ההתנגדות למלחמה העלתה ביתר שאת את שאלת הסרבנות לשרת בצה”ל. היו בין מתנגדי המלחמה שטענו שאינם מוכנים לשרת על אדמת לבנון כדי להשיג מטרות שלא לשמן קיים צה”ל. פעילה במיוחד בתמיכה בסרבנות הייתה תנועת “יש גבול”. במכתב אל ראש הממשלה מאוגוסט 1982, הביעו חברי התנועה את מחאתם על המלחמה, ומכיון “שלא לשם כך התגייסנו לצה”ל”, ביקשו לפטור אותם משירות מילואים על אדמת לבנון, ולאפשר להם לשרת בתחומי מדינת ישראל

.6 | מאבק נגד קיפוח נשים ובעד מתן שוויון זכויות להן

מכתב מחאה נגד מסירת השיפוט בענייני האישות לבתי דין הרבניים, 10 1 1950 גל-21320-4

מיום שהתגבש היישוב היהודי בארץ-ישראל לקבילה ולה מוסדות ניהול מוכרים על ידי רובם האוכלוסייה, עמדה שאלת הקשר שבין דת וקהילה, ואחר כך דת ומדינה, במקום גבוה בסדרי העדיפויות שלו. בתוך כך התנהל פולמוס חריף בשאלת מעמדה של האישה בין האוכלוסייה הדתית וזו החילונית שהיוותה רוב ביישוב . המבטאת הנחושה ביותר של העמדה החילונית בעניין מעמדה השוויוני של האישה הייתה תנועת הפועלים, שחרתה על דגלה את שוויון הזכויות לאישה כאחד מערכיה המרכזיים. הוויכוח נמשך גם לאחר הקמת מדינת ישראל והוקמו בקרב האוכלוסייה החילונית גופים שנאבקו נגד מה שראו כניסיון לכפייה דתית ולמען שווי זכויות לכל. הנה למשל מכתב מהוועד הפועל של מרכז ההתאחדות לשווי זכויות בישראל אל שר המשפטים פנחס רוזן. במכתב מחאה נגד כוונת משרד המשפטים, שנשלט על ידי “החזית הדתית”,  למסור את השיפוט בכול ענייני האישות לבתי הדין הרבניים. הצעד הזה יפגע לדעתם בשוויון הזכויות של הנשים במדינה ובעיקר בנושא הירושה.

מכתב משר המשפטים לרב כץ על מאמרו של האחרון נגד חוק שווי זכויות האישה 1950 גל-21320-4

ממשלת ישראל הראשונה שהקימה מפא”י במרס 1949 בראשות בן-גוריון, קבעה בקווי היסוד שלה:  “יקוים שוויון מלא וגמור של האישה – שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”. ב-1950 החלה הממשלה בהכנת חוק שיווי זכויות האישה”. חלק מסעיפי החוק המוצע שהתפרסמו בעיתונות עוררו הסתייגות מצד חוגים מסוימים בחברה הדתית. הנה למשל מכתב תשובה שכתב שר המשפטים פנחס רוזן, חבר ה”המפלגה הפרוגרסיבית”, בעלת תפיסת העולם החילונית, אל הרב הראשי של פתח תקווה שטען נגד כמה מסעיפי החוק. רוזן טען שהתקנות שקבעו גדולים בתורה בגולה  לגבי מעמד האישה, אינם מתאימים ו”אין בהן כדי לספק את הצרכים המשפטיים של היישוב החדש במדינתנו”. לכן יש לחוקק חוק חדש

התכתבות בין היועץ המשפטי לממשלה למפכל המשטרה בעניין מניעת אלמות נגד נשים, 1 1962 גל-21320-4

למרות החקיקה המוזכרת לעיל עדיין רבו העדויות על קיפוח נשים וגם על יחס בלתי הולם מצד בעליהן שכלל מדי פעם הכאת נשים על ידי בעליהן. ב-1962 שלח מפכ”ל המשטרה יוסף נחמיאס ליועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, הצעה לקדם חקיקה בכנסת שתבטיח ענישה של בעלים מכים בדרך שלא תמנע את סגירת התיקים, ומנע סלחנות מצד הנשים כלפי בעליהן המכים.  לעיל חילופי המכתבים בין היועץ המשפטי לממשלה לבין המפקח הכללי של המשטרה בעניין הצעתו של המפכ”ל ותגובתו של האוזנר להצעה.

.7 | מחאות של תלמידי בתי ספר

דומה שלאחר “מכתב השמיניסטים” ב-1970, הפכה המחאה מצד תלמידי תיכון בנושאים שעל סדר היום הלאומי למקובלת יותר ויותר. הנה למשל צרור של מכתבי מחאה ועצומות מחאה של תלמידי בתי ספר תיכון במגוון של נושאים.

ג-6493-6 עצומה של תלמידי אריאל בראשלצ בעד עונש מוות למחבלים, 19.5.1974

ג-6493-6 עצומה של תלמידי מדרשת שדה בוקר בעד עונש מוות למחבלים, 21.5.1974

ג-10789-11 עצומת תלמידים מראשלצ לרבין נגד ירידה מהגולן בהסכם שלום, 9.12.1993

גל-18659-3  מחאת תלמידים בגימנסיה העברית בירושלים נגד שביתת המורים 14.5.1985