הסכם קהיר: המשא ומתן עם אש"ף על ביצוע הצהרת העקרונות והקמת האוטונומיה הפלסטינית, אוקטובר 1993–מאי 1994

.1 | היערכות להעברת האחריות הביטחונית לפלסטינים

חיילי צה”ל מקפלים את הדגל לפני היציאה מיריחו, 13.5.1994. צילום: אבי אוחיון, לע”מ

כשנדמו הדי טקס החתימה הדרמטי על ההסכם בקהיר, ניגשו ישראל והפלסטינים לשלב יישומו בשטח. לפי הסכם קהיר, היה צה”ל אמור להתחיל לפנות את כוחותיו מרצועת עזה ומיריחו מיד ולסיים את התהליך בתוך שלושה שבועות. בישראל החלה עוד קודם לכן היערכות להתנהלות התקשורתית-הסברתית. ב-4 באפריל, חודש לפני החתימה בקהיר, העביר ראש לשכת ראש הממשלה איתן הבר לרבין ולרמטכ”ל מסמך שחיבר ודן בהיבטים התקשורתיים וההסברתיים של ביצוע ההסכם. במסמך פרש הבר הצעות לגבי האופן שבו יש לנהל את הפינוי מרצועת עזה ומיריחו, ואת המסרים שצריכים ללוות לדעתו את המהלך מול הישראלים, הפלסטינים והקהילייה הבינלאומית. המסרים שהציע הבר כוונו לצמצם את הפגיעה בדימוי של צה”ל ושל מדינת ישראל ולהטמיע את המסר בקרב האוכלוסייה הפלסטינית שהנסיגה היא תרומתה של ישראל להתקדמות בתהליך השלום, והיא מתבצעת מתוך כוח ולא מתוך חולשה(תעודה 90, טקסים ותקשורת לקראת פינוי עזה ויריחו, 4.4.1994 ).

ב-5 במאי העביר משרד החוץ לנציגויות ישראל בחו”ל הודעה מדובר צה”ל על תהליך הפינוי עם פירוט סידורי הביטחון בגבול עזה שנועדו למנוע הסתננות והחדרת נשק לישראל, ולשמור על ביטחון היישובים הישראלים. התהליך חייב גם הקמת מנגנוני תיאום ושיתוף פעולה עם הפלסטינים (תעודה 113, היבטים ביטחוניים של הסכם קהיר, 5.5.1994). בקשת ערפאת לדחייה לצורך היערכות עוררה חששות רבים, במיוחד אצל ראש הממשלה רבין. בפגישה עם שר החוץ הנורבגי ביורן טורה גודאל בקהיר לאחר החתימה, אמר רבין כי ישראל אינה מעוניינת בדחיית הפינוי אך אינה רוצה לעזוב מבלי שתהיה בטוחה שהאחריות מועברת לגוף שיקבל אותה באופן מסודר. לדבריו, זו הסיבה שהתנגד בעבר לנסיגה חד צדדית מעזה (תעודה 114, פגישת רבין-השר גודאל, 5.5.1994).

ב-13 במאי נכנס כוח חלוץ של כמה מאות שוטרים פלסטינים ליריחו וקיבל את האחריות על העיר, ובסיס בחאן יונס הועבר למשטרה הפלסטינית.

מפקד המשטרה הפלסטינית ביריחו מקבל את מפתחות בסיס חנן, 13.5.1994. צילום: אבי אוחיון, לע”מ

.2 | תגובות לחתימה על ההסכם וקשיים בהרכבת הרשות הפלסטינית

דיווחי משרד החוץ הראו שהאופוזיציה הפלסטינית וחלק ממדינות ערב גינו את ההסכם ותיארו את החותמים עליו כבוגדים. הם הודיעו שינסו לסכלו, אך בו בזמן הדגישו שלא יפגעו בשלטון העצמי של הפלסטינים. תנועת החמאס כינתה את יום החתימה “יום שחור” והכריזה על שני ימי אבל. אף בקרב תומכי התהליך בשטחים, במיוחד באזורי יהודה ושומרון שלא נכללו בהסכם, נשמעו קולות של ביקורת והסתייגות רבה, והובעו חששות מפני קשיים בתהליך העברת עזה ויריחו לניהול פלסטיני. עם זאת מסרו הדיווחים כי הפלסטינים מכירים בכך שעם החתימה על ההסכם נפתח פרק חדש עבורם בעזה וביריחו, והתברר כי החתימה הביאה לשינוי ביחס לישראל במצרים, במדינות אחרות בעולם הערבי ובארגונים בינלאומיים (תעודה 112,סקירה לקראת ישיבת הממשלה, 5.5.1994, תעודה 118, תגובות בשטחים להסכם קהיר 9.5.1994). ואמנם החתימה על ההסכם סייעה לישראל לשפר את תדמיתה ואת מצבה הכלכלי והמדיני בעולם הערבי ובכלל. למשל, בכנס באלכסנדרייה הוחלט על הקמת ארגון מדינות המזרח התיכון לעסקים קטנים ובינוניים, וישראל ביניהן. האו”ם קיבל בברכה את הגברת מעורבותה של ישראל בארגון ודובר על השתתפותה בכוחות השלום של האו”ם (תעודה 112).

מעבר לביקורות התגלו גם קשיים בישום ההסכם במחנה הפלסטיני. עוד לפני חתימת ההסכם נתקל ערפאת בקשיים בהרכבת הרשות הפלסטינית. לדברי מומחי משרד החוץ, תהליך בחירת החברים חשף את המרקם העדין שביחסים בין “פנים” ו”חוץ” והחשש באש”ף-תוניס מהעברת המשקל לשטחים. ערפאת חיפש נוסחה שתהיה מקובלת על נותנות החסות וישראל אך מבלי שתכבול את ידיו בהמשך. לפי דיווח נוסף, אישים רבים שהתנגדו לדרך קבלת ההחלטות של ערפאת ולדפוסי שלטונו הריכוזי, ביקשו להגדיר את סמכויות הרשות ולהבטיח מקום חשוב לוועד הפועל של אש”ף. התעלמותו של ערפאת מדעותיהם בזמן המשא ומתן על ההסכם וחששותיהם מקיפוח אנשי השטחים עם כניסת אנשי תוניס לשם תרמו לקשיים אלו, לצד מאבקים בין-ארגוניים וחששות למעמדו של אש”ף עצמו. ערפאת ניסה למצוא איזון בין המועמדים מהשטחים על פי שיוכם הגיאוגרפי והארגוני. את הנציגים מתוניס ביקש למנות באופן שימנע מאבקים פנימיים בארגון. “כושרו המניפולטיבי בתוך מחנהו אינו נדרש להוכחות, אולם זה המעשי (מול “האיש ברחוב”, “הדור הצעיר” של פעילי הפת”ח בשטחים ואף מול בכירי ארגונו המבקשים לעבור מ”ארגון למדינה”) עודנו נתון בסימן שאלה משמעותי ביותר”, סיכם כותב הדוח (תעודה 119, קשיים בהרכבת הרשות הפלסטינית, 17.5.1994).

כפי שאירע בכמה שלבים קודמים לאורך התהליך, סייעה גם עתה פגישה אישית בין פרס לערפאת לריכוך הקשיים שהתגלו. ב-18 במאי נפגשו השניים באוסלו. בפגישה נכחו גם הנשיא האמריקני לשעבר ג’ימי קרטר, שהמשיך להיות פעיל בקידום השלום, שר החוץ הנורבגי גודאל וחברי צוותי המשא ומתן הישראלי והפלסטיני. ערפאת סיפר בה על החגיגות ביריחו ובעזה עם כניסת השוטרים בני עמם ועל בעיית האופוזיציה להסכם. פרס עמד על הקשיים הכלכליים והצורך להגדיל את הסיוע האמריקני, ולקח על עצמו לפעול אצל מנהיגי האיחוד האירופי. קרטר הבטיח לכתוב מאמר ב”ניו יורק טיימס” והציע שהנשיא קלינטון ילחץ על סעודיה כדי שתסכים לסייע  (תעודה 120, פגישת פרס וערפאת עם הנשיא קרטר ושר החוץ גודאל 18.5.1994).

.3 | נאום ערפאת ביוהנסבורג

בעוד הפלסטינים והישראלים מתקדמים בשלב הרגיש של יישום ההסכם, חלו התפתחויות שהטילו ספק במחויבותו של ערפאת להסכמות שהושגו, וחשפו את הקשיים הרבים שצפויים בהמשך הדרך.

כרוז מארגון המתנגד להסכמי אוסלו, ובו תרגום דברי ערפאת לעברית. ארכיון המדינה, תיק 7702/5

בפגישה באוסלו העיר פרס לערפאת על דברים שנשא  ב-10 במאי במסגד ביוהנסבורג בדרום אפריקה. בדבריו הצהיר ערפאת שההסכם עם ישראל הוא צעד ראשון בלבד ועל המוסלמים  להמשיך את הג’יהאד על ירושלים. הוא טען שקיבל בקהיר מכתב מהישראלים המבטיח לאש”ף אחריות על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים, הצהרה שגרמה לממשלה ובמיוחד לשר החוץ פרס מבוכה רבה. בקטע אחר בנאום טען ערפאת שאין ערך להסכם עם ישראל ומעמדו דומה להסכם בן 10 שנים שעשה הנביא מוחמד עם שבט קורייש, אותו הפרו המוסלמים בהמשך (לתמליל המלא של הנאום באנגלית ראו תיק חצ 10985/8). ממשלת ישראל הגיבה בחריפות רבה לנאום, במיוחד לאחר רצח שני חיילים בגבול הרצועה. סגר הוטל על הרצועה, ורבין דרש מערפאת לחזור בו מהצהרתו. בשיחתו עם פרס טען ערפאת שדבריו לא הובנו נכון ופרס ביקש ממנו להוציא הודעת תיקון לפני מסיבת עיתונאים שעמדה להתקיים באוסלו (תעודה 120). בראיון ב”קול ישראל” שנערך למחרת אמר פרס שדברי ערפאת במסגד אכן היו מיותרים ומקוממים, אך במסיבת העיתונאים הוא חזר על מחויבותו להסכם ולפתרון חילוקי דעות בדרכים מדיניות וקרא להפסיק את הטרור. פרס גם ציין את העובדה שערפאת והנהגת אש”ף לא נתנו את ידם לחידוש הטרור מאז חתימת הסכם אוסלו בספטמבר 1993.

לא חלפו אלא יומיים והודיע ערפאת באופן חד צדדי על שינוי המצב המשפטי בשטחים. היועץ המשפטי זינגר הודיע שמבחינה משפטית מדובר בהפרה של ההסכם ואין להכרזה כל תוקף (תעודה 121, הודעת ערפאת על שינוי המצב המשפטי 24.5.1994).

סערת נאום ערפאת ביוהנסבורג המשיכה לעורר גלים של מחלוקת. כדי להוכיח שאין אמת בטענתו של ערפאת בעניין המקומות הקדושים בירושלים, נאלץ פרס לפרסם ב-6 ביוני את המכתב הסודי על שמירת המוסדות הפלסטינים במזרח ירושלים ששלח לשר החוץ הנורבגי הולסט באוקטובר 1993. בעקבות הפרסום, פנה חבר הכנסת בני בגין ליושב ראש הכנסת, פרופ’ שבח וייס, וטען שבהודעת הממשלה לכנסת על הסכם עזה ויריחו אמר ראש הממשלה שאין בהסכם נספחים סודיים. עתה התברר שהממשלה העלימה מהכנסת מסמכים בהם התחייבה כלפי אש”ף בעניין מעמד ירושלים, ובראש ובראשונה המכתב להולסט.  הוא דרש הצבעה חוזרת על הודעת הממשלה. פרס ענה שהמכתב מוען לשר החוץ הנורבגי ולא לאש”ף, ואינו מחדש דבר בקשר למציאות הקיימת בירושלים. בחוות הדעת ששלח לווייס הצטרף היועץ המשפטי לכנסת לדעתו של פרס (תעודה 122, צבי ענבר אל יו”ר הכנסת 7.6.1994). בנוסף נשא פרס תשובה לשאילתה בכנסת בעניין הזה (ראו פרוטוקול הישיבה, עמ’ 44-30).על רקע קריאות ביניים  של נציגי הליכוד ומולדת חזר פרס על עמדת הממשלה שירושלים לא תחולק והיא בירת ישראל ולא תהיה חלק מהאוטונומיה. פרס הבהיר ששלח את המכתב להולסט ולא לערפאת כי לא רצה ליצור קשר בין ערפאת לירושלים. הוא אף מצא לנכון להתראיין בתכנית הטלוויזיה של העיתונאי דן מרגלית והסביר את נסיבות כתיבת המכתב. מרגלית לא התרשם מטענותיו והעיר “כשאתה כותב להולסט אתה כותב לערפאת, כי גם כשערפאת מבטיח לישראל הוא מבטיח דרך אוסלו”. וכן טען שהמכתב מכיר במוסד ה”אוריינט האוס” של פייצל אל-חוסייני בירושלים ומחזק אותו. דבריו גרמו לפרס להתפרץ נגד “הצטרפות התקשורת להשמצות האופוזיציה” נגדו, ולטעון שההסכם הוא “החכם ביותר, ההכרחי ביותר והטוב ביותר שישראל עשתה.” (תעודה 124, דברי פרס על המכתב בעניין ירושלים, 8.6.1994)

אוריינט האוס, במקור מלון בבעלות משפחת חוסייני ששימש מרכז הפעילות הפלסטינית בירושלים. צילום: ויקיפדיה

לקראת הימים הבאים

ב-25 במאי הושלם הפינוי הישראלי והפריסה מחדש של צה”ל בעזה. ראש הממשלה הביע שביעות רצון מיציאת חיילי צה”ל מסמטאות עזה ושיבח את פיקוד הדרום על השלמת המבצע והעברת האחריות למשטרה הפלסטינית. למרות החששות, ההעברה בוצעה תוך כדי שיתוף פעולה ורבין אמר בסיכום ששודר בתכנית החדשות “מבט” בטלוויזיה : “את צה”ל אנחנו מכירים ובוטחים בו, אבל את הצד השני לא הכרנו. וכפי ששמעתי…נוצרה מערכת יחסים שאפשרה העברה תקינה ומסודרת.” (ראו גם סקירה של מחלקת ערב 2, תעודה 123, 7.6.1994). עם זאת, היו מספר תקריות שהצביעו על קשיים ביחסים עם הפלסטינים. למשל, ביריחו החרימו שוטרים פלסטינים נשק ממתנחלים ישראלים. לאחר התערבות השלטונות הישראלים הנשק הוחזר, אך המתנחלים הצהירו שאינם מכירים בסמכות של הרשות הפלסטינית.

ב-13 ביוני פרסם משרד החוץ דברים שנשא המנכ”ל, אורי סביר, ב-8 בחודש בבריסל. בסיכום ביניים על הקמת הממשל העצמי בעזה ויריחו, עמד סביר על ההצלחות של הרשות הפלסטינית, אך גם הצביע על בעיות, במיוחד בתחום הכלכלי. “בצד הישראלי יש צורך לעבור ממצב של עימות למצב של דו-קיום בשלום, ויש לאמץ רטוריקה אחרת”, אמר סביר. בהקשר זה ציין ש”נאומו של ערפאת ביוהנסבורג גרם נזק עצום, ומי שרוצה לעצור את התהליך ישים את ירושלים בראש סדר היום”. הוא הזכיר כי למעשה תהליך אוסלו החל לאחר שאש”ף הסכים שירושלים לא תהיה חלק מהאוטונומיה. בסוף דבריו אמר סביר שבישראל מאמינים שהתהליך בלתי הפיך והיא תמשיך לדבוק בו (תעודה 125, דברי סביר, 13.6.1994).

מעבר הגבול החדש ביריחו. צילום: אבי אוחיון, לע”מ.