ספרות, אמנות, תרבות, מדע וספורט

“ידעו כל עיר, כל כפר ופלך, ראשית חכמה – מסים למלך! מסים, מסים ועוד מסים – ואין חסים על הכיסים!”. משפט זה שכתב אברהם שלונסקי במחזהו “עוץ לי גוץ לי” מ-1964 נשמע תמיד אקטואלי. שלונסקי, משורר, מחזאי, מתרגם, עורך, לשונאי ואיש התרבות העברית,  נולד במזרח אוקראינה בפלך פולטבה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. בהיותו בן 13 נשלח שלונסקי לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, אך חזר לרוסיה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. את שירו הראשון “בדמי ייאוש” פרסם בשנת 1919 בעיתון ‘השילוח’. ב-1921 עלה ארצה כחלוץ, היה חבר בגדוד העבודה וחבר קיבוץ עין חרוד, שם עבד בחקלאות, בסלילת כבישים ובעבודות בניין. כעבור שנה עבר עם אשתו להתגורר בתל אביב. בתקופה זו החל לכתוב פזמונים לבמות הסאטיריות ולנשפי הפורים של תל אביב, וערך את המדורים הספרותיים ב’דבר’ (בו פרסם את שיריו ורשימותיו), ‘הארץ’, ‘על המשמר’ ועיתונים נוספים.

 

המרד בביאליק ובני דורו

שלונסקי השתייך לקבוצה “המורדת” בשירת ביאליק ודורו ובתכנית של ביאליק לכנס את נכסי האגדה ושירת ימי הביניים של יהדות ספרד במקום לתת מקום ליצירה עברית חדשה. הוא הניח יסודות לזרם המודרני בשירה העברית, שבר את הצורות הספרותיות והכלים הספרותיים הנהוגים, הכניס לשירה העברית תכנים חדשים, רוח חדשה וחולל תנועה ספרותית חדשה. כשפרש מ’דבר’ סייע לאליעזר שטיינמן בהקמת השבועון ‘כתובים’ מטעם אגודת הסופרים. סביב השבועון התרכזה קבוצת סופרים צעירים ששיוותה לו נוסח מרדני. משום כך הסירה האגודה לאחר שנה את שמה מ’כתובים’ שהפך לביטאונה של אותה קבוצה אופוזיציונית. ‘כתובים’ שימש לשלונסקי לבמה לפולמוס שלו עם ביאליק שעורר הדים רבים, והמאבק, שהיה מתון בתחילת הדרך של ‘כתובים’ הפך עם הזמן לגלוי ומושחז יותר. הסרת חסותה של אגודת הסופרים מ’כתובים’ גרמה לקשיים כלכליים. כדי להתמודד עם בעיה זו עשה שלונסקי מאמצים גדולים להגביר את תפוצתו של כתב העת ולצמצם בהוצאותיו. אולם כשזה לא הספיק מצא שלונסקי דרך חדשנית לגיוס כספים – מודעות פרסומת, שהוא עצמו חיבר את מרביתן (שלונסקי עצמו המציא את המילה “פרסומת” כתרגום למילה “רקלמה”). והנה צילום של העמוד האחורי של אחד מגיליונות ‘כתובים’:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלונסקי ניסה להגדיל את מספר המשתתפים ‘כתובים’ גם באמצעות פנייה לסופרים ולחוקרים – ביניהם יוסף קלוזנר וחיים הזז. במכתבו לקלוזנר (הנמצא במכון גנזים) טען כי “ודאי שאין אנשי ‘כתובים’ חפים מחטאים, אך רק מי שטורח ועושה הוא גם חוטא, והסיבה העיקרית להתרחקותם של כמה וכמה סופרים מ’כתובים’ הוא קו האמת שבהם, האמת שאינה יודעת משוא פנים, ובקו זה יש שאתה פוגע בקשיש ובגדול – ומוגי הלב נרתעים למחבואיהם שלא לקפח חס וחלילה את מעמדם או בדומה לזה”.

ככל שהתגבר הקיטוב עם ביאליק וסופרי דור התחייה גדל מספר הסופרים והמבקרים שהתקיפו את אנשי ‘כתובים’, דבר שגרם לשלונסקי ולשטיינמן להיות מיליטנטיים יותר. ראיית העולם הקוטבית של שלונסקי התעצמה. הוא ראה באמנות גבוהה ואליטיסטית ערך עליון. העולם להשקפתו התחלק לשניים – בחלקו החיובי עמד המשורר המרדן והחדשן, הדבק באמת שלו ונרדף בגללה (והוא עצמו משתייך לחלק זה) ובחלקו השלילי – המשורר שאינו מורד ואינו תר אחר דרכים חדשות, מתנהל על מי מנוחות והולך בדרך המלך הסלולה, בחייו שולטים הסדר, השלווה, הפשט במקום הסוד, הוודאות ולא הספקות. במאמרי הביקורת שכתב על מחנה ביאליק הדגיש את הניגודים שבין המחנות, כפי שהוא ראה אותם: השירה הקלאסית היא מתיפייפת, שבלונית, שגורה ונענית באופן מיידי לצרכי הדור ואילו השירה המודרניסטית מתמקדת בכאב האדם. יש שטוענים שמבחינה לשונית חדשנית חטא שלונסקי לעתים בהפרזה ועושרו הלשוני ושליטתו בשפה היו לו לפעמים לרועץ בכתיבת השירה.

כאמור היה למאבק זה גם פן כלכלי. המצב הכספי של ‘כתובים’ היה רע מאז ההתנתקות מאגודת הסופרים. נסיעות לאירופה לגיוס כספים לא הביאו לתוצאות המקוות. יתכן שבנסיבות אלה פנה שלונסקי לאיתמר בן אב”י  רגע אחד לפני הקרע הסופי בין שלונסקי ושטיינמן וסגירתו של כתב העת כדי לבקש את עזרתו ולא ברור מן המכתבים אם ביקש סיוע חומרי או שביקשו לכתוב ל’כתובים’. על כל פנים ניכר במכתביו הצורך הדחוף בעזרה:

 

 

 

 

 

 

 

הוותיקים משיבים אש

החבורה שהתגבשה סביב ‘כתובים’ הקימה ב-1933 את כתב העת ‘טורים’ בעריכתו של שלונסקי, בדגש על עידוד כוחות צעירים, טיפוח ערכי ספרות כללית ותגובות חריפות לקו השמרני בספרות העברית דאז. באותו זמן גובשה גם קבוצת ‘יחדיו’,  שהוציאה לאור את יצירות המשמרת הצעירה בשירה ובסיפור (נתן אלתרמן, לאה גולדברג, ר. אליעז, מ. לוין ושלונסקי עצמו). זרם זה המשיך לעורר עליו ביקורת. דוגמא לכך אנו מוצאים במאמרי הביקורת של אהרן ראובני בכתב העת בוסתנאי, ושנשמרו בארכיון משפחת בן-צבי (ראובני היה אחיו של יצחק בן צבי): “שירי א. שלונסקי… בקראי אותם אני שואל את עצמי לפרקים אם יש בהם שירה. כי אמנם המליצה שוטפת אותם, ולא מעט קרחות פרוזאיות ופייטניות תמצא בתוכם…יש גם שירים ליריים פיוטיים, ויש יסודות שיריים מצויינים – חמרי בניין יפים למלאכת מחשבת. אבל טיב חומרי הבניין אינו קובע את ערכו האמנותי של הבניין הבנוי. שיר אינו שירה, כמו שגוף אינו אדם – אם אין בו רוח חיים, לא יועילו לו כל איבריו…כוחו של שלונסקי רב בלהטי לשון ובלהטי חריזה. אין לאמר כי רוב המצאותיו הלשוניות והחרזניות משובחות הן. ואם יש בהן מוצלחות מאוד – יש גם גרועות לא מעט…בחידושיו נראית רוח של התחכמות…ורוח של שירה מהם והלאה…” ׁׁׁ(למסמך המלא פ-2258/14).

דווקא רחל המשוררת במכתביה, שפורסמו כאן, ושכללו קיטונות של ביקורת נוקבת על רבים מן האוחזים בעט בדורה, ציינה לחיוב את שירתו של שלונסקי : “שירי שלונסקי בראשונה נראו לי כבדים, מסולסלים…אבל צריך לקרוא אותם פעמים אחדות, במנגינה אשכנזית דווקא, ואז נשמעים בהם צלילים פטטיים נפלאים וריטמוס נרגש…”.

פנים נוספות למשורר

בצד שלונסקי החלוץ, המשחיז לשונו, כותב הפרסומות ישנו גם שלונסקי אחר. שלונסקי, שבתחילת דרכו גרס שיש להפריד את הספרות מהפוליטיקה, היה אחר כך מחובר למציאות הטראגית של זמנו. בפואמה “דווי” הוא ביכה את גורל הקורבנות במלחמת העולם הראשונה ואת גורל היהודים בפוגרומים באוקראינה בימי המהפכה הבולשביקית, וביטא תפישה פסימית ביחס למצב האנושי בכללו. בתקופת השואה הוציא קובץ שירים בשם “ממחשכּים”, בו ביכה את גורל יהדות אירופה וכך כתב בשירו “נדר”:

עַל דַעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְׁכוֹל / וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָׁחוּחַ/ עַל דַעַת רַחֲמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל. / עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאִיְמוּ מִלִסְלֹחַ / נָדַרְתִי הַנֶדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל / לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.

 

 

 

 

 

על השילוב הזה שבאופיו של שלונסקי בין “קונדסאיות” וליריות דיבר נשיא המדינה, זלמן שזר בעת קבלת פנים שנערכה בבית הנשיא לכבודו של שלונסקי ב- 12 באפריל 1970:  “הוא הכניס…את השעשועים בעברית, את שעשועי הלשון, את ההשתעשעות בתוך הלשון. על כן הפך הוא להיות בן שעשועים לעברית… גדולי כשרונות קמו לעברית לפני כן, טשרניחובסקי היה לפני כן וביאליק היה לפני כן. אבל הייתה לה עדנה, הייתה לעברית בבת אחת איזו השתחררות מחרצובות…”. שזר הוסיף ואמר: “אני מוכן לפתוח כל שיר בספרות ישראל ולהגיד, הוא נכתב לפני שלונסקי או אחרי שלונסקי…מעט מאוד אנו מכירים כמשוררים שהם עומדים כאבנים לבנות בדרך הארוכה של התפתחות השירה…כתמרור עומדים שירי שלונסקי ואפשר לדעת להכיר, אפשר את זאת על פי הקלות, עפ”י ההזדהות, עפ”י היסוד הפזמונאי שישנו בשיר, עפ”י ההליכה הקלה שיחד עם זה היא נושאת בקרבה משקל רב מאוד של חוויה ושל הגות…רבים הלכו אחר כך בדרך זו, רבים וגדולים. אבל זה התחיל אתו, החותמת שלו ישנה על ההתפתחות הזאת”.

שלונסקי לא הכזיב. בנאום התשובה שלו אמר:

שלונסקי כתב גם לילדים. מכתביו: “עלילות מיקי מהו”, “אני וטלי בארץ הלמה”. המחזה “עוץ לי גוץ לי”, שמקורו באגדה גרמנית, הפך לקלסיקה במחזאות לילדים.

שלונסקי המתרגם

שלונסקי עסק רבות גם בתרגום ממיטב הקלסיקה העולמית. שייקספיר, צ’כוב, פושקין, גוגול, רומן רולן ועוד. “בתרגומיו המרובים הביא נכסים גדולים …כבדי משקל ביצירה השירית ובדרמה ובכל העולם המחשבתי שישנו בקרבנו, מובא אלינו בידו הקלה המבורכת, רבת השעשועים…” הוסיף שזר. בעבודות התרגום שלו הצליח להתמודד עם אתגר ההעברה לשפה העברית  של עולמות רחוקים ממנה בדיוק מקסימלי. את שייקספיר תירגם שלונסקי מרוסית וצרפתית, שכן לא שלט בשפה האנגלית. על תרגומו ל “יבגני אונייגין” כתבה לאה גולדברג: “בעיני היה תמיד תרגום ‘יבגני אוניגין’ כמין נס. דייקנותו במסירת תוכן הדברים, במסירת הריתמוס עד לכל הפסקות הנשימה שבו, ללא כל אונס לגבי הלשון העברית, ההזדהות של היכולת הטכנית עם היכולת למסור את רוח הדברים כמו שהם ללא ויתור, הוא כמעט מעשה שלא יעשה. ואף על פי כן הנה הוא שריר וקיים לפנינו”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היסודיות הרבה וההבנה העמוקה של מהות עבודת התרגום עולה ממכתב שכתב שלונסקי לשר החינוך, זלמן ארן ב-1966 בו הוא ביקש שמשרד החינוך יזמין עבורו ספר אשר נמצא בספרייה הלאומית בוינה שיסייע לו בתרגום מדוייק וניתוח מעמיק של אחת מיצירותיו של פושקין:

 

ארן עצמו הביע את הערכתו לפועלו וכשרונו של שלונסקי במכתב אליו כמה חודשים קודם לכן:

 

שלונסקי היה עורך ראשי בהוצאת “ספרית פועלים” ויחד עם לולה לוקסמבורג ייסד את המועדון “צוותא” בתל אביב. הוא היה גם חבר באקדמיה ללשון העברית עוד מגלגולה כוועד הלשון העברית. בזכות חידושי הלשון שלו ואמרותיו דבק בו הכינוי: “לשונסקי”. חידושיו כונסו ב”מילון לחידושי שלונסקי” בהוצאת יעקב כנעני. דן בן אמוץ סיפר עליהם פעם בתכנית טלויזיה:

http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=MfrftjzSioQ

בשנת 1967 זכה בפרס ישראל לספרות. בערב שנערך לזכרו ב- 8 במאי 1974 סיפר נשיא המדינה דאז, פרופסור אפרים קציר על שיחה שקיים עם שלונסקי בערב ראש השנה תש”ל, זמן קצר לאחר נחיתת האדם על הירח. שלונסקי דיבר אז על הדמיון שבין המשורר לאיש המדע וקציר ציטט מדבריו: “להט ההתמודדות המדעית עם חידות היקום דומה הרבה ללהט ההתמודדות של השירה עם רזי האדם והעולם…השירה והמתמטיקה קיימים בכוח הצירופים, המבנים, הצורות, הפורמולות, שמעלים ודאויות מופשטות, ואולי גם מדומות“. בדיון שניהל עם קציר, איש המד ע, רצה שלונסקי להדגיש את חשיבותה של השירה: “בת כמה היא השולמית משיר השירים? לפי לוח המדע היא בת שלושת אלפים שנה, אך לפי הלוח השירי היא בת 16. כאז כן היום ולנצח לא יעזור לכם, אנשי המדע. אתם תנצחו ותנצחו, אבל בסוף ננצח אנחנו. יכולים אתם להגיע לכל הכוכבים, לנחות על כל המזלות. את מפלטם הנצחי, את השארת הנפש שלהם ימצאו בני האדם בסופו של דבר לא במדע אלא בשיר, לחיות בשיר את פדותם לעדי עד” (למסמך המלא נ-229/15).

 

מבן מורד לאב פטרון

שלונסקי נפטר ב-18 במאי 1973. מספר ימים לאחר מכן, ב-21 במאי, פתח יו”ר הכנסת ישראל ישעיהו את ישיבת הכנסת  בהספד למשורר. ישעיהו תיאר את שלונסקי כחלוץ המקיים בגופו את מצוות ההגשמה העצמית, כמי שנתן ביטוי פיוטי מובהק לחוויות של דור החלוצים. הוא היה חלוץ גם בסלילתו דרכים חדשות לשירה העברית, פתח לפניה אופקים נרחבים של נושאים, תכנים, דימויים וסמלים. אמנם מרד במוסכמות אך המרד שלו לא גרע כהוא זה מנאמנותו למורשת הפיוטית והלשונית של האומה. הוא חשף וגילה מטמוני לשון במקורותינו הקדומים וגם חידש משלו חידושי לשון רבים. שלונסקי היה כינור לתקומת העם, לדווי של היחיד במולדת, ללבטי האדם בארץ חדשה ולבדידות בכרך. גם לשואה נתן ביטוי עז. הוא לא הסתגר במגדל השן אלא היה ספרא וסייפא. היה מעורב בפולמוסים ציבוריים, ציר לקונגרסים הציוניים, חבר במפלגת פועלים וידו היתה ביוזמות רבות ושונות בתחום התרבות, הספרות והאמנות. אך עיקר גדולתו בהיותו משורר גדול ומתרגם אמן, שהכניס מיטב הקלאסיקה העולמית לתוך ספרותנו, מייסד במות ספרותיות ועורך הוצאת ספרים, ובכל מה שעשה ראה לפניו את דור היצרים הצעיר וטיפח אותו עד שנעשה בעל אסכולה משלו (ההספד המלא בתיק כ-202/9 ע’ 200 – 202)

התיקים בפרסום זה:

• אב-122/52      פושקין – שלונסקי, גיליון מזכרת, הנפקה משותפת ישראל – רוסיה, 1997
• ג-5611/2         זלמן ארן, חומר מלשכת שר החינוך, 1957 – 1968
• גל-11897/43   פניות ציבור מתקופת טדי קולק – אברהם שלונסקי, 1959 – 1970
• כ-202/9          ישיבות הכנסת השביעית, 1973
• נ-100/22         שלונסקי אברהם, 1970
• נ-229/15         נשיא המדינה אפרים קציר – ספרות ואמנות, 1974
• פ-2258/14      מאמר בשם “שירי א. שלונסקי” מאת אהרון ראובני, 1937
• פ-2334/32      רשימות מאת איתמר בן-אב”י, 1920 – 1940
• פ-1854/10      ארכיון שמואל מיקוניס – תיק ללא שם, 1922 – 1973

*חגית הלפרין: המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל-אביב, 2011