ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

.1 | מבוא

ב-9 בינואר 1968 יצאה מנמל פורטסמות’ שבדרום אנגליה הצוללת “דקר” בדרכה לנמל חיפה. במקור זו הייתה הצוללת הבריטית “טוטם” שיוצרה במלחמת העולם השנייה, אך היא עברה שיפוצים שונים כדי להתאים אותה לפעילות חיל הים הישראלי בסוף שנות ה-60. על סיפונה היו 69 אנשים: 68 אנשי צוות ועיתונאי אחד. הצוללת שטה מעל פני הים עד לתדלוק בגיברלטר ושם ירד ממנה העיתונאי ועלה איש צוות נוסף. מכאן ואילך שטה הצוללת מתחת לפני הים. הצוללת הייתה אמורה להגיע לחיפה ב-4 בפברואר והיא דיווחה מיקום וכמות דלק כל 24 שעות. כמו כן היא שלחה שדר (ללא מיקום) כל 6 שעות. הצוללת שטה יותר מהר מהתכנון הראשוני ולכן הוקדם המועד המתוכנן להגעתה לחיפה ל-29 בינואר.

ב-24 בינואר בשעה 6 בבוקר דיווחה הצוללת על מיקומה מדרום לכרתים. לאחר מכן שידרה הצוללת עוד שלושה שידורים ללא מסירת מיקום, האחרון שבהם שודר 2 דקות לאחר חצות ליל 25-24 בינואר. יש לציין שהיה זה לילה סוער עם גלים בגובה 2.5 עד 4 מטרים. ב-25 בינואר בשעה 6 בבוקר הייתה הצוללת אמורה לשדר מיקום וכמות דלק – אך השדר לא התקבל. בהמשך אותו יום נעשו ניסיונות שונים ליצור קשר אלחוטי עם הצוללת – אך לשווא.

.2 | החיפושים

ב-26 בינואר בבוקר החל מבצע לאיתור הצוללת באמצעות חיל הים, חיל האוויר ופנייה למדינות נוספות שתסייענה: ארצות הברית, בריטניה, יוון וטורקיה.

באותו יום שלחה שגרירות ישראל בוושינגטון את מברק מספר 198. במברק נמסר שמקור בריטי מוסר שהצוללת הישראלית נעלמה מצפון לאלכסנדריה. זה היה המידע הראשון שמיקם את הצוללת בטעות בסמוך לחופי מצרים. לעיון במברק: 26.1.68 מברק על טביעת הצוללת

לאחר מכן שלח שגריר ישראל בארצות הברית אברהם הרמן את מברק 199 בו התריע על כך שמפרסמים בארצות הברית “כאילו הייתה הצוללת בקרבת החוף המצרי על יד אלכסנדריה”. הוא ביקש שישראל תכחיש זאת ותפרסם את המקום הנכון בו הייתה הצוללת. לעיון במברק: 26.1.68 מברק מהרמן

ב-27 בינואר גילה מטוס חיל האוויר הישראלי כתם שמן בים. מספר קילומטרים ממערב לכתם נצפתה האנייה היוונית “קרקירה” שטה מערבה. משרד החוץ בירושלים שיגר מברק בהול מספר 29 אל נציגות ישראל באתונה ובו בקשה לברר עם האנייה הנ”ל האם היא מקור כתם השמן (בעקבות ניקוי האנייה). אולם אם האנייה אינה המקור לכתם השמן הרי שיש לבקש ממנה לשוט מזרחה אל כתם השמן ולבדוק אם יש שם שרידים של הצוללת. היוונים השיבו שהאנייה “קרקירה” אמנם עברה במקום זה אך לא פלטה שמן. לעיון במברק: 27.1.68 מברק ליוונים על כתם שמן

ב-27 בינואר בלילה נקלטה בתחנת האזנה בניקוסיה שבקפריסין תשדורת של מצוף חירום של הצוללת שדיווחה על טביעתה (SUBSUNK) ועל מצב חירום (S.O.S). התשדורת נפסקה לאחר כשבע דקות. כאן יש לציין שלצוללת “דקר” היו שני מצופי חירום, מקדימה ומאחור, אשר כל אחד מהם היה מחובר לגליל עליו מגולגל כבל באורך של 200 מטר. בעת סכנה משתחרר המצוף, במכוון על ידי אנשי הצוות או באופן אוטומטי, ומתחיל לשדר תשדורת חירום שאמורה לסייע למצוא את הצוללת שנמצאת במצוקה.

מברק מעניין אשר לא תרם למציאת הצוללת הוא מברק 49 שנשלח משגרירות ישראל בהאג בירת הולנד ב-28 בינואר. השגרירות דיווחה שמשטרת הולנד מסרה ש”חוזה” שהוכיח את עצמו בעבר במציאת צוללות אבודות מוסר את מיקום הצוללת בים בין אלכסנדריה לטורקיה ממערב לקפריסין. לטענתו הצוללת נפגעה מטורפדו. לעיון במברק: מברק מהולנד על ידעוני שחוזה את מקום האביעה 28.1.68

ישראל ביקשה להרחיב את אזור החיפושים לשטח שבין טורקיה לקפריסין ופנתה לממשלה הטורקית – אך נענתה בשלילה. הטורקים הסכימו לערוך חיפוש בעצמם אך סירבו להתיר זאת לספינות זרות. הממונה על השגרירות דניאל לאור הסביר זאת במברק 7 שנשלח ב-2 בפברואר. לעיון במברק: 2.2.68 מברק בעניין עזרה טורקית לחיפושים

.3 | הפסקת החיפושים

לנוכח המצב בו לא נמצא כל ממצא בים ולנוכח היעדר יכולת טכנולוגית של ישראל לחפש על אדמת הים בעומק של אלפי מטרים נאלצה ישראל להפסיק את החיפושים ולהכריז על 69 אנשי הצוות כנעדרים. ב-4 בפברואר הודיע דובר צה”ל כך: “המטה הכללי של צה”ל קובע בצער שיש לראות את הצוללת אח”י דקר על צוותה כנעדרת. החיפושים אחר הצוללת על ידי חיל הים הופסקו היום… ההודעה פורסמה לאחר כינוס של משפחות צוות הצוללת שנערך בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ”ל ומפקד חיל הים. בכנס עמד מפקד חיל הים על השיפוצים שביצעו בצוללת והדגיש כשירותה הגבוהה ורמת הצוות. כן פירט האירועים עד לניתוק הקשר והיקף החיפושים שהיו הגדולים שנערכו עד כה אחר כלי שיט נעדר. הרמטכ”ל הודיע למשפחות על מיצוי כל האפשרויות לאיתור הצוללת הנעדרת למיניהן וקבע שאין שמץ של ידיעה עובדתית על גורלה של הצוללת. כמו כן פרסמנו הודעה של הרב הצבאי הראשי שאין לשבת שבעה עד לפרסום הודעה נוספת. מודגש שאין עדיין כל סימן השופך אור על גורלה של הצוללת”. לעיון בהודעה.

ב-6 במרס 1968 הודיע שר הביטחון משה דיין בכנסת כי אין ספק שאנשי הצוות נהרגו – אך נכון לתקופה זו אין ברשות צה”ל את האמצעים למצוא את גופותיהם בתחתית הים. הוכרז יום אבל לאומי והרב הצבאי הראשי שלמה גורן הורה למשפחות לשבת שבעה – אך לפי שעה לא שחרר את נשות אנשי הצוות מעגינותן.

.4 | מציאת המצוף

לאחר שנה, ב-9 בפברואר 1969, הודיע דייג בחוף רצועת עזה על מציאת מוקש בחוף הים. התברר שזהו המצוף האחורי של הצוללת “דקר”. מציאת המצוף הבהירה מעבר לכל ספק שגורלם של אנשי הצוות נחרץ וקרוב לוודאי שהדבר סייע לרב גורן לשחרר מעגינותן את נשות אנשי צוות. אולם בגלל כשלים שונים גרמה מציאת המצוף להתרכז בחיפושים באזור שבין 30 ל-60 מייל ימי מצפון למצרים. מבחינה טכנית היה קשה לעשות זאת כי מצרים הייתה מדינת אויב – אך לאחר חתימת חוזה השלום ב-1979 נעשו מאמצים רבים בשיתוף מצרים לחפש שם. ראו הודעת ועדת שרים מ-21 באפריל 1969: 21.4.69 הודעה על מציאת המצוף של הצוללת

.5 | מציאת שרידי הצוללת

במשך שנים רבות נעשו מאמצים שונים למציאת הצוללת. לאורך כל התקופה עמד מפקד הים דאז, שלמה אראל, על דעתו לפיה יש לחפש את הצוללת אך ורק בנתיב המתוכנן שלה, בין כרתים לחיפה. בסוף שנות ה-90 נעשה שימוש באמצעים חדשניים על ידי חברת “נאוטיקוס” שנשכרה על ידי מדינת ישראל. ב-28 במאי 1999 נמצאו שרידי הצוללת על קרקעית הים בעומק 2,950 מטר במרחק של 145 מייל ימי מנקודת הדיווח האחרונה (ב-24 בינואר 1968) בנתיב המתוכנן לחיפה. יש להדגיש שהתשדורת מהמצוף שנקלטה בניקוסיה ב-27 בינואר 1968 הגיעה מהאזור בו נמצאו שרידי הצוללת. לא נמצאו שרידי אנשי הצוות אלא רק חפצים שלהם.

ככל שעולה מבדיקת השרידים הצוללת לא טבעה בגלל כוח עוין. יתכן שהיא התנגשה קלות עם אנייה כלשהי ואנשי האנייה לא חשו בכך. אפשרות אחרת היא שמי שהשיט את הצוללת ראה כלי שיט קרוב ומיהר לצלול לעומק כדי לא להתנגש בו. תוך כדי העמקת הצלילה היה צריך לעבור משיט על בסיס מנוע דיזל והשנרה (קבלת אספקה שוטפת של אוויר באמצעות צינור “שנורקל”) לשיט על בסיס מנוע חשמלי וללא השנרה, אולם התרחשה תקלה שגרמה לצוללת להמשיך לצלול לעומק בלי הפסקה, דבר שגרם לקריסת הצוללת. בשלב מסוים השתחרר המצוף כשהוא עדיין מחובר לגליל הכבל שלו. גליל הכבל שימש כמשקולת שמנעה מהמצוף מלעלות אל פני הים. הזרמים סחפו את המצוף דרומה או דרום-מזרחה עד שהגליל נתקע בקרקעית. מאוחר יותר נקרע הכבל והמצוף המשיך לשוט, הפעם על פני הים, עד שהגיע לחוף חן יונס.