ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

.1 | יחסי ישראל עם ממלכת ירדן וחתימת חוזה השלום ביניהן (26 באוקטובר 1994)

 טיוטת הסכם אי התקפה בין ישראל וירדן, 24 בפברואר 1950

 

לאחר מלחמת העצמאות, חתמו ישראל ועבר הירדן על הסכם שביתת נשק ב-3 באפריל 1949 באי היווני רודוס. בעקבות הסכם זה השלים המלך עבדאללה למעשה עם העברת אזור המשולש לישראל וישראל השלימה עם סיפוח הגדה המערבית לעבר הירדן. נותרו בעיות לא פתורות, בעיקר בירושלים, וישראל שאפה להחליף את ההסכם בחוזה שלום. בסיום המלחמה ירושלים היתה מחולקת בין עבר הירדן לישראל. בעקבות החלטת האו”ם על בינאום ירושלים בדצמבר 1949 פתחו שתי המדינות, שהתנגדו לבינאום, במשא ומתן על הסדר ביניהן, שיכלול גם מסדרון לעזה דרך שטח ישראל. לאחר שלא הגיעו להסכמה הציע עבדאללה לחתום על הסכם אי התקפה לחמש שנים ולהמשיך לדון על דרישות ישראל בירושלים ועניין המסדרון. ב-24 בפברואר נחתמה הטיוטה בראשי תיבות על-ידי האלוף משה דיין ונציג משרד החוץ ראובן שילוח, שניהלו את המגעים עם הירדנים, וראש הממשלה סמיר אל ריפאעי ושר ההגנה פאוזי אל מולקי.

כתב מינוי למשה דיין וראובן שילוח מאת שר החוץ משה שרת, 7 במארס 1950 

לשני הנציגים היה ניסיון קודם במגעים עם עבר הירדן; האלוף משה דיין, שהיה מפקד ירושלים אחרי מלחמת העצמאות, וראובן שילוח, איש מודיעין ומשרד החוץ שהיה ממקימי המוסד, ניהלו מגעים עם המפקד הירדני בירושלים, עבדאללה א תל, ושילוח היה חבר המשלחת הישראלית לשיחות על הסכמי שביתת הנשק ברודוס. בסוף ההסכם עם עבר הירדן שהציע עבדאללה ב-1950 לא נחתם בשל התנגדות ממשלת עבר הירדן והציבור, במיוחד בקרב הפלסטינים, והאיום בגירוש מן הליגה הערבית. הגדה המערבית סופחה באפריל 1950 ועבר הירדן הפכה לממלכת ירדן. ב-20 ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה בירושלים.

הסכם לונדון, 11 באפריל 1987 (תרגום לעברית)

במשך שנים רבות ישראל עשתה מאמצים סודיים להגיע להסכם עם חוסיין מלך ירדן, נכדו של עבדאללה. מאמצים אלו נמשכו גם אחרי מלחמת ששת הימים, בה השתלטה ישראל את הגדה המערבית. ישראל דרשה משא ומתן ישיר וחתימה על חוזה שלום מלא, ואילו ירדן דרשה נסיגה ישראלית מכל השטחים כולל ירושלים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים השתתפה ירדן בוועידה בינלאומית בחסות האו”ם עם ישראל ומצרים. אולם המלך חוסיין חשש לחתום על הסכם נפרד עם ישראל ללא תמיכת מדינות נוספות, במיוחד סוריה, ומהסתבכות בשאלת ייצוג הפלסטינים. ב-1987 עמד יצחק שמיר בראש ממשלת אחדות בה כיהן שמעון פרס, איש מפלגת העבודה, בתפקיד שר החוץ. פרס הגיע להבנה עם חוסיין בפגישה סודית בלונדון על חידוש המשא ומתן בין ישראל וירדן במסגרת ועידה חדשה. אולם שמיר כנראה לא ידע על המגעים (פרס הכחיש זאת) ובכל מקרה הפעיל את סמכותו כראש ממשלה ולא אישר את ההסכם.

הצהרת ושינגטון, 25 יולי 1994 (תרגום לעברית)

בסוף אוקטובר 1991 הממשל האמריקני הביא לכינוס ועידת שלום אזורית במדריד בה השתתפו ישראל, ירדן, סוריה, מצרים ולבנון. לאחר הוועידה ישראל פתחה במשא ומתן בוושינגטון עם משלחת ירדנית-פלסטינית בה היו חברים גם נציגים פלסטינים מיהודה ושומרון ורצועת עזה, אולם השיחות לא התקדמו. אחרי חתימת הסכמי אוסלו וביצוע השלב הראשון של ההסכמים במאי 1994, שכלל נסיגת צה”ל מיריחו, הירדנים חששו שישראל והפלסטינים יגיעו להסדרים דו-צדדיים שיפגעו בירדן. המלך חוסיין החליט לקיים פגישה גלויה עם ראש הממשלה יצחק רבין בוושינגטון ולהודיע בה על כוונת הצדדים להתקדם למשא ומתן על חוזה שלום. ב-25 ביולי 1994 חתמו חוסיין ורבין על ההצהרה בה נקבע סיום מצב המלחמה בין שתי המדינות. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון חתם על הצהרה בתור עד.

הצעה למסור סוס למלך חוסיין במתנה, 13 ביולי 1994

לקראת הפגישה בין ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן בוושינגטון, הציעו בעלי חוות סוסים באזור השרון לנצל את העניין של שליטי ערב בגידול סוסים למטרות דיפלומטיות ולמסור למלך חוסיין סוס ערבי גזעי במתנה. יועץ התקשורת בועז אפלבאום, שהיה ראש הלשכה של שמעון פרס ב-1984, העביר את הצעתם לראש הלשכה של רבין, איתן הבר. אפרים הלוי, המשנה לראש המוסד שהיה מקורב מאד למלך חוסיין, נתבקש לברר אם המתנה היא מתאימה. לא ידוע לנו אם בסוף המלך קיבל את הסוס….

קטע מנאום רבין בקונגרס 26 ביולי 1994

למחרת חתימת הצהרת וושינגטון נאמו יצחק רבין והמלך חוסיין בישיבה משותפת של בתי הקונגרס. רבין הביא עמו לוושינגטון קבוצת ישראלים שהיו קשורים לירדן; חלקם נפגעו במלחמה ואחרים השתתפו במגעים עמה, וסיפר את סיפורם בנאום. הוא הוסיף שהיום הם יוצאים למלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום.

לנאום המלא באתר מרכז רבין

נאום יצחק רבין בטקס חתימת חוזה השלום עם ירדן, 26 באוקטובר 1994

בעקבות הצהרת וושינגטון ביולי 1994 ניהלו ישראל וירדן משא ומתן על ניסוח חוזה שלום יסדיר את היחסים ביניהם, במיוחד בשאלות קביעת הגבול וחלוקת משאבי המים באזור. ב-26 באוקטובר חתמו ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין על חוזה השלום במסוף הגבול עין עברונה ליד אילת. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון שימש עד. בנאומו העלה רבין על נס הן את השלום בין העמים והן את הידידות האישית נקשר בינו לבין המלך חוסיין.

.2 | יחסי ישראל-מצרים וחתימת חוזה השלום ביניהן (26 במארס 1979)

 

הסכם שביתת הנשק עם מצרים, 24 בפברואר 1949

לאחר מלחמת העצמאות, ב-24 בפברואר 1949 חתמו ישראל ומצרים על הסכם שביתת נשק שהסדירה את היחסים ביניהם. במלחמה כבשה מצרים את רצועת עזה, שהיתה אמורה להוות חלק מהמדינה הערבית לפי תכנית החלוקה של האו”ם. לפי ההסכם מצרים הסיגה את כוחותיה מהנגב  אולם ישראל נאלצה להסכים להמשך שלטונה ברצועה. ריכוז פליטים פלסטינים ברצועה הביא לתקריות גבול רבות ולמתח בין שתי המדינות.

חילופי שדרים בין ראש הממשלה גולדה מאיר ונשיא מצרים אנוואר סאדאת, 18-16 בינואר 1974 (באנגלית)

תרגום מכתב גולדה מאיר לסאדאת

לאחר מהפכת הקצינים במצרים ב-1952 עלה לשלטון הקולונל גמל עבד אל-נאצר, ששאף להנהיג את כל מדינות ערב בשחרור מעול השלטון הקולוניאלי ולבנות את כוחה של מצרים. תקריות רבות בגבול רצועת עזה ושליטת מצרים במיצרי טיראן הביאו לשני סבבי לחימה בה הובסה מצרים, מבצע סיני באוקטובר 1956, ומלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את רצועת עזה וכל סיני. ב-1970 נפטר נאצר. מחליפו, אנוואר אל-סאדאת, ניהל מגעים עם ישראל אך היה נחוש להחזיר את כל סיני לריבונות מצרית. ב-6 באוקטובר 1973, שהיה יום כיפור, תקף את ישראל במפתיע בשיתוף עם סוריה. לאחר שזכו צבאותיהם להישגים, הצליח צה”ל להתגבר על ההפתעה וכוחותיו חצו את תעלת סואץ וניתקו כוח מצרי גדול בגדה המזרחית. בתום המלחמה נוצר “תיקו” בין הכוחות שנזקקו להסכם על הפרדה ביניהם. מי שניהל את המשא ומתן על ההסכם היה מזכיר המדיני האמריקני הנרי קיסינג’ר, שהצליח לזכות באמונם של שני הצדדים. בעקבות תיווכו שלח סאדאת לראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, מסר בו הבטיח “כשאיימתי במלחמה התכוונתי לכך, עתה, כשאני מדבר על שלום, אני מתכוון לכך”. ב-20 בינואר חתמו הצדדים על ההסכם הפרדת כוחות שהיה השלב הראשון בדרך לשלום בין ישראל למצרים.

מסר משר החוץ יגאל אלון למזכיר המדינה הנרי קיסינגר, 31 בינואר 1975 

ביוני 1974 התמנה יצחק רבין לראש הממשלה. הביקורת על מחדלי מלחמת יום כיפורים, שהביאה לפרישתה של גולדה מאיר, פגעה במעמד הממשלה ושל רבין, שהיה חסר ניסיון פוליטי. מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינגר ונשיא מצרים אנוואר סאדאת ביקשו להמשיך את המשא ומתן עם ישראל שהביא להסכם הפרדת הכוחות ב-1974. סאדאת רצה נסיגה ישראלית מהמעברים במערב סיני ומשדות הנפט באבו רודייס והיה מוכן לפתוח את תעלת סואץ, ואילו ישראל ביקשה שיחתום על הסכם אי-לוחמה. בראשית 1975 תכנן קיסינג’ר מסע לאזור כדי לבדוק אם ניתן להגיע להסכם ביניים בין הצדדים. אליהו חסין, עוזרו של שר החוץ, יגאל אלון, מסר לשגריר ישראל בוושינגטון מסר עבור המזכיר, והדגיש שהכוונה היא לא הרתיע את המצרים ולא להפיל את רוחו של קיסינג’ר – אך גם לא ליצור אצלו ציפיות מוגזמות.

מכתב יצחק רבין לאנואר סאדאת, 12 במארס 1975

תרגום מכתב רבין לסאדאת 

ב-9 במארס הגיע מזכיר המדינה קיסינג’ר למסע דילוגים בין ירושלים וקהיר, בו קיווה להגיע להסכם ביניים שיבטיח נסיגת ישראל מהמעברים ושדה הנפט באבו רודייס. אולם הציבור בישראל התייחס להסכם המוצע בחשדנות רבה ורבין הותקף על-ידי האופוזיציה ואנשי צבא לשעבר בטענה שהוא מסכן את הביטחון. גם שר הביטחון שמעון פרס התייחס למשא ומתן בספקנות. ב-12 במארס כתב רבין מכתב לסאדאת בו הדגיש שישראל תוכל לעשות ויתורים רק אם הציבור יהיה משוכנע שמדובר בצעד אמתי לשלום. לפי קיסינג’ר, סאדאת ענה ששני הצדדים מסכימים שהסכסוך ביניהם לא ייפתר בכוח, אלא בדרכי שלום בלבד.

העמוד הראשון של דיווח המוסד על פגישת שר החוץ משה דיין עם סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי, 16 בספטמבר 1977

ביוני 1977 התמנה מנחם בגין לראש ממשלת ישראל. על רקע ניסיונות נשיא ארצות הברית, ג’ימי קרטר, לכנס ועידה בינלאומית בה ישתתפו גם סוריה, ירדן ולבנון כדי לדון בסכסוך הישראלי ערבי, ישראל ביקשה לקדם משא ומתן נפרד עם מדינות ערב, במיוחד מצרים. בספטמבר 1977 נסע שר החוץ משה דיין למרוקו בתחפושת, עם משקפי שמש כהים שבקושי שהסתירו את הרתיעה על עינו. הוא נפגש עם סגן ראש ממשלת מצרים, חסן תוהאמי. מלך מרוקו, חסן השני, השתתף בחלק מהשיחות. תוהאמי אמר שסאדאת רואה בבגין מנהיג חזק ושותף להסכם שלום, אך ישראל צריכה להתחייב על נסיגה מכל השטחים שנכבשו ב-1967. דיין ניסה לברר אם דרישה זו היא תנאי מוקדם להמשך השיחות.

שידור מנחם בגין לעם המצרי ב-11 בנובמבר 1977 (תרגום לעברית)

לפי זיכרונותיו, סאדאת החליט על מהלך נועז שנועד לעקוף את האמריקנים ולשבור את המחסום הפסיכולוגי בינו לבין הציבור בישראל. ב-9 בנובמבר אמר בנאום בפני מועצת העם שהוא “נכון לנסוע לקצה עולם אם יש בכך למנוע פציעה, אפילו לא הריגה, של אחד מבניי החיילים. ישראל תופתע בוודאי לשמוע אותי אומר כעת: אני נכון ללכת אליהם, לביתם, ל”כנסת” עצמה, ולהתווכח אתם.” ב-11 בנובמבר שידר ראש הממשלה בגין לעם המצרי על תקוותו שיכונן שלום בין העמים וקיבל בברכה את הצעתו של סאדאת.

פתקה של שר הביטחון עזר וייצמן ליועץ המשפטי אהרן ברק, ועידת קמפ דייוויד, 8 בספטמבר 1978

לאחר ביקור הנשיא סאדאת בירושלים פתחו ישראל ומצרים בשיחות ביניהן, אולם המשא ומתן לא התקדם. מצרים srav שישראל שתחתום על הצהרת עקרונות בקשר לנסיגה מיהודה ושומרון ורצועת עזה וזכויות הפלסטינים וישראל ביקשה לשמור על היישובים ושדות התעופה שהקימה בסיני. בדצמבר 1977 הציג ראש הממשלה מנחם בגין תכנית להקמת אוטונומיה לתושבים הפלסטינים לתקופת מעבר בת חמש שנים. בינואר 1978 נקטעו השיחות. לאחר כמה ניסיונות לחדשן בתיווך אמריקני, שוב נוצר קיפאון. בספטמבר 1978 החליט נשיא ארצות הברית ג’ימי קרטר להזמין את סאדאת ובגין לפסגה במעון הקיץ שלו בקמפ דייוויד ליד וושינגטון ולהגיש להם הצעת פשרה אמריקנית. בפתק כותב שר הביטחון עזר ויצמן, תומך נלהב של הסכם עם מצרים, לאהרן ברק, היועץ המשפטי שהשתתף במשלחת הישראלית לוועידה, על יתרונות ההצעות האמריקניות מבחינת ישראל.

מכתבים לראש הממשלה מנחם בגין בעד ונגד הסכם עם מצרים, ספטמבר 1978

מכתב לראש הממשלה מנחם בגין מתלמידי בית ספר יהודי בפרו, ספטמבר 1978

מכתב תמיכה בראש הממשלה מנחם בגין, 28 בספטמבר 1978

מכתב לבגין מאת אזרח המתנגד להסכמי קמפ דייוויד, 4 בספטמבר 1978

מכתב איום אנונימי למנחם בגין, 15 בנובמבר 1978

הסכמי קמפ דייוויד נתקבלו על-ידי רוב הציבור בישראל בהפתעה. חלק גדול מן הציבור קיבל בברכה את הסיכוי להגיע לשלום, אולם היו גם מתנגדים חריפים לוויתורים שוויתרה הממשלה, במיוחד בקרב המתיישבים בסיני וחוגי הימין. בין המתנגדים היו גם חברים לשעבר של מנחם בגין עצמו. נשמעו טענות שאין לתת אמון במצרים ונסיגה מסיני היא סיכון ביטחוני. ב-24 בספטמבר הציגו בגין ושר החוץ משה דיין את ההסכמים בכנסת. הם אושרו ברוב של 84 ל-19, עם 17 נמנעים. בתיקי ארכיון המדינה מצאנו מכתבים רבים בעד ונגד ההסכמים שנכתבו בספטמבר 1978, החל מברכה לראש הממשלה לכבוד ראש השנה ותקווה לשלום מאת ילדי בית ספר יהודי בפרו עד להתקפה בוטה המאשימה אותו בבגידה. ההתקפות על בגין הלכו והקצינו לקראת החתימה על החוזה.