ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

.1 | מבוא

באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 החריפו היחסים בין ישראל למדינות ערב וזאת על רקע בניית המוביל הארצי שהזרים מים מהכינרת לנגב החל מיוני 1964. לפיכך התכנסו ראשי מדינות ערב בינואר 1964 לוועידת הפסגה הראשונה בה התקבלו ההחלטות הבאות: להקים מפקדה ערבית משותפת; להטות שניים ממקורות הירדן: את החצבאני בלבנון ואת הבניאס בסוריה; ולהקים את הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף).

ישראל הצליחה באמצעים מדיניים לשכנע את לבנון שלא להטות את החצבאני אולם לא את סוריה. לכן נאלצה ישראל למנוע מסוריה מלהטות את הבניאס באמצעות צה”ל והדבר הביא לשורה של התנגשויות בין סוריה לישראל. כמו כן החלו מעשי טרור של אש”ף, בעיקר באמצעות ארגון הפתח, על אדמת ישראל. המצב הוחרף במאי 1967 כאשר הסובייטים הודיעו למצרים שישראל מרכזת כוחות רבים בצפון כדי לצאת למתקפה נגד סוריה. הדיווח הסובייטי היה שקרי אולם הוא גרם לשרשרת אירועים שהסתיימו בפרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967.

.2 | מברקי אשכול לוושינגטון, 25 במאי 1967

בעקבות האזהרה הסובייטית החליט נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר לרכז כוחות צבאיים גדולים בסיני בהיקף של שלוש דיוויזיות (אוגדות) והדבר נודע למנהיגי ישראל באמצע מאי, סמוך ליום העצמאות ה-19. כתגובה לכך החל צה”ל לגייס כוחות מילואים. זו הייתה תחילתה של “תקופת ההמתנה”. בתחילה העריכו בישראל שהכוחות המצריים פרושים במערך הגנתי אולם הערכה זו החלה להשתנות ב-16 במאי כאשר נודע שמצרים דורשת מכוחות האו”ם שהיו פרושים בגבול מצרים-ישראל לצאת משם. בעקבות זאת הוציא האו”ם את כוחותיו מהגבול ומִמְצרי טירן ב-19 במאי. המצב הוחמר ב-23 במאי כאשר מצרים החליטה לסגור את מצרי טירן בפני אניות ישראליות וסחורות אסטרטגיות (נפט) עבור ישראל.

בתגובה החליטה ישראל לנקוט בשני מהלכים: מצד אחד להגביר את הגיוס וההכנות למלחמה ומצד שני לפעול במישור הדיפלומטי כדי לסיים את האיום הצבאי המצרי. לכן נשלח שר החוץ אבא אבן ב-24 במאי לוושינגטון, פריז ולונדון על מנת לשכנע את מנהיגיהם ללחוץ על נאצר כדי שיפתח את המְצרים וידלל את ריכוזי הכוח בסיני.

ב-25 במאי התעורר חשש שבכוונת מצרים לתקוף את ישראל ב-27 במאי. לפיכך שיגר ראש הממשלה לוי אשכול את מברק מספר 358 אל אבן (מקור: א-7454/4). במברק הרצוף בזה קבע אשכול:

“חל שינוי מרחיק לכת במצב הכוחות המצרים ובמצב הצבאי הבין-ערבי. המצרים עומדים להקים ‘ארמיה’ [גיס] נוספת לזאת שכבר לרשותם בסיני. כוחותיהם בסיני שווים בערכם לארבע דיוויזיות חי”ר ושתי דיוויזיות שריון, סך הכול כ-800 טנקים. […] יש להבהיר לנשיא [ארצות הברית] ג’ונסון שהשאלה שוב איננה פתיחת המצרים בלבד אלא קודם כל הסכנה לעצם קיומה של ישראל”: א-7454-4 מברק אשכול לאבן על המצב 25.5.67

בשעות הערב התקיימה התייעצות נוספת בלשכת שר הביטחון אשכול. ראש אמ”ן אהרן יריב דיווח לאשכול שהסבירות להתקפה צבאית ערבית הולכת וגוברת. לפיכך שלח אשכול מברק נוסף לוושינגטון, הפעם אל השגריר אברהם הרמן כדי שיעביר את תוכנו לאבן ובו כתב: “אנו חוששים להתקפת פתע מצרית-סורית בכל עת”.

רצופים בזאת בזאת טיוטה למברק (מקור: א-7454/4): טיוטת מברק אשכול 25.5.67אזהרה שהערבים עומדים לתקוף א-7454-4 (1) והעתק הנוסח הסופי של המברק (מקור: א-4512/3): אשכול אל הרמן 25.5.67 אזהרה שהערבים עומדים לתקוף א-4512-3 (1) על העתק זה כתב אשכול: “הכול לשם יצירת אליבי. הוכחה: ישיבה במשרד בתל אביב ביום הרצוף”.

אבן לא הצליח לשכנע את ארצות הברית, בריטניה וצרפת לבצע פעולה ממשית לסיום המצור על ישראל. דובר על הקמת צי בין-לאומי שיפרוץ את מְצרי טירן – אך דבר לא יצא לפועל.

.3 | נאום הגמגום של אשכול והקמת ממשלת אחדות לאומית

מאז שהציבור בישראל הבין שהמדינה נמצאת בסכנה קיומית החלו חלק ממנהיגי ישראל לדרוש להקים בישראל ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות מפלגות האופוזיציה רפ”י וגח”ל. חלק גדול מהציבור תמך בדרישה זו. גם אשכול שאף להשיג זאת אולם חלק ממנהיגי האופוזיציה דרשו כתנאי להקמת ממשלה כזאת שאשכול עצמו יוותר על ראשות הממשלה או לפחות על משרד הביטחון – שני דברים להם התנגד אשכול.

ב-27 במאי חזר אבן לישראל בידיים ריקות. בליל 28-27 במאי התכנסה לדון במצב. על הפרק עמדה הצעת צה”ל לצאת מיד למתקפה – הצעה שאשכול תמך בה. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה בתיקו תשעה מול תשעה והישיבה התפזרה בשעה 4 לפנות בוקר.

מאוחר יותר הגיעה לאשכול פנייה דחופה של הנשיא ג’ונסון שישראל לא תצא למלחמה אלא תמשיך להמתין. אחר הצהריים התכנסה הממשלה שוב בתל אביב ואישרה ברוב כמעט מוחלט (17 מול 1) להמשיך את ההמתנה במשך שבועיים-שלושה.

מישיבת הממשלה המשיך אשכול למתקן של “קול ישראל” בקריה בתל אביב. שם הוא ביקש לנאום לאומה. אשכול לא התכונן לנאום ששודר בשידור חי. הוא היה עייף משתי ישיבות הממשלה ואף סבל מקטרקט בעיניו.

אשכול קיבל לידיו נוסח נאום שהודפס מראש אולם בעמוד השני של הנאום נוסף תיקון בכתב יד. המשפט המקורי: “נקבעו קווים להסגת הריכוזים הצבאיים מגבולה הדרומי של ישראל” תוקן בכתב יד ל“קווי פעולה להזזת הריכוזים הצבאיים”. כאשר הגיע אשכול לתיקון זה הוא שכח שהוא בשידור חי והתלבט בקול רם מה לומר.

רצוף בזה העמוד השני בנאום וקישור לנאום המלא (מקור: “טיוטות והכנות לנאומים”, פ-4856/1, עמ’ 216-214): פ-4856-1, ע 216-214

מאולפן הרדיו מיהר אשכול ל”בור” במחנה המטכ”ל כדי לפגוש את הרמטכ”ל ואלופי צה”ל. אשכול דיווח להם על המצב המדיני ועל החלטות הממשלה. שישה מהאלופים הטיחו מילים קשות: “איך לשמור על כוחו ורוחו של צה”ל. השאלה היא אם לא איבדנו את כוח ההרתעה של צה”ל? מה נוכל לומר לחיילים ולמפקדים?” אירוע זה מכונה “מרד הגנרלים”.

ראו רישום של אלוף משנה ישראל ליאור המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (מקור: תיק מיד לוי אשכול שהופקד בארכיון המדינה): מרד הגנרלים 1967

הציבור הישראלי לא ידע על “מרד הגנרלים” אך התאכזב מהנאום ברדיו שנודע בשם: “נאום הגמגום”. הלחץ הפוליטי והציבורי על אשכול גבר וב-1 ביוני הוא נאלץ לוותר על תיק הביטחון לטובתו של משה דיין מרפ”י. ויתור זה הכשיר את הדרך לצירופן של רפ”י וגח”ל לממשלה ולוועדת השרים לביטחון. את גח”ל ייצגו שני שרים ללא תיק: מנחם בגין ויוסף ספיר.

.4 | פרוץ המלחמה ו"מבצע מוקד"

ב-4 ביוני החליטה ממשלת ישראל לפתוח במלחמה במועד עליו יסוכם בין ראש הממשלה אשכול לבין שר הביטחון דיין. השניים החליטו לפתוח במלחמה למחרת, ב-5 ביוני בבוקר. המלחמה החלה ב”מבצע מוקד” – חיסול חיל האוויר המצרי בהתקפת פתע.

מזכיר הממשלה עדי יפה כתב לאשכול: “חיל האוויר הודיע כי נוצר מגע בין מטוסינו לבין חיל האוויר המצרי. הרמטכ”ל רץ לפיקוד וידווח מיד כשידע מה קרה. עדי”. ככל הנראה נכתב פתק זה בבוקר 5 ביוני.

רצוף בזה הפתק. מקור: “עדי יפה, מזכיר מדיני של ראש הממשלה” (פ-4817/4), עמ’ 5:

בשלב הראשון (התקפת הפתע) של המבצע הושמדו 197 מטוסים מצריים והושבתו שישה שדות תעופה מצריים. לצה”ל הופלו שמונה מטוסים, שישה טייסים נהרגו, שלושה נפצעו ושניים נפצעו. בשלב השני הושמדו עוד 107 מטוסים מצריים. לאחר הצלחת מבצע מוקד נגד חיל האוויר המצרי פנה חיל האוויר הישראלי כנגד חילות האוויר של סוריה ושל ירדן ואילו חילות היבשה יצאו למתקפה נגד מצרים.

.5 | המערכה המדינית לצד המערכה הצבאית

שר החוץ אבא אבן נשלח לניו יורק לנהל את המערכה המדינית באו”ם. ב-7 ביוני הובן שישראל עומדת לנצח את המלחמה. ברית המועצות שתמכה במדינות ערב ביקשה למזער את הנזקים לערבים באמצעות הפסקת אש שהאו”ם ייכפה על ישראל. באותו יום שיגר אבן לאשכול את מברק 223 ממנו עולה שהממשל האמריקני מנע ניסיון סובייטי זה, בין השאר משום שהנשיא לינדון ג’ונסון חש שעליו לתגמל את ישראל על שהמתינה ודחתה את המתקפה שלה. מכיוון שהמברק המקורי קשה לקריאה, הנה הנוסח המלא שלו (וכך עשינו גם לגבי מסמכים מקוריים נוספים להלן):

“לבבי [אריה לבבי, מנכ”ל משרד החוץ] – לראש הממשלה. הייתה טיוטה שדרשה הפסקת אש ואמצעים המובילים לנסיגה. בשיחה עם מנשה [ארתור גולדברג, השגריר האמריקני לאו”ם] התנגד גדעון [רפאל, שגריר ישראל לאו”ם] בתוקף ובסוף גם ארצות הברית וגם ברית המועצות קיבלו הצעה המדברת רק על אמצעים, חוזר אמצעים, לקראת הפסקת אש בלי מילה על נסיגה. גם אין קביעת תאריך מוגדר להפסקת אש. מיותר להדגיש כי זוהי התפתחות חשובה. הערבים מתארים זאת ככניעה לישראל. אבקש שתבריקו לידיעתי בלבד כמה זמן בדיוק נחוץ לנו. יש נטייה אמריקנית לשתף פעולה ויששכר [ג’ונסון] טוען שלאחר שהמתנו בגללו הוא חייב לנו. יעבץ [סנטור ג’ייקוב ג’אוויז] מסר לי מפי יששכר כי ארצות הברית החליטה למנוע הפחדה סובייטית. אבן”.

רצוף בזה המברק. מקור: “מברקים יוצאים ונכנסים ניו יורק מלחמת ששת הימים. כרך א” (חצ-11306/1), עמ’ 92:

.6 | הצעת אבן להרגעת העולם הנוצרי

ממלכת ירדן פתחה במתקפה נגד ישראל למרות שישראל הודיעה לה שלא תיפגע אם לא תתערב במלחמה. ב-7 ביוני כבש צה”ל את ירושלים המזרחית ובכלל זאת העיר העתיקה, הכותל המערבי, כנסיית הקבר הקדוש והר הבית. אבן סבר שזו שעה גורלית ביחסי היהדות והנצרות כי לראשונה שולטים יהודים במקומות הקדושים לנצרות בירושלים ובבית לחם. ב-8 ביוני הוא שלח את מברק 266 למנכ”ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג (רב בהכשרתו ששירת קודם במשרד הדתות ובמשרד החוץ):

“מתעוררת תהייה לגבי יחסינו למקומות הקדושים לנצרות גם באמריקה, גם באירופה וגם באמריקה הלטינית. זוהי הפעם הראשונה שהללו נמצאים בידיים יהודיות ודבר זה נותן פורקן לכמה יצרים היסטריים [-].

אני מציע:

א. שראש הממשלה יורה לנוגעים בדבר לנהוג בקפדנות רבה.

ב. שראש הממשלה יפנה לאפיפיור ולנשיא מועצת הכנסיות העולמית והפטריארך היווני והפרבוסלבי וכו’ לאמור כי במהלך התגוננות נפלה בידינו העיר הקדושה ובדעתנו להבטיח שלומם וקדושתם של מקומות המוחזקים כקדושים על ידיד הנצרות כולה. רצוי ללוות הודעה זו במינוי מוסד נוצרי ישראלי שיטפל בבעיות המקומות הקדושים בירושלים ובבית לחם.

ג. אני מציע לנקוט צעד זה ולפרסמו ובקרוב ככל האפשר כדי להופיע כמתנדבים ולא כמגיבים”.

רצוף בזה המברק. מקור: חצ-11306/1, עמ’ 3:

.7 | גיוס כספים מיהודי ארצות הברית

שר האוצר פנחס ספיר נשלח אף הוא לארצות הברית ומטרתו הייתה לגייס כסף למימון המלחמה. ב-9 ביוני הוא שלח את מברק 341 לאשכול, לשר המסחר והתעשייה זאב שרף ולמנכ”ל משרד האוצר יעקב ארנון, בזו הלשון:

“המר [גוטליב המר, סגן יושב ראש המגבית] העביר היום 4 מיליון ו-100 אלף דולר. סך הכול מה-22 במאי 43 מיליון ו-600 אלף דולר. מובן שזה כולל חלקו במגבית הרגילה שלו במשך תקופה זו. ראו מברקי בעניין העברת כסף דרך הסוכנות מה-6 [ב]יוני. ספיר”.

רצוף בזה המברק. מקור: “מברקים יוצאים ונכנסים ניו יורק מלחמת ששת הימים. כרך ב (חצ-11306/2), עמ’ 141:

.8 | כיבוש רמת הגולן וסוף המלחמה

בימים הראשונים למלחמה נמנעה ישראל מלתקוף את סוריה אף שזו הפגיזה את יישובי הצפון ואף ניסתה לשווא לתקוף את ישראל. רק ב-9 ביוני, לאחר שהסתיימה המערכה עם מצרים וירדן נשלח צה”ל לרמת הגולן. באותה עת ביקשו מדינות ערב וברית המועצות להפסיק את הלחימה כדי להציל את סוריה מתבוסה. זה הרקע למברק 348 אותו שיגר גדעון רפאל לאבן וליוסף תקוע ב-10 ביוני:

“בשעה 02:45 טלפן לי נשיא מועצת הביטחון שהוא מכנס [את] מועצת הביטחון מחדש על פי דרישת נציג סוריה בשעה 03:30. טענתו שכוחות ישראליים כבשו [את] קונייטרה ומתקדמים לעבר דמשק. […] אני הודעתי במועצת הביטחון פעמיים שנתנו הוראות לכוחותינו להפסיק פעולות האיבה ושאין שחר להודעות הסוריות שאנו מתקדמים לעבר דמשק.

אנא הבריקו בהולות לפני מועד כינוס מועצת הביטחון מה המצב ואם אני מוסמך להודיע שוב שהופסקו הקרבות ושאין כל התקדמות לעבר דמשק. ומה בדבר קונייטרה. רפאל”

רצוף בזה המברק. מקור: חצ-11306/2, עמ’ 128:

באותו יום בשעה 18:30 נכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לסוריה ובזאת הסתיימה המלחמה. צה”ל שלט ברמת הגולן, כולל קונייטרה, אך לא התקדם לעבר דמשק. כמו כן הוא החזיק בידיו את כל יהודה ושומרון (הגדה המערבית) עד הירדן, את רצועת עזה ואת כל סיני עד תעלת סואץ.