רציחתו של אמיל גרינצווייג, מורה למתמטיקה בן 35, אב לילדה בת חמש, סטודנט לתואר שני באוניברסיטה העברית וקצין מילואים קרבי בצה”ל שהשתתף במלחמות ישראל, זעזעה רבים מתושבי המדינה. חודשים רבים גיששה המשטרה באפלה. היא עצרה לחקירה שורה של חשודים – אך לשווא. רק בינואר 1984 התחוללה פריצת דרך. אדם ושמו עמוס שנגלוף התוודה בפני המשטרה שסמוך לרצח גרינצווייג מכר ליונה אברושמי רימון יד.
בחקירה התברר ששנגלוף קנה שלושה רימוני יד מחייל צה”ל שגנב אותם מבסיס צבאי ברמת הגולן. סביב כל רימון נכרך סרט סימון שחור (איזולירבנד) שנועד לאבטחם מפני פיצוץ לא רצוי. רימון אחד נמכר כאמור לאברושמי, השני נמכר לאדם אחר והשלישי נשאר ברשותו של שנגלוף. שנגלוף והקונה האחר הביאו למשטרה את שני הרימונים שהיו ברשותם. על הרימון שהיה בידי הקונה האחר נמצא סרט סימון שחור שנקרע ביד והתאים בקרעיו לקרעי סרט סימון שנמצא בזירת הרצח. אברושמי טען בחקירתו שהרימון שרכש משנגלוף עדיין ברשותו, במחבוא סמוך לבית החולים למצורעים בטלביה בירושלים, אך הרימון לא נמצא שם.
ב-10 בפברואר 1984, שנה לאחר הרצח, הגיש פרקליט מחוז ירושלים אשר פלגי כתב אישום נגד אברושמי. במשפט הכחיש אברושמי כל קשר לרצח גרינצווייג, אך בינואר 1985 הוא הורשע ברצח ברוב קולות ונגזר עליו מאסר עולם. אחד השופטים הרשיע אותו בהריגה כי לא השתכנע שאברושמי אכן התכוון לרצוח (תעודה 7, ארכיון המדינה, ב-28373/3). כחמש שנים לאחר מכן הועבר רימון היד ה”תאום”, שרכש הקונה האחר, מרשות בית המשפט לידי קצין מעבדת החבלה של המטה הארצי והוא רשם זאת מתחת לגזר הדין (העמוד האחרון בתעודה 7). אברושמי הגיש ערעור לבית המשפט העליון וערעורו נדחה פה אחד במאי 1986 (תעודה 8, ארכיון המדינה, ב-28373/3). ב-1995 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו של אברושמי ל-27 שנות מאסר ובינואר 2011 הוא שוחרר מהכלא.
התגובות בתקשורת לפרסום על דו”ח כהן
