ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

ה.1 | מבוא

פרק זה הוא המשך לפרק על “ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת המנדט” ולפרק “העלייה למדינת ישראל”, סעיף 1: “העלייה ההמונית: בין מלחמה לעצמאות לחיים במעברות”.

בארבע השנים 1952-1948 התחולל במדינת ישראל גל התיישבות גדול שלא היה כמוהו לפני קום המדינה ואף לא מאז ועד היום. גל זה מכונה “ההתיישבות הגדולה” או “ההתיישבות החדשה”. בתקופה זו הוקמו כ-300 ישובים חקלאיים חדשים ויושבו בהם כ-70,000 תושבים (כ-20,000 משפחות). לצד היישובים החדשים הורחבו כ-40 ישובים ותיקים, חלקם באופן משמעותי ביותר, ובהם התיישבו עוד כ-15,000 תושבים. כוונת המוסדות המיישבים הייתה להפנות להתיישבות חקלאית רבע מהעולים החדשים להתיישבות ונעשה מאמץ לשכנע את העולים במחנות העולים ובמעברות לעשות זאת, אולם בפועל רק שמינית מהעולים פנו להתיישבות. ביטוי לקצב ההתיישבות המהיר ולמחיר הכרוך בכך נמצא בסעיף 3 בפרק זה.

ההתיישבות החדשה הגדילה את שטחי הפלחה ובכך אפשרה לחקלאות המקומית לייצר יותר ויותר מזון וזאת בתקופה של מחסור במזון – מחסור שנגרם בגלל הכפלת האוכלוסייה בימי העלייה ההמונית (כ-710 אלף עולים בשנים 1951-1948). כמו כן שימשה ההתיישבות הגדולה מטרות אסטרטגיות – שמירה על שטחי המדינה מפני שיבת הפליטים הפלסטינים שיצאו ממדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות והגנה מפני חדירת כוחות אויב לגבולות ישראל. דיון בהגדלת שטחי הקרקע המעובדים נמצא בסעיף 7 בפרק זה.

הדמות המרכזית בניהול מפעל ההתיישבות הגדולה היה לוי אשכול שנבחר בספטמבר 1949 לתפקיד ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הוא החזיק בתפקיד זה עד יוני 1963 כאשר נבחר לראשות ממשלת ישראל. במקביל, באותה תקופה, החזיק אשכול בתפקידים נוספים שחלקם היו רלוונטיים להכוונת מפעל ההתיישבות: גזבר הסוכנות מאוקטובר 1949 עד יוני 1952, שר החקלאות והפיתוח מאוקטובר 1951 עד יוני 1952 ושלל תפקידים ניהוליים בגופים כלכליים נוספים של ההסתדרות הכללית ושל הסוכנות היהודית שאחד החשובים בהם היה חברת “מקורות”.

ה.2 | חידושים בהתיישבות הגדולה

א) העלאת מתיישבים “כמות שהם” – ללא הכשרה חקלאית ורעיונית ממושכת לחקלאות ולחיים בקיבוץ או במושב. בניגוד למה שהיה מקובל בתקופת המנדט הבריטי, כאשר צעירים המיועדים להתיישבות נשלחו להכשרה ארוכה, תחילה בחוץ לארץ ולאחר מכן בארץ, התברר לאשכול כבר בנובמבר 1948 שאין די אנשים להתיישבות בגישה הקודמת ולפיכך יש להסתמך על “העלייה החדשה – העלייה ההמונית כמו שהיא” (ישיבת מרכז מפא”י, 30.11.1948). ביטוי לחידוש זה נמצא בסעיף 6 בפרק זה..

ב) העברת כובד המשקל מהתיישבות בקיבוצים להתיישבות במושבים. (מידע נוסף על שתי שיטות ההתיישבות נמצא בפרק על “ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת המנדט”.) ב-1947 היו 145 קיבוצים וקבוצות שהיו 56 אחוזים מהיישובים החקלאיים בארץ. מספר המושבים היה 72 שהיו 29 אחוזים ממספר היישובים החקלאיים. לעומת זאת ב-1952 מספר הקיבוצים היה 240 (גידול של 95 קיבוצים חדשים) ואילו מספר המושבים היה 260 – גידול של 188 מושבים חדשים. מגמה זו המשיכה וגברה בשנים הבאות.

הסיבות להעדפת המושבים: א. המסגרת המושבית נחשבה למתאימה יותר לעולים החדשים שהגיעו ללא הכשרה; ב. התנועה הקיבוצית הייתה נתונה במחלוקת פנימית קשה ביותר בין תומכי מפא”י לתומכי מפ”ם – שתי מפלגות גדולות שהייתה ביניהן יריבות פוליטית ורעיונית; ג. חלק מהקיבוצניקים הסתייגו מקבלת עולים חדשים ללא הכשרה מתאימה  וארוכה. את הפניית עיקר המאמץ למושבים סימן דוד בן-גוריון בנאומו במועצת תנועת המושבים ב-10 בפברואר 1949: “אנו עומדים במבחן… אם נצליח ליישב שטחים גדולים… אנחנו מוכרחים להעלות המוני יהודים על הקרקע… כולם קרואים לזה – הקיבוץ והקבוצה והמושב. המושב מסוגל לזה יותר מאחרים… יש למושב יתרונות שאין לקיבוץ. לא נוכל לחכות עד שנחנך ונכשיר את כולם לחיות בקיבוץ על פי כל תרי”ג מצוות. יעלו יהודים כמו שהם לכפרים ויתיישבו שם.” ביטוי לחידוש זה נמצא בסעיף 5 בפרק זה.

ג) הקמת מושבים הומוגניים מבחינה עדתית בניגוד לגישה שטיפחה את כור ההיתוך בין הגלויות השונות וזאת לאחר שנכשלו הניסיונות להקים מושבים רב עדתיים. לא רק שלא ערבבו אשכנזים ובני עדות המזרח אלא הקימו מושבים נפרדים לבני העדות השונות: פולנים, הונגרים, כורדים מרוקאים וכיוצא בזה. ביטוי לחידוש זה נמצא בסעיף 4 בפרק זה.

ה.3 | הקצב המהיר של ההתיישבות והקשיים שנלוו לו

ביטוי לקצב הנמרץ בו הוקמו ישובים חדשים הוא סיכום ישיבת מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ב-4 ביולי 1950 בה הוחלט להקים בשנת תשי”א בין 100 ל-110 ישובים (“עליות”) חדשים. ראו עמ’ 254 בתיק “פרוטוקולים מישיבות מח’ ההתיישבות, 8.50 – 7.50”, פ-4825/6:

קישור לתיק המלא.

הקמת רינתיה בשרון על ידי עולים ממרוקו. צלם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

לקצב המהיר בו הוקמה ההתיישבות הגדולה היה מחיר אנושי. המתיישבים בכפרי העבודה (שנועדו להפוך למושבים) נאלצו להתמודד עם קשיים גדולים בלי ידע מקצועי בחקלאות – ידע שאותו נדרשו מדריכים מקצועיים להנחיל לעולים החדשים. לפיכך אירעו מקרים בהם מתיישבים נטשו את היישוב בו התגוררו וביקשו לעבור בחזרה למעברה ממנה הגיעו או אל עיר כלשהי. עובד משרד הדתות אהרן כהן שביקר במושב יערה בגליל בינואר 1951 דיווח על מצוקת התושבים תוך התמקדות בצורכי הדת שלהם. הוא כתב שמתוך 80 משפחות של עולים מתימן שהתיישבו במקום כשמונה חודשים קודם עזבו את המקום 30 משפחות. מאוחר יותר עזבו את המקום כל התושבים המקוריים והיישוב אוכלס אחר כך מחדש על ידי אוכלוסייה אחרת. ראו תיק “מושב יערה – ענייני דת”, גל-6341/3, עמ’ 301:

ה.4 | הומוגניות במושבי העולים

דוגמאות להתיישבות על בסיס של הומוגניות עדתית נמצאות במסמכים הבאים מהתיק “הנהלה – התיישבות עולים חדשים”, ג-2180/12. בעמ’ 9 יש תיעוד על הקמת ישוב של יוצאי העיר חרבין במנצ’וריה שבסין, בעמ’ 10 כתוב על הקמת ישוב לעולים מטריפוליטניה (לוב), בעמ’ 12 כתוב על הקמת ישוב לעולים מתוניסיה ובעמ’ 16 הרצוף בזה יש תיעוד על הקמת ישוב לעולים מצ’כוסלובקיה:

התיישבות עולים מתימן במעוז צורים (צוריאל) בגליל העליון. צלם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

מתיישבים מהונגריה ומצ’כוסלובקיה בטירת יהודה במרכז הארץ. צלם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

ה.5 | הזיקה המפלגתית של היישובים החדשים

היישובים הוקמו באמצעות גופי התיישבות שהשתייכו לתנועות פוליטיות שונות, בעיקר על ידי תנועת המושבים של מפא”י (לימים מפלגת העבודה). מצורף בזה דיווח על היישובים שהוקמו בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1950 מהתיק “ההתיישבות החדשה”, ג-5496/3, עמ’ 111. אנו רואים שהמושב חלץ הוקם ב-5 בספטמבר 1950 במקום בשם חוליקת באזור שפלת החוף הדרומית. היישוב הוקם כמושב על ידי עולים מתימן באמצעות תנועת המושבים ונועד להתפרנס מפלחה. ביישוב היו 100 חלקות משפחתיות אך רק 78 מהן אוישו ביום העלייה על הקרקע. במסמך זה מוזכרות תנועות מיישבות נוספות שהקימו מושבים בחודש אוקטובר 1950: הפוה”מז – כלומר הפועל המזרחי (לימים חלק מהמפד”ל), תנועת החרות (לימים חלק מהליכוד) והעוב”הצ – כלומר העובד הציוני (חלק מהמפלגה הפרוגרסיבית שהפכה לימים למפלגת הליברלים העצמאים). המתיישבים בכל היישובים היו עולים חדשים ממדינות שונות: תימן, עיראק, מרוקו, כורדיסטן (צפון עיראק) וטריפולי (לוב):

קישור לתיק המלא.

התיישבות במסמיה (משמיע שלום) באמצעות מפלגת פועלי אגודת ישראל, 1949. צלם בנו רותנברג, ארכיון המדינה

ה.6 | הקושי ליישב את הארץ עם העולים החדשים "כמות שהם"

אף שאשכול דגל ביישוב הארץ על ידי העולים החדשים, ללא הכשרה מוקדמת, היו לו חששות משיטה זו. הוא דרש מראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון להעניק למתיישבים אלה הגנה ביטחונית יעילה יותר מזו שניתנה באותה עת למתיישבים ותיקים מתוך הנחה שלעולים החדשים יש פחות רצון וידע ביטחוני מאשר למתיישבים הוותיקים. ראו מכתבו לבן-גוריון מ-12 באפריל 1950: “העולים הללו מטבע נדודיהם, תלישותם ורפיונם – הם כעלה נידף, אשר ירעדו בפני כל רוח שאינה מצויה, עוד יעבור זמן עד אשר יתרגלו ויתחנכו להיות בוטחים בעצמם ומגינים על ישובם”. לפיכך דרש להקצות חמישה-שישה שומרים בשכר לכל ישוב חדש. מצורפים בזה מכתבו של אשכול ותשובת בן-גוריון מ-6 במאי 1950, תיק “מצב הביטחון בגבולות”, ג-5425/26, עמ’ 6, 14. קישור למכתב: אשכול-לב.ג.-ותשובה.-צורך-בשמירה-על-יישובי-עולים-

עם זאת השתדלו ליישב חיילים משוחררים – אלא שמספרם לא היה יכול לתת מענה לצורך בהתיישבות כה גדולה. ראו תיק “הנהלה – התיישבות חיילים”, ג-2180/11.

ה.7 | הצורך הדחוף להגדיל את הקרקעות המעובדות לאחר מלחמת העצמאות

ב-20 ביולי 1949 חתמו ישראל וסוריה על הסכם שביתת נשק וזאת לאחר שישראל חתמה על הסכמים כאלה עם מצרים, ירדן ולבנון. החתימה על ההסכם עם סוריה סיימה את מלחמת העצמאות. ישראל הייתה צריכה להתמודד עם תוצאות המלחמה וביניהן יציאתם של בין 600 ל-700 אלף ערבים משטחה כשהם משאירים מאחוריהם שטח חקלאי ניכר. אתגר נוסף היה הצורך להאכיל אוכלוסייה שהלכה וגדלה.

ראו דיון בוועד המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי (בו השתתפו נציגי המחלקה להתיישבות, הקרן הקיימת ומשרד החקלאות) מ-15 ביולי 1949 על הצורך להיערך לחרוש אדמות רבות ככל האפשר. תיק “הוועד המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי”, ג-2169/42, עמ’ 135-133: ג-2169-42, ע 135-133

כמו כן ראו קטע מעמ’ 117 בתיק ג-2169/42 ובו הסברו של אשכול בדיון בוועד ב-16 באוגוסט 1949 מדוע יש להעדיף את ההתיישבות בנגב:

לעיון בתיק ג-2169/42 במלואו לחצו כאן.

בעניין זה עוסק תיק על החכרה זמנית של שטחים חקלאיים ב-1949, לרוב לפני שנמסרו להתיישבות קבועה או לפיתוח תעשייתי: “הנהלה – בקשות לחכירת אדמה”, ג-2180/42.

למרות המאמצים שהשקיעו מוסדות הסוכנות היהודית והמדינה בהרחבת שטחי החקלאות חסרה בישראל חיטה להזנת האוכלוסייה שהלכה וגדלה במהירות בימי העלייה ההמונית. בתחילת ינואר 1951 שיגר ראש הממשלה דוד בן-גוריון מברק אל שגריר ישראל בארצות הברית מברק בזו הלשון: “מצב החיטה והגרעינים מיואש. בסוף פברואר לא יהיה לחם. בסוף ינואר לא תהיה אספקה ללול. הכרחי להשיג מיד משלוח של 50,000 טון חיטה”. ראו תיק “וושינגטון מברקים יוצאים”, חצ-2308/15, עמ’ 307:

מצב זה היה אחד הגורמים להמשך ההתיישבות הגדולה בשנים 1952-1951 למרות הקשיים החברתיים והעלות הכספית הכרוכה בכך.

עיבוד הקרקע במעוז צורים (צוריאל) באמצעות פרדות וטרקטור. צלם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

ה.8 | לעיון נוסף

בארכיון המדינה ישנם תיקים נוספים למי שמעוניין להרחיב יותר את ידיעותיו על ההתיישבות הגדולה.

1. “תכנית ההתיישבות בשנת תש”י”, ג-215/31.
2. “הנהלה – סקירות המחלקה להתיישבות”, ג-2168/8.
3. התיישבות עובדת, כפרים משותפים”, גל-49030/20.
4. “הנהלה – התיישבות כללית”, ג-2180/7.
5. “פרוטוקולים בעניין התיישבות, ג-2178/1.
6. הנהלה – תכנון צורת התיישבות בכפרים, ג-2180/10.
7. הנהלה – הכשרה חקלאית להתישבות, ג-2191/11.