עליית יהודי אתיופיה לישראל, 1948 - 1985

ג.1 | נתיבי העלייה בשנים 1980 - 1981

בישיבת הממשלה שהתקיימה באפריל 1984 דיווח אפרים הלוי, ראש אגף ביצור במוסד (שעסק בהגנה על קהילות יהודיות בעולם ובסיוע להעלאת יהודים מארצות מצוקה), על פעילות המוסד להעלאת יהודי אתיופיה בשנים 1980 – 1981: כבר בשלב מוקדם הגיעו אנשיו למסקנה שעלייה ישירה מאתיופיה אינה אפשרית. עם זאת, הם מצאו דרכים להוציא את היהודים מאתיופיה לסודן ולטפל בהם שם. הם התרכזו באזור גדאריף במרחק מאות קילומטרים מחרטום הבירה. למרות שדרכי התעבורה הקשות בין גדאריף לחרטום נמצאו תחת פיקוח מתמיד, הצליחו אנשי המוסד להעביר בלילות את היהודים לחרטום. משם, בעזרת נציגים של ארגונים בינלאומיים, הצליחו להוציא במהלך 1980 – 673 יהודים. אולם במאי 1981 התפתחה בדרך לחרטום תקרית עם כוחות ביטחון סודניים, וכתוצאה מכך נחסם זמנית ערוץ זה. אז הוחלט במוסד על מבצעים עצמאיים עם צה”ל.  הלוי סקר את המבצעים על מורכבותם הרבה ואת הסיוע שהוגש ליהודים במחנות. מסמכים רבים בתיקי משרד החוץ (חצ-8720/11, חצ-8720/13 ) מלמדים על הפניות של נציגי ישראל למדינות בהן פעלו, בבקשה לספק מסמכי נסיעה ואשרות ליהודים ששוהים במחנות בסודן, מתוך מכסת האשרות שיעדו לפליטים. חלק ממדינות אלו הסכימו לסייע בתנאים של סודיות, כדי לא לפגוע ביחסיהן עם מדינות ערב.

ב-1981 חלה הידרדרות במצב היהודים באזור גונדר, לאחר שכוחות של ממשלת אתיופיה חזרו והשתלטו על המחוז. המושל, רב-סרן מלקו, גילה עויינות כלפי היהודים, וניסה לכפות מדיניות של ביטול הזהות העצמית של המיעוטים. בקיץ 1981 מלקו אף סגר את מוסדות אורט (ראו דוח מסכם של הפעיל האמריקני בארי וייס ( “דוד ג’ורדן”), 1983, בתיק ג- 7031/7 עמ’ 16-2). יהודים שביקשו לברוח לסודן וקרובי משפחותיהם, נעצרו וחלק מהם עונו. בסוף השנה החריפה מלחמת האזרחים באתיופיה והאוכלוסייה, שסבלה ממדיניות ההרעבה של השלטון באזורים שבשליטת המורדים, החלה לעזוב את אזורי הלחימה. חלקם הגיעו לגונדר, נישלו את היהודים מהאדמות שקיבלו ובזזו את רכושם. ההרעה במצב יחד עם הכמיהה התמידית לירושלים הביאו יהודים רבים לצאת לדרך הקשה לסודן. הם יצאו בקבוצות מאורגנות בהדרכת אנשי הקומיטי  (ועד פעילים בני הקהילה שפעלו בחשאיות בקרב היהודים במחנות בסודן בארגון העלייה ובחלוקת כספים). בדרך סבלו ממחלות, מהכשת נחשים, מתנאי מזג אוויר קשים וממחסור במים, מירי ושבי בידי חיילי הממשלה ומהתקפות מצידם של צועדים אחרים, התקפות שכללו אונס נשים וביזה של מזון. חלק מהמדריכים, שנשכרו כדי להורות את הדרך, נטשו את הצועדים או הסגירו אותם לצבא ולפורעי חוק. ניתן ללמוד על כך מדיווחים של אנשי מוסד בתיקי השר מרדכי בן-פורת, שהופקד על נושא העלייה בסוף שנת 1982 ומפניותיהם הרבות של בני העדה בישראל לחברי הכנסת ולשרי הממשלה. תיעוד ייחודי נמצא בדפי העד לנספים בדרך לישראל, שנאספו במשרד ראש הממשלה במסגרת פרויקט הנצחה ליהודי אתיופיה (ראו פרסום על מפעל דפי העד באתר ארכיון המדינה).

עדות על התינוקת וורנקנש בת דהייה וירצ’ו שנפטרה בסודן בשנת 1981, תיק ג 17846/120

חלק מסיפורי המסע תועדו גם בראיונות מוקלטים בווידיאו.

בתקופה זו הייתה סודן נתונה במשבר כלכלי, ועדיין היה מצבה טוב ממצבן של שכנותיה, ולכן התנקזו אליה פליטים רבים מהמדינות השכנות. על אף התנאים במחנות הפליטים ומאמצי השלטונות למנוע צאתם של פליטים מהמדינה, גרמו ידיעות, על כך שיהודים הצליחו לצאת מסודן לאירופה ומשם לישראל, למשפחות נוספות באתיופיה לחצות את הגבול לסודן, ומספר היהודים במחנות הלך וגדל.

ג.2 | פניית ראש הממשלה בגין לנשיא רייגן

ביקור מנחם בגין בבית הלבן, 9 בספטמבר 1981. צילום: יעקב סער, לע”מ

נוכח הקשיים, החלו לשקול בישראל מגעים חשאיים עם שלטונות סודן בדרג גבוה. תחילה פנו לסיוע מארצות הברית. במברק אל הנציגויות בוושינגטון ובאו”ם, הציע משה גלבוע, שהחליף את שאול רמתי בראש מחלקת התפוצות במשרד החוץ, לעדכן את ג’יימס פרסל, האחראי לענייני פליטים במחלקת המדינה, בנוגע לתנאים בסודן המקשים על העלאת יהודי אתיופיה משם, כגון פיזורם במקומות שונים, החשש של ממשלת סודן שתאבד תמיכתם של גופים בינלאומיים עם הגירת הפליטים והתנגדותה לעלייה לישראל (תעודה 26).

לבסוף הוחלט על פנייה מראש הממשלה מנחם בגין לנשיא רונלד רייגן עצמו. במכתב לנשיא מ-18 בנובמבר 1981, ערב ביקור שליט סודן נומיירי בוושינגטון, העריך ראש הממשלה את מספר היהודים במחנות בסודן בכ-3,000. הוא ביקש מרייגן להעלות את נושא היהודים בפגישתו עם נומיירי, ולבקש ממנו להרשות להם לעזוב את סודן. ישנן כמה מדינות, כתב בגין, שנתנו את הסכמתן למעבר זמני של היהודים השוהים במחנות בדרכם לישראל (תעודה 27; נספח תרגום האיגרת לעברית מתוך ספר ההנצחה למנחם בגין, עמ’ 522). רייגן השיב שארצות הברית מחויבת לחלוטין לסייע לפליטים היהודים במחנות אך נראה לו שלא נכון להעלות את הנושא באופן גלוי מול נומיירי (תעודה 30). במסר שהועבר בעל פה טען רייגן שהבאת הדברים לידי מודעותו האישית של נומיירי, אשר מוקף באנשים שמתנגדים ליציאת היהודים, עלולה לגרום דווקא להבלטת הבעיה, שנכון לאותו זמן היא נבלעת בבעיה הכללית של פליטים בסודן, ולעצירת היציאה בקצב קבוע של יהודים מסודן (תעודה 28).

ג.3 | "מבצע אחים": מבצעי המוסד בסודן בשיתוף עם צה"ל, 1983-1981

בד בבד עם הפעילות הדיפלומטית, החלה מדינת ישראל, בנובמבר 1981, במבצעים ימיים להוצאת הפליטים היהודים מסודן. תכנית המבצעים התבססה על העברתם של היהודים ממחנות הפליטים אל אזור פורט סודן, לחוף ים סוף ליד כפר נופש בשם “ארוס”, ששימש בסיס לפעולת המוסד. הכפר, שהוקם על ידי חברה איטלקית בשנות ה-70 ונעזב, נשכר עתה כדי לבנות סיפור כיסוי שיאפשר העברת יהודים מן המחנות במשאיות אל חוף הים. משם העבירו אותם חיילי השייטת בסירות גומי קטנות לאניית חיל הים, ובה דרך ים סוף לישראל. המבצע הראשון בשיטה זו נערך ב-18 בנובמבר 1981.

באפריל 1984 סיפרו אפרים הלוי וראש המוסד נחום אדמוני לחברי הממשלה על המבצעים:

קטע מדברי אדמוני בישיבת הממשלה, 1 באפריל 1984.

אילן בוכריס, מפקד אניית חיל הים “בת גלים 2”, עם קבוצת עולים שיצאה מסודן, 1981. ויקימדיה

לסרטון על עלייתו ארצה כילד של הרב שרון שלום

מצבו של המשטר בסודן לא היה יציב, ובראשית 1982 דיווח המוסד על הידרדרות במצב הביטחוני, על הפגנות סוערות והצתת בנייני ציבור ועל סגירת אוניברסיטאות ובתי ספר ברחבי המדינה (תעודה 31). בדרום סודן פרצו עימותים בין השלטון למחתרת המקומית. על רקע המתיחות הפנימית התגברה ערנותם של שלטונות הביטחון הסודניים. נוכח הקשיים, עלו שוב מחשבות על פתרון דיפלומטי. לפי ספרו של רפי ברג, “לוחמי המוסד בים האדום” (עמ’ 285, הערה 5), התקיימה במאי 1982 פגישה בין משלחת מישראל, לנומיירי. בפגישה השתתף גם שר הביטחון אריאל שרון. נומיירי לא פסל על הסף את הרעיון לסייע ליציאת היהודים, אבל באותו שלב לא הניבה הפגישה כל תוצאה. לאחר שורה של תקלות הביטחוניות וקשיים שעוררו את חשדם של שלטונות הביטחון הסודניים, הוקפאו המבצעים במאי 1982. כעבור חדש פרצה מלחמת לבנון הראשונה, וחידוש המבצעים נדחה  עד נובמבר 1982.

ג.4 | ארגונים יהודיים בעולם ממשיכים לבקר את ישראל

הביקורת של ה-AAEJ והארגונים האחרים (ראו בפרק הקודם) נגד ממשלת ישראל לא פסקה. אמנם מרבית הארגונים בארצות הברית פעלו בשיתוף פעולה עם ישראל, ומבצע העלאתם של יהודי אתיופיה וקליטתם בישראל לא יכול היה להתרחש בלי המגבית בקהילות היהודיות. אך הארגונים ואנשים פרטיים שפעלו באופן עצמאי המשיכו להאשים את המדינה בהפקרת יהודי אתיופיה. לאחר שפעל זמן מה בתיאום עם ועדת הפעולה של NJCRAC, פרש ארגון ה- AAEJ מן הוועדה. פעיליו יזמו פעולות משלהם כגון ארגון מגבית עצמאית בקרב הקהילות היהודיות, פעולות יזומות בתוך אתיופיה וסודן וגם עידוד הממשלות במדינותיהם להיות מעורבים מול אתיופיה וסודן ולספק אשרות ליהודי אתיופיה למדינותיהם (ראו תיקי משרד החוץ שבמכל חצ – 8720 ובעיקר תיקים 9 ו-13).

נוסח הודעה שביקש ארגון ה-AAEJ לפרסם בעיתונים האמריקאים הגדולים בנובמבר 1981 ובה קריאה להקמת ארגון בינלאומי חדש להצלת היהודים. למשרד החוץ נודע שהארגון השקיע 80 אלף דולר במודעה. תיק חצ-8720/9, עמ’ 109

בנובמבר 1981, עם העברת מכתבו לנשיא רייגן והתחלת המבצעים הימיים בסודן, ביקש ראש הממשלה בגין להעביר מסר לוועידת מועצת הפדרציות (כנס הקהילות היהודיות) בסנט לואיס: מי שמובילים מסעות תעמולה בעניין האדישות של מדינת ישראל כלפי יהודי אתיופיה מסכנים חיי אדם. מוכרחים לשמור על חשאיות כדי לאפשר את הפעולה הבלתי פוסקת להבאת יהודי אתיופיה לישראל.

נוסח פנייתו של ראש הממשלה בגין לכנס הקהילות בסאן לואיס, 9 בנובמבר 1981, תיק א-4328/3 עמוד 227

אורי בר-נר, סגן הקונסול הכללי בניו יורק, שהשתתף בכנס דיווח למשרד החוץ שעל אף האשמות קיצוניות נגד ישראל שנשמעו מצדם של צירים חברי ה-AAEJ, היה השדר של ראש הממשלה יעיל והתקבל בברכה. נוסח ההחלטה שהתקבלה בסיום הכנס היה מתון וקרא לממשלת ישראל לתת עדיפות להעלאת יהודים שנמצאים בסכנה ובמצב נואש. אך בשיחות פרטיות שניהל עם חברי האגודה, הם אמרו שאם לא יחול שיפור בתוך חודשיים במספר העולים הם יפעלו באופן עצמאי במחנות באמצעות ארגוני הצלה בינלאומיים ובשיתוף עם יהודים מאתיופיה שנמצאים שם. בר-נר הבהיר בפניהם הנזק העצום שייגרם על ידי פעולה עצמאית.

ואכן כעבור חודשיים של הפוגה, ב-31 בדצמבר 1981, שמע בר-נר ממנהיגי ה- AAEJ שהם עוסקים בגיוס עשרה מיליון דולר, כדי לפתוח בפעולת הסברה ובמבצע הצלה משלהם ולשלוח משלחת לסודן. בר-נר הציע לקיים שיחות עם אנשי הארגון המבקרים בישראל ושאפרים הלוי יגיע לארצות הברית כדי לעצור את הפעולה. עוד דיווח בר-נר ש”נחום” (שם כיסוי לפעיל העולה רחמים יצחק) חורש את ארצות הברית בחסות ה-AAEJ ומפיץ דברי ביקורת על ישראל, ושחבר הקונגרס היהודי טום לנטוס נפגש עם נומיירי בעניין (תעודה 29).

בכנס השנתי של NJCRAC בינואר 1982 הקדיש היושב ראש נאום שלם להצלת יהודי אתיופיה ותיאר את הבעיות המדיניות שהקשו על ישראל ועל ארצות הברית לפעול. בניסיון להתמודד עם הביקורת הגיעו נציגים שונים של מדינת ישראל לארצות הברית ולקנדה, הופיעו בכנסים של ארגונים יהודיים ונפגשו עם מנהיגיהם. משה גלבוע, מנהל מחלקת התפוצות, ביקר בקנדה, שם הוקם ב-1980 אגודה קנדית למען יהודי אתיופיה, ה-CAEJ, שפעל באופן דומה לארגון האמריקני. את הגורמים המתונים בהנהגת הקהילה, כמו הקונגרס היהודי הקנדי, ניסו הישראלים לרתום כדי למתן את הביקורת, לפנות לממשלת קנדה שתפעל למען יהודים שנמצאים במעצר באתיופיה, ולספק אשרות לקנדה תוך הבטחה שהשהות היא זמנית עד להעברת העולים לישראל (ראו למשל דיווח של דוד אריאל, הקונסול הכללי בטורונטו, תעודה 25; ראו עוד על הפעילות בקנדה בתיק א-4328/3  ובתיקים חצ-8720/9, חצ-8720/11). דיון שהתקיים במשרד החוץ הקנדי ביוני 1981, לפי בקשת ארגונים יהודיים מלמד שממשלת קנדה החליטה שפעילות מיוחדת למען יהודי אתיופיה במחנות הפליטים בסודן עלולה להזיק להם (חצ-8720/11 ע’ 123).

ביטוי נוסף ללחץ של יהודי התפוצות משתקף בהתכתבות מפברואר 1982 בין יואל שר, הציר בשגרירות בפאריס, למשרד החוץ אודות שיחותיו עם ד”ר חדד, יו”ר הוועד למען יהדות אתיופיה בצרפת. חדד התחייב להימנע מהאשמות העלולות להציג את ישראל כמדינה גזענית, אולם ציין שאיש מחלקת העלייה יהודה דומיניץ אינו עונה לפניותיו, והוא חושש שהסוכנות היהודית אינה מסוגלת או אינה רוצה להעלות את יהודי אתיופיה (תעודה 32).

לקראת נסיעתו לצפון אמריקה באוקטובר 1982, קיבל מנהל מחלקת תפוצות, גלבוע, הנחיות מאפרים הלוי. הלוי ציין שיש נושאים שאין לגעת בהם אך המוסד אינו מסתייג מדיון במצבם של היהודים באתיופיה עצמה או במצב הקליטה בישראל (תעודה 34).

בעקבות ההקפאה במבצעים מסודן, הלכה וגברה התסיסה בקרב יהודי ארצות הברית. בנימין נבון, הקונסול בלוס אנג’לס, כתב באוקטובר 1982 למשרד החוץ שמאז יוני לא הוציאה ישראל יהודים מסודן והביע השערה ש“אירועים מזתי”ם אחרים הם שהשפיעו על אי יכולתה של ישראל לסייע ביציאה” (רמז למלחמת לבנון הראשונה). המנהיגים היהודים עמם נפגש סיפרו על הצלחת מאמציו של לנהוף מה-AAEJ לגייס תמיכה, כסף וחברים חדשים לארגון ועל היעדר חומר הסברה מישראל. לאור הפעילות הציע נבון לשקול מחדש את אופן הצגת הנושא ואת מידת שיתוף הפעילים במידע. לדבריו הגישה של “סמכו עלינו. אנו יודעים מה עלינו לעשות אך אין באפשרותנו לספר לכם“ אבד עליה הכלח. היא לא תועיל ואולי אפילו תזיק (תעודה 35). בתגובה מסרה מחלקת התפוצות שאין שום אפשרות לחשוף את הסיבות לקיפאון בעלייה. הלחץ של יהודי ארצות הברית לא משפיע על מספר העולים (א-4328/3 ע’ 90, 92).

ג.5 | הממשל האמריקני והקונגרס מתעניינים בגורלם של יהודי אתיופיה

באותו זמן הלך וגבר העניין בשאלת גורלם של יהודי אתיופיה בממשל ובקונגרס. מגמה זו התחזקה לאחר שנשיא ה-AAEJ הווארד לנהוף הוחלף באיש עסקים משיקגו, נתן (נייט) שפירא. בשעה שלנהוף הצטיין בגיוס וארגון פעילים ובהפצת חומרי הסברה, ידע שפירא לארגן שדולה אפקטיבית. הוא הקים קבוצת תומכים בקונגרס, שמנתה יותר מ-50 איש, ושהצליחה לעורר תשומת לב לבעיה בקונגרס ובמחלקת המדינה. באוגוסט 1982 העיד רחמים יצחק, שעלה לישראל מאתיופיה, בשימוע בתת ועדה לזכויות אדם וארגונים בינלאומיים של הוועדה לענייני חוץ בקונגרס, על רדיפה דתית של היהודים בגונדר (נוסח עדותו, שנמסר למשרד החוץ, מופיע בתעודה 33). גם הנרי רוזנברג, עורך דין מניו יורק, פעיל ב-AAEJ, העיד בוועדה ותבע פעילות אמריקנית למען יהודי אתיופיה על בסיס הומניטרי. חברי קונגרס יהודים, ביניהם טום לנטוס, סיפרו על התנכלויות השלטונות, על מעצר עובדי ארגון אורט, על השימוש בעינויים ועוד, ועדויותיהם מופיעות בתיק א-4328/3.

חמישה סנטורים אמריקאים, חלקם יהודים, פנו באוגוסט 1982 לראש הממשלה בגין בהצעה לסייע בהעלאתם לישראל של יהודי אתיופיה. ראש הממשלה השיב שמדינת ישראל הביאה עד כה יותר מאלפיים מיהודי אתיופיה לישראל, ועושה הכול כדי להעלות גם את הנותרים וכדי להקל את מצבם של אלה שטרם הצליחה להעלות.

פניית הסנטורים לראש הממשלה, 18 באוגוסט 1982, תיק א 4328/3, עמ’ 112

ג.6 | הקמת המועצה הציבורית למען יהדות אתיופיה ומינויו של מרדכי בן-פורת כשר מיוחד

באוקטובר 1982, לאחר הפסקה ארוכה, ביקש המוסד אישור להוצאת יהודים מסודן. ואכן בסתיו 1982 ובחורף 1983 התקיימו כמה מבצעים ימיים נוספים.  אולם מספר העולים בהם היה קטן ורמת הסיכון הייתה גבוהה. בינתיים גברה התסיסה גם בקרב משפחות העולים בארץ. מספר יוצאי אתיופיה בישראל היה עדיין קטן אך הוא הלך וגדל ונוכחותם הורגשה יותר ויותר. באוקטובר 1982 פנתה “האגודה להצלת משפחות יהודי אתיופיה” לנשיא, לראש הממשלה, לשרי הממשלה ולסוכנות היהודית  בבקשה לקבל מידע על הסיבות להפסקת העלייה ועל תכניות לחידושה ודרשו להקים גוף מיוחד בו יזכו לייצוג (תיק א- 4328/3 ע’ 76 – 77).

ב- 15 בנובמבר 1982 צוין לראשונה בישראל חג הסיגד בהר ציון בירושלים באופן פומבי, בהשתתפות נשיא המדינה יצחק נבון והרב הראשי שלמה גורן. הוועד הציבורי למען יהודי אתיופיה בהנהגת עורך הדין הפרופ’ מיכאל קורינלדי הוא שארגן את הטקס. גם רחמים אלעזר והרב יוסף הדנה היו חברים בוועד.

חגיגות הסיגד בהר ציון, נובמבר 1982. צלם: נתי הרניק, לע”מ

מתוך התכנית ליום הסיגד מטעם הרבנות הראשית, 15/11/1982, תיק ג- 7031/7, עמ’ 157

מדצמבר 1982 ניכרה גם מעורבות גוברת של הכנסת בסוגיה. חברי הכנסת עוזי ברעם, יושב ראש ועדת העלייה, וגאולה כהן, חברת הוועדה, תבעו שיגור משלחת לאתיופיה (“דבר”, 14/12/1982). בעקבות הצעה דחופה לסדר היום נערך דיון, וב-13 בדצמבר החליטה הכנסת להקים מועצה ציבורית למען יהודי אתיופיה “במתכונת המועצות הציבוריות למען יהודי ברית המועצות ויהודי ערב ולפעול בכל הדרכים למען גאולתם של אחינו באתיופיה”. בראש המועצה עמד אליהו נאווי, ראש עיריית באר שבע.

עיתון דבר, 14 בדצמבר 1982, ע’ 1 (מתוך אתר ‘עיתונות יהודית היסטורית’)

ראש הממשלה בגין אף החליט למנות את מרדכי בן פורת כשר מיוחד לנושא יהודי אתיופיה. בהודעה לעיתונות מ-20 בדצמבר אמר השר שיהודי אתיופיה חיים תחת סכנה מתמדת של התבוללות ואפילו של הכחדה: ההתבטאויות האחרונות מפי ראשי המשטר שם נוסכות עידוד, אך “עם זאת טרם שמענו התבטאויות ברורות לגבי האפשרות של חופש יציאה” (בתיק ג-7031/7 ע’ 157).

ג.7 | שינויים ביחס השלטונות באתיופיה מעוררים תקוות

בן-פורת כיוון בדבריו לשינוי בעמדת ממשלת אתיופיה. באותו זמן ריכך השלטון במקצת את יחסו כלפי היהודים. התפרסמה הודעה של דובר ממשלתי על פתיחה מחדש של בתי הכנסת ועל מתן אישור לשורה של ביקורים של ארגונים יהודיים ואף ישראלים. כבר בקיץ 1982 ביקרה משלחת של יהודים אמריקנים מטעם NJCRAC באתיופיה.

בדצמבר 1982 פגש דוד סולטן, אז נציג ישראל למוסדות האו”ם בניירובי, את ברנרד אדינגר עיתונאי מסוכנות הידיעות רויטרס.  אדינגר סייר בכפרי היהודים באתיופיה וכתב על השינוי ביחס השלטונות. התרשמותו של אדינגר הייתה שהביטחון האישי של היהודים טוב מאשר בתקופת הקיסר. השלטונות מצדדים בשוויון זכויות מלא ובחופש דת, אך מתנגדים לנאמנות לגורמים חיצוניים, משום שממשלת אתיופיה מחשיבה את יהודי אתיופיה כחלק אינטגרלי מהחברה האתיופית. הוא העריך שהאתיופים יקבלו ביקורי זרים בכפרים, כולל של ישראלים, אולם פעילות לא דיסקרטית עלולה לסכן את היהודים ( תעודה 37).

נוכח השינויים העביר ראש המוסד מסר לראש הממשלה כי הוא סבור שכעת לחץ מדיני על אתיופיה להוצאת היהודים “אינו פסול”. הוא ביקש להפריד את הנושא האתיופי מהנושא הסודני (תעודה 36). בישיבה לקראת הקמת המועצה הציבורית בה הוחלט למסד את “פורום אתיופיה”, בראשות השר בן-פורת, העלו את האפשרות של לחץ ציבורי מבוקר על ממשלת אתיופיה. הוסכם שמוטב לבדוק את רגישות השלטונות לפני כל פעולה פומבית ולהשהות לפי שעה יציאה של משלחות ציבוריות. חבר הפורום חבר הכנסת אליהו בן-אלישר הביע חשש מנהירת ישראלים לאתיופיה ושאל אם ניתן לחדש את המגע המדיני הישיר. אפרים הלוי הזהיר שאם יתירו לאנשי ציבור לנסוע, יתכן שהמוסד יאלץ לחלץ אותם. עוד הוסיף בן-פורת, שיש חשש מהתלהבות יתר בעקבות הפרסומים בעיתונות על מפנה בעמדת אתיופיה: “מועצה ציבורית תפקידה יהיה לרסן את הציבור” (תעודה 38  , פיענוח מוקלד של רישום הישיבה בכתב יד).

בדצמבר 1982 נפגשו כמה מאנשי NJCRAC עם פרינסטון לימן, סגן מזכיר המדינה לענייני מזרח אפריקה ועם חבר הקונגרס היהודי סטיבן סולרז, ראש תת הוועדה לאפריקה בוועדת החוץ של הקונגרס, כדי לברר איך תוכל ארצות הברית לסייע לעלייה מאתיופיה או מסודן. ליימן, יהודי שעבד בעבר בסוכנות סיוע החוץ  USAID, טען שהמצב בסודן נזיל מאד והמשבר הכלכלי יקשה עליה לקבל סיוע נוסף (תיק ג-7031/8, עמ’ 225-222).  אורי בר-נר מהקונסוליה ביקש מאברהם באייר, מראשי NJCRAC, לעודד שליחתן של משלחות נוספות לאתיופיה ולעודד חברי קונגרס ואנשי מחלקת המדינה לבקש מממשלת אתיופיה לאפשר הוראת עברית, אך לא לבקש בשלב זה רשות יציאה (תעודה 39). לדעת כמה מהמעורבים, ממשלת אתיופיה פעלה מתוך רצון לשפר את התדמית שלה בעיני המערב ולזכות בסיוע (בעיתונות הזרה הופיעו גם דיווחים שמנגיסטו מעוניין לחדש את הקשרים הביטחוניים עם ישראל, ראו תיק חצ 8732/9).

בינואר 1983 ביקרה באתיופיה משלחת סטודנטים יהודים בהשתתפות חבר הכנסת דרור זייגרמן. בין חבריה היה גם בארי וייס, פעיל לשעבר ב-AAEJ שעבד באתיופיה מטעם אורט. וייס כתב דוח על הביקור – בכיסוי בשם “דוד ג’ורדן” (תיק ג 7031/7 ע’ 2 – 16). בדיון שהתקיים בכנסת ב-3 במארס 1983 (עמ’ 35 – 39) סיפר זייגרמן שנציגי השלטון ליוו אותם כל זמן שהותם שם. הוא עצמו התרשם מכמיהתם של היהודים לעלות, כמו גם מהעוני ותופעות של אנטישמיות שעימם הם מתמודדים. זייגרמן דיבר על חלון הזדמנויות לפעולה והציע ללחוץ על ממשלת אתיופיה. בן-פורת סיכם את המידע שהתקבל: יש שיפור מסוים במצבם של היהודים, הוארכו שנות הלימוד בבתי הספר, חלק מהיהודים קיבלו אדמות והשלטון מאשר הגנה עצמית. היהודים, כחלק מהאוכלוסייה הכללית, שומעים הטפות על המרקסיזם בניסיון לנתקם מיהדותם ועברם. חבר הכנסת מאיר וילנר מסיעת חד”ש, בעברו איש המפלגה הקומוניסטית, התנגד להצעתו של זייגרמן, ללחוץ על אתיופיה לאפשר את יציאת היהודים, באומרו שמצבם של היהודים באתיופיה טוב ואין סיבה לצאת למאבק פומבי שיקלקל את היחסים עם אתיופיה.

הדיון עבר לוועדת העלייה והקליטה שהחליטה על פעילות דיפלומטית באתיופיה למען הקמת תשתית לחינוך יהודי. אולם בפגישה עם השר בן-פורת היה ראש המוסד נחום אדמוני פחות אופטימי. לדבריו השלטונות באתיופיה מקיימים פיקוח הדוק על היהודים באמצעות מודיעים וממונים מטעם. הוא טען גם שהסיבה לפתיחת האזור לתיירות היא ככל הנראה הרצון למלא את קופת המדינה במטבע זר. לפיכך אין לצפות לפתיחת גבולות להגירת כלל היהודים (תעודה 40).

על אף התמורות באתיופיה, המשיכה אגודת ה-AAEJ את מסע תעמולתה וטענה שמצב היהודים שם נואש. בין השאר פרסמה רשימות של יהודים שנספו ב”קרן אפריקה”:

רשימת יהודים שנפטרו בסודן שפרסמה ה-AAEJ בנובמבר 1982, תיק ג 7031/8, עמ’ 168

 זימנה ברהני, שהיה ממקימי התשתית הארגונית לסיוע לפליטים היהודים במחנות בסודן, הביע במכתב לנייט שפירא בפברואר 1983 את כעסו על הפרסום וטען שכמה מהאנשים המופיעים ברשימה נפטרו לפני שנים רבות, או שהם עדיין חיים באתיופיה או ששמותיהם מופיעים ברשימות יותר מפעם אחת. הוא תוהה מה מניע את הארגון  לזרוע חרדה לגורל בני משפחתם בקרב עולי אתיופיה בישראל (תעודה 41).

דיונים רבים בפורום אתיופיה הוקדשו לשאלה איך להתייחס לפעילי ה-AAEJ. ב-15 במארס נפגשו בן-פורת ואנשי הפורום עם מנהיגי NJCRAC שביקרו בארץ. הלוי סקר בפניהם את השינויים הפנימיים באתיופיה והאפשרות שמתנהל שם מאבק כוח בין תומכי המערב ותומכי הסובייטים. ראשי NJCRAC סיפרו על ניסיונותיהם להדוף את האשמות ה-AAEJ, שנפרסו בעלונים שהופצו לעשרות אלפי בתים. לדבריהם רבים מאמינים שישראל תפעל להצלת היהודים רק אם יופעל עליה לחץ. יועצו של ראש הממשלה, יהודה אבנר, טען שאין סיכוי לשתף פעולה עם האגודה, שהניסיון להביך את מדינת ישראל הפך אצלה לאובססיה. דומיניץ הצטרף לדבריו וטען שנכשלו כל הניסיונות להגיע לשיתוף פעולה עם הארגון בתנאי שלא יעסוק בפעילות מבצעית עצמאית. (תיק ג 7031/9 ע’ 185 – 237).

בן-פורת עם מורי גרינפלד ורחמים אלעזר, תיק ג 7031/13 עמ’ 59

כעבור כמה ימים נפגש בן-פורת עם לנהוף ונייט שפירא. שפירא אמר מיד כי אין הוא מאמין שהגישושים אצל ממשלת אתיופיה יניבו תוצאות של ממש. לדעתו יש להתרכז בסודן כיוון שבקרב נציגי ארצות הברית והארגונים הבין לאומיים יש מודעות רבה לבעיית הרעב במחנות. לנהוף מסר לבן-פורת נתוני רקע על העלייה מאז שנת 1977 וטען שהפסקת העלייה באביב 1982 נועדה להבטיח שלא יגיעו יותר מ-700 עולים בשנה. מורי גרינפלד, עולה ותיק מארצות הברית ונציג הארגון בארץ, טען שאנשי הממסד בישראל לא ניסו ללמוד מהעולים על התנאים באתיופיה וסודן ועל דרכי המילוט משם, כפי שעשו אנשי ה-AAEJ. בסוף הישיבה הצהירו הפעילים שהם מאמינים בכנותו של בן-פורת והוחלט (שוב) על שיתוף פעולה עם הממשלה. הפעילים הכחישו את הטענות של זימנה ברהני במכתבו וטענו שמדובר בניסיון השמצה (פרוטוקול הישיבה, 21/3/1983, ג-7031/9, עמ’ 183-119).

נייט שפירא (בימין) ומורי גרינפלד (בצד שמאל) עם עולים באופקים, 1983, באדיבות AAEJ Archives Online

מידע נוסף על המצב באתיופיה נמסר על-ידי חברת הכנסת אורה נמיר שערכה ביקור לא רשמי שם באפריל 1983. היא סיפרה ששמעה מפי היהודים שהם סובלים מרעב ובצורת ומהחרמות רכוש. הסיוע הנשלח אליהם מקהילות יהודיות לא מגיע לידם. אמנם מרשים  להם ללמד עברית, אך הם חוששים ממלשינים ועל כן שומרים בסוד את קיומם של ספרי תורה. בשיחות עמה הם הקפידו לדבר באמהרית. בעקבות ביקורה העריכה נמיר שלטווח הארוך לא ניתן לפעול שם אלא בתיאום עם השלטונות (תעודה 42).

אורה נמיר באתיופיה. באדיבות AAEJ Archives Online

אחד המבצעיים העצמאיים והמסוכנים של ה-AAEJ  היה מבצע להוצאת יהודים דרך דרום סודן לקניה. הלוי סיפר על כך בסקירתו בפני הממשלה באפריל 1984. לדבריו יש ידיעות שכוחות הביטחון המקומיים חשים בפעילות ומגבירים פיקוח והדבר עלול לסכן את פעולות המוסד. אנשי ה-AAEJ  אף גייסו שליחים מתוך הקהילה האתיופית בישראל, והכניסו אותם לסודן ולמדינות אחרות תוך כדי סיכונם. ביניהם היה גם פרדה אקלום, שנעצר באוגוסט 1983 בניירובי ונחקר על-ידי המשטרה המקומית. המשטרה עשתה חיפוש גם אצל הנרי רוזנברג, איש ה-AAEJ ופעיל מרכזי בקבוצה, ששהה באותו רגע בניו יורק (תעודה 44 ). בסקירתו באפריל 1984 התייחס הלוי גם לתקרית חמורה שאירעה באוקטובר 1983 בג’ובה שבדרום סודן. בדרכה לקניה נעצרה שם קבוצה של אנשי ה-AAEJ. הלוי סיפר שנדרשה פעולה של המוסד כדי לחלץ את הפעילים ומלוויהם האמריקנים. פעולות כאלו עלולות לסכן את המשך פעילותו של המוסד באזור. התקרית והפרסום עליה בעיתון מקומי הביאו לסגירת אפשרות היציאה דרך קניה.

ב-15 וב-16 בנובמבר 1983 נערך דיון בפורום רחב יותר על היתרונות והחסרונות של ניתוק היחסים עם ה-AAEJ לעומת האפשרות להמשיך להעלים עין מרוב פעולותיה של האגודה, עם התראות פה ושם (הדיון בתיק ג-7031/6).  בתום הדיון סיכמו את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהאפשרויות:

סיכום הדיון על היחס ל-AAEJ

למחרת הגיש הפורום המלצות לראש הממשלה יצחק שמיר, שהחליף את מנחם בגין באוקטובר 1983: לדרוש מהמנהיגות היהודית בארצות הברית לתבוע מאגודת ה-AAEJ להפסיק את פעולתה המבצעית בשטח באתיופיה, סודן, קניה ובמדינות השכנות ולהפסיק כל עזרה כספית למימון פעולות הצלה מטעם האגודה. מדינת ישראל לא תתנגד לפעילות מדינית וציבורית אחרת למען יהודי אתיופיה. עם הגידול במספר היוצאים (כ-1600 יהודים) לעומת מאה שהצליחה האגודה להוציא, יש לקוות שהביקורת על מדינת ישראל תתמתן (תעודה 46). אולם בפועל לא חל שינוי של ממש ביחסים עם האגודה; היא המשיכה בפעילותה העצמאית והיחסים עמה המשיכו להיות מתוחים.

ג.8 | גישושים למגע עם ממשלת אתיופיה

בקיץ 1983 קבעה ועדת העלייה של הכנסת שדרך הבריחה מסודן מיצתה את עצמה. על רקע זה, הציע חנן עינור (שהיה כזכור שגריר ישראל באתיופיה עד 1973) לבחון את נכונות המשטר באתיופיה להיכנס לשיחות דיסקרטיות עם גורם יהודי – ישראלי או ציבורי לא ממלכתי  – על יציאת היהודים מאתיופיה למען עליה או איחוד משפחות (תעודה 43 ).

כמה חברי קונגרס ניסו לחבר בין תמיכתם בסיוע לאתיופיה השרויה במשבר, בשל הבצורת הקשה, ובין הצלת היהודים. לעיתים הצעות מסוג זה עלו גם מצד נציגי אתיופיה. כך שמעו נציגים של הקונגרס היהודי הקנדי באפריל 1983 משגריר אתיופיה בקנדה שיהודי אתיופיה יוכלו לצאת ממנה במסגרת של איחוד משפחות. הוא  רמז שאם יהדות קנדה רוצה לסייע לאתיופיה  “כדאי שהדבר יתבטא בבקשה לממשלת קנדה להגדיל משלוחי גרעינים” (תיק חצ-8732/7 עמ’ 62).  באוגוסט 1983 העלה ריצ’רד קריגר, עוזרו של המתאם לתכניות הפליטים במחלקת המדינה  יוג’ין דאגלס, הצעה נוספת: הממסד היהודי הרשמי בארצות הברית יפנה למחלקת המדינה ויבקש את התערבותה באתיופיה למען היהודים ויציע תרומה של 30 – 40 מיליון דולר לסיוע למאבק ברעב. בתמורה לכך יאפשרו האתיופים איחוד משפחות של יהודים עם קרוביהם בישראל. אולם יוזמה זו נדחתה, בשל החשש שהגשת רשימות  של יהודים לאיחוד משפחות לשלטונות היא מסוכנת, כל עוד לא ברור עד כמה האתיופים ערבים לשלום היהודים שברשימה.

אנשי הקונסוליה בניו יורק הציעו לנצל את ביקורו של שר החוץ האתיופי בעצרת האו”ם לפגישה עם שר החוץ הישראלי ועם חברי קונגרס. בין חברי הקונגרס הפעילים היה גם הווארד וולפה, ראש תת הוועדה לענייני אפריקה, שביקר בגונדר בקיץ 1983. וולפה ניסה לפעול שם למען יהודים שנעצרו. עם שובו אמר לבר-נר מהקונסוליה, שאסור לקשור בין עלייתם של יהודי אתיופיה ובין סיוע אמריקני במזון וחיטה. לדבריו הממשל האתיופי רגיש לכל ניסיון של פוליטיזציה של בעיית הרעב (תעודה 45). משרד החוץ ניהל מגעים גם עם נציג לא רשמי של אתיופיה בישראל, אטו גטאנה, ראו תיק חצ-8732/9.

בסוף ינואר 1984, פרש השר מרדכי בן-פורת מהממשלה על רקע קשיים פוליטיים וניסיון להקים ממשלת אחדות שלא צלח. הוא פרש כמובן גם מתפקידו כאחראי לטיפול בסוגיית העלייה מאתיופיה ולא התמנה לו מחליף. על אף המצב ההלוך ומחמיר של היהודים באתיופיה ובסודן, לא הייתה להם כעת כתובת מרכזית בישראל.