ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

ב.1 | מבוא

פרק זה דן בשלהי תקופת השלטון העות’מאני. ערב מלחמת העולם הראשונה הייתה ארץ ישראל חלק מהאימפריה העות’מאנית (הטורקית) ואוכלוסייתה מנתה כ-800,000 תושבים אשר כ-85,000 מהם היו יהודים. המלחמה פרצה באירופה ב-28 ביולי 1914 ובחודשים הראשונים, עד 30 באוקטובר, האימפריה העות’מאנית הייתה ניטרלית באופן רשמי, אך כוננה הסכם חשאי עם “מעצמות המרכז” – גרמניה ואוסטרו-הונגריה. בעקבות הסכם זה הצטרפו הטורקים למלחמה נגד “מעצמות ההסכמה” – רוסיה, בריטניה וצרפת. עוד קודם להכרזת המלחמה הרשמית החלו השלטונות העות’מאניים לנקוט בצעדים שפגעו בתושבי הארץ בכלל וביהודים בפרט: באוגוסט – מורטוריום (דחיית פירעון) על חובות שפגע בגופים פיננסיים כמו אנגלו-פלסטיין בנק (A.P.B.) – הבנק של ההסתדרות הציונית (לימים בנק לאומי לישראל); בספטמבר – ביטול הקפיטולציות (זכויות היתר) מהן נהנו אזרחי מדינות זרות שרבים מהם היו יהודים ששמרו על אזרחותם הקודמת מלפני עלייתם לארץ. נוסף לכך החל גיוס חיילים לצבא הטורקי.

ב.2 | ראשית הסיוע של יהודי ארצות הברית

שגרירה של ארצות הברית (שהייתה ניטרלית עד אפריל 1917) הנרי מורגנטאו היה יהודי והוא ארגן מתחילת המלחמה גיוס כספים בקרב יהודי ארצות הברית עבור יהודי ארץ ישראל. בספטמבר 1914 עלה בידו לגייס 50,000 דולר – סכום המקביל לכ-250,000 פרנקים טורקיים או לכ-11,000 לירות טורקיות.

ביום חמישי י”ט באלול תרע”ד (10 בספטמבר 1914) או בתאריך סמוך, התכנסו ביפו 34 ממנהיגי היישוב, מארגונים שונים ומגוונים בהנהגתו של מאיר דיזנגוף כדי לדון כיצד לחלק את הסכום. לבסוף הוחלט להקציב לקהילות ירושלים וחברון 40% מהסכום, לקהילה ביפו (בה נכללה תל אביב) 16%, לקהילה בצפת 6%, לקהילה בטבריה 5%, לקהילה בחיפה 3% ולתושבי המושבות 30%. ראו עמ’ שלישי במסמך בחתימת דיזנגוף מהתיק “התארגנות החירום בירושלים”, פ-3139/18, עמ’ 2:

קישור למסמך השלם: פ-3139-18, ע 6-5, 2

קישור לתיק המלא.

יש לציין שבסופו של דבר מינו ראשי יהדות ארצות הברית ועדה שעסקה בחלוקת הכסף ולא הייתה כפופה להחלטות מנהיגי היישוב. פעילות זו של מורגנטאו הייתה הבסיס להקמת ארגון הג’וינט (American Jewish Joint Distribution Committee) בנובמבר 1914 – ארגון יהודי אמריקני שהרבה לעזור ליהודי ארץ ישראל והאימפריה העות’מאנית במהלך המלחמה.

ב.3 | החמרת המצב בעקבות כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמה

עם כניסת טורקיה למלחמה החריף מצבם של יהודי ארץ ישראל. כמחצית מהם הפכו לנתיני מדינת אויב, בעיקר כ-40,000 אזרחי רוסיה ועוד כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות צרפתית ובריטית. פסק הייצוא של תוצרת חקלאית (בעיקר תפוזים ויין) מהמושבות לאירופה. נותק הסיוע הכלכלי מיהודי רוסיה, בריטניה וצרפת – כולל הסיוע של משפחת רוטשילד. בדצמבר 1914 גורשו מאות מיהודי יפו, נתיני מדינות אויב, באניות למצרים. ובעקבות זאת החליטו למעלה מ-10,000 יהודים לצאת למצרים. בין המגורשים היו כאלה שהיו ממנהיגי היישוב עד אז למשל יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וארתור רופין. ראו תרגום לעברית של פקודת הגירוש של דוד בן-גוריון (גרין) יצחק בן-צבי, 13 בפברואר 1915, תיק “פקודת ג’מאל פחה”, פ-1952/24, עמ’ 16:

קישור לעיון בתיק המלא בו נמצא הצו בטורקית.

כדי להימנע מגירוש פנו רבים מיהודי הארץ לשלטונות וביקשו להתעתמן, כלומר להתאזרח באימפריה העות’מאנית. אולם מי שהתעמן והיה בגיל צעיר נדרש להתגייס לצבא הטורקי או לעבודת כפייה למען השלטונות.

הקשיים הכלכליים גברו ואליהם נוספו רעב ומחלות. ב-1918 כאשר בריטניה השלימה את כיבוש הארץ נותרו בה פחות מ-700,000 תושבים אשר רק כ-50,000 מהם היו יהודים.

כאמור נעצר הייצוא החקלאי מהמושבות לאירופה. מצבן של המושבות ביהודה (ביניהן פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות) היה גרוע יותר מהמושבות בגליל כי המושבות ביהודה ייצרו בעיקר לייצוא לאירופה ואילו המושבות בגליל ייצרו בעיקר מזון לצריכה מקומית, למשל חיטה. כתוצאה מכך סבלו פועלי המושבות ביהודה מאבטלה ומרעב. הם נעזרו בסיוע של הג’וינט שמימן חלק משכר עבודתם בפרדסים וחלק מהפועלות עברו לגידול ירקות – גם כן בסיוע של הג’וינט.

במושבות ביהודה היו כאלף פועלים ופועלות ולצדם עוד כ-500 נפשות של בני משפחה התלויים בהם. כמחצית מאוכלוסייה זו היו אשכנזים ומחציתם תימנים. לפועלים היה איגוד מקצועי “הסתדרות פועלי יהודה” שפעל מול גורמים שונים ביישוב. בארכיון המדינה שמורות פניותיהם של פועלים תימנים אל הסתדרות פועלי יהודה כדי שיסייעו להם לקבל ימי עבודה. המכתבים בתיק “מכתבים מפועלי התימנים ומיהודי תימן הגרים במחנה יהודה אל הוועד המרכזי של ההסתדרות”, פ-2181/14. למשל מכתבם של שלום בן יוסף גלוסקא, שלום בן דוד כהן וזכריה בן יוסף מכ”א בשבט תרע”ו (26.1.1916, עמ’ 2 בתיק):  אל חבר במרכז הסתדרות פועלי יהודה.

“לכבוד ועד המרכזי שלום וברכה

נודיע לך ידידנו כי אנו באנו להסתדר אצלך בהסתדרות פועלי יהודה ואמרת כי אנחנו צריכים להסתדר קבוצות וסידרנו את עצמנו לשלוש קבוצות ופנינו אל ועד הלשכה לדרוש עבודה […] עבדנו בשישה שבועות שישה ימים […] ומה יהיה הסוף? במצב שכזה אנחנו צועקים ולא נענים וחיצי רעב משתלחים בנו, יען כי כבר מתו 3 נפשות מהרעב […] ואנחנו עטופים ברעב, כפסע בינינו ובין המוות ועל מי לנו להישען רק על ה’, ועליך למצוא לנו איזה הלוואה על חשבון עבודתנו בשביל שאין לנו במה לחיות.

באי כוח פועלי התימנים”.

ראו צילום המסמך:

קישור לתיק המלא.

ב.4 | גירוש יפו ב-1917

ב-28 במרס 1917 הוציאו השלטונות הטורקיים צו גירוש לכל תושבי יפו וסביבתה למעט בעלי היתרים מסוימים ונתיני בעלות בריתה של האימפריה העות’מאנית. לאחר מכן הורחבו במקצת הפטורים מהגירוש. הצו נומק בדאגה לשלום האוכלוסייה האזרחית מפני התקדמות הצבא הבריטי שעמד עתה בשערי הארץ. יש לציין שהטורקים נהגו בדרך דומה בעניין אוכלוסיית עזה וצעד זה מנע קרבנות רבים מהאוכלוסייה האזרחית בעזה בה התנהלו שלושה קרבות קשים במלחמה. הצו הביא לגירוש אוכלוסייה יהודית של כ-10,000 נפש. רוב האוכלוסייה הערבית הצליחה להישאר באזור.

ראשי הציבור היהודי ביפו ובתל אביב ארגנו “ועד ההגירה” בראשות דיזנגוף שניסה לסייע למגורשים. רוב המגורשים עברו בסופו של דבר לגליל, אך בתחילה עברו רובם למושבות יהודה וניסו להתפרנס שם או להיעזר בתמיכה ציבורית. אולם במושבות יהודה הם נתקלו בתופעה שהקשתה עליהם עוד יותר: רבים מתושבי ירושלים עברו אף הם לשם כדי לחמוק מהרעב ומהמחסור בעיר.

לפיכך פרסם ועד ההגירה ביולי 1917 כרוז בו קרא לתושבי ירושלים לא לנסות להגיע למושבות כי מצוקתם של המגורשים מיפו גדולה משלהם. ראו תיק “יד יצחק בן צבי – מחקרים, כרזות”, פ-3130/46, עמ’ 3:

קישור לתיק המלא.

יש לציין שוועד ההגירה קיבל הכרה רשמית וסיוע בכסף ובמזון מהשלטונות הטורקיים. הצבא הטורקי שיחרר שני רופאים יהודים והעבירם לעבוד למען ועד ההגירה.

ב.5 | המצב בארץ ישראל מנקודת מבטו של יצחק בן-צבי באמריקה

הנשיא השני יצחק בן-צבי עלה לארץ ב-1907 והפך בה למנהיג מפלגה ציונית סוציאליסטית – “פועלי ציון”. ב-1915 הוא גורש כאמור על ידי השלטונות הטורקיים ועבר לארצות הברית. בנובמבר 1917 רשם בן-צבי לעצמו רשימות עזר לקראת הכנת ספר. באותה בעת התקדם הצבא הבריטי בארץ ישראל, כבש את באר שבע (ב-31 באוקטובר) והתקרב לירושלים. במהלך חודש זה, ב-2 בנובמבר 1917, פרסמה ממשלת בריטניה את “הצהרת בלפור” שהבטיחה “בית לאומי” ליהודים בארץ ישראל. וכך כתב בן-צבי ב-3 בנובמבר (תיק “ארץ-ישראל בעבר ובהווה – רשימות עזר”, פ-1906/15, עמ’ 15):

קישור למסמך המלא: פ-1906-15, ע 20-13, 23

קישור לתיק המלא.

ב.6 | כיבוש ירושלים

בדצמבר 1917 עמד הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אדמונד אלנבי בשערי ירושלים וב-9 בחודש נכנעה העיר בפני אלנבי. בעקבות כיבוש העיר פרסם אלנבי מנשר לתושבי העיר בשבע שפות: עברית, ערבית, רוסית, יוונית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. ראו המנשר בעברית מהתיק “צו גנרל אלנבי על מצב המלחמה (משטר צבאי) בירושלים אחרי כיבושה ע”י כוחותיו”, תת-21/7, עמ’ 2:

קישור למסמך המלא: תת-21-7, ע 3-2

קישור לתיק המלא.

אחרי כיבוש ירושלים התייצבה החזית בין הבריטים לטורקים מצפון לירושלים ויפו.

בינתיים התארגנו הגדודים העבריים – צעירים יהודים שהתגייסו לצבא הבריטי בבריטניה, בארצות הברית ומאוחר יותר גם בארץ ישראל. ב-12 במאי התגייס יצחק בן-צבי לגדוד העברי האמריקני. ראו את טופס ההתנדבות שלו מ-12 במאי 1918, תיק “יצחק בן-צבי, פ-1892/52:

בספטמבר 1918 פרץ הצבא הבריטי צפונה והשלים את כיבוש ארץ ישראל.