ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

מבוא:

פרשת “מבצע אנטבה” או “מבצע יונתן” החלה בשעת אחר הצהרים של יום ראשון ה-27 ביוני 1976, כשהתקבל דיווח על חטיפתו של מטוס אייר פרנס, שיצא בשעות הבוקר מתל אביב לפריס, לאחר חניית ביניים באתונה. על פי מקורות המידע היו על המטוס 4 חוטפים וכ-140 נוסעים, 83 מהם ישראלים. ב-14:30 הנחיתו החוטפים את המטוס בבנגאזי שבלוב אך מתוך כוונה להמשיך בדרכם. בפתק לאלי מזרחי ראש לשכתו כתב ראש הממשלה יצחק רבין: “הכוונה שלי היא להעמיד את ממשלת צרפת כגורם אחראי לגורל הישראלים הטסים במטוס אייר פרנס ולא לשחרר את ממשלת צרפת מאחריות זאת”..

ב-16:00 כינס ראש הממשלה צוות שרים לטיפול בחטיפת המטוס. מאז התכנס הצוות ולצד ממשלת ישראל קיימו דיונים רצופים בדרכי הפעולה של ישראל. ב-21:50 המריא המטוס שוב ולפנות בוקר, 28 ביולי, נחת בנמל התעופה אנטבה בבירת אוגנדה קמפלה. הנוסעים החטופים הורדו מהמטוס וכונסו באולם נוסעים ישן בשדה התעופה. סוכנות רויטר דיווחה שהחזית העממית לשחרור פלסטין, בראשות ג’ורג’ חבש, נטלה על עצמה את האחריות לחטיפת המטוס

למחרת לקראת השעה 14:00הציגו החוטפים לראשונה את דרישותיהם לשחרור החטופים: שחרור 53 “לוחמי חופש” האסורים בחמש מדינות, מהם 40 בישראל, 6 בגרמניה, 5 בקניה ו-2 בשווייץ וצרפת. על המחבלים העצורים להגיע לאנטבה ובתמורה ישוחררו בני הערובה. אייר פרנס תעביר את המחבלים מישראל והמדינות האחרות יעבירו בעצמן. שגריר סומליה בקמפלה ייצג את “החזית” במשא ומתן עם צרפת. החוטפים הציגו אולטימטום שיפקע ביום חמישי בצהרים.

הממשלות שנדרשו לשחרר מחבלים, והרפובליקה הגרמנית בראשן, ביקשו להגיע להחלטות משותפות ולפעולה משותפת. הגרמנים ביקשו הבהרה לעמדת ישראל תוך שהם מציינים את נטייתם לסרב לדרישות. ישראל השיבה שעמדתה נגד כניעה לסחטנות לא השתנתה.

משפחות החטופים אל ראש הממשלה יצחק רבין, 29.6.1976

ב-29 ביוני כבר נודעו בציבור דרישות החוטפים . בקרב משפחותיהם של החטופים התעוררה דאגה רבה. עמדתה של ישראל שמאז ומתמיד סירבה להיכנע לדרישות של טרוריסטים והעדיפה לפעול בכוח נגד החוטפים, והעובדה שהפעם המטוס החטוף נמצא במרחק רב משטח ישראל החריפו את הדאגה לגורל יקיריהם. בשעות הערב שלחו   משפחות החטופים מברק אל ראש הממשלה רבין והפצירו בו כן להיכנע לדרישות החוטפים ולהציל בכך את בני משפחותיהם. “חיי אדם יקרים מעקרונות”[ כתבו לו

פתק משר הביטחון שמעון פרס אל ראש הממשלה יצחק רבין, 30.6.1976

למרות בקשות המשפחות לא נטתה ממשלת ישראל להיכנע לדרישות החוטפים וליצור בכך תקדים מסוכן. הממשלה טענה שהאחריות לשלום החטופים היא על ממשלת צרפת. אולם כבר בישיבות הראשונות של הצוות המיוחד לטיפול במשבר העלה ראש הממשלה רבין את השאלה האם צה”ל יכול לפעול באוגנדה לשחרור החטופים, למרות המרחק הרב משטח ישראל. הרמטכ”ל, מוטה גור, ענה שתוך שעתיים מרגע קבלת החלטה על פעולה אפשר לצאת לפעולה,אולם צריך לקודם לקבל מידע מדויק על המצב בטרמינל באנטבה.

הצוות התכנס שוב ב-12:30 אחרי שנודע על שחרור חטופים שאינם ישראלים. באותה ישיבה העלו לראשונה שר הביטחון והרמטכ”ל הצעות למבצע חילוץ צבאי, אולם הרמטכ”ל הגביל בשלב זה את הפעולה להרג המחבלים ולא לחילוץ החטופים, כיוון שזו פעולה מורכבת הרבה יותר ש דורשת הנחתה של מטוסים. שר הביטחון שמעון פרס הביע התנגדות לפעולה שאינה כוללת את חילוץ החטופים משום שפעולה כזו יכולה להיתפס על ידי אמין כפגיעה בגאוותו, ולכן לא כדאי להשאיר בידיו את גורל החטופים. פרס כתב לרבין פתק ובו הוא הציע לבחון אפשרות של פעולה צבאית וגם פנייה לאמין: “פעולה צבאית לכאורה אפשרית אבל לא לפני שני לילות ויום מההחלטה, ללא אפשרות להחזיר את הנוסעים. בתנאים אלה ובשעה זו העניין לא נראה לי אבל דחיפות העניין היא בכך שאם תהא נטייה לפעולה צבאית צריך לשגר כבר הערב 12 לוחמים (מוסווים כנוסעים) לקניה. מבחינת המוסד זה אפשרי (כך נמסר לי). המטוס אמור להמריא היום לפנות ערב, והוא נוסע רק אחת לשבוע וזה מקור הדחיפות” .

קטע משיחת ברוך בר-לב עם שליט אוגנדה אישי  אמין, 30.6.1976   

ביום רביעי 30.6.1976 שחררו החוטפים 47 מהחטופים שהועברו לצרפת. אולם כל החטופים הישראלים נשארו באנטבה ויחד איתם אנשי צוות המטוס. בדיון בצוות השרים המיוחד בשעה 12:00 סוכם על יצירת מגע עם שליט אוגנדה אידי אמין על ידי קידום אורי לובראני לקניה ואישור לברוך בר-לב (בורקה), בעבר נספח צה”ל בקמפלה וידיד של אמין, להתקשר אליו כאדם פרטי ולא כנציג ישראל ולדבר אליו כאל איש הומאני שלא ייתן לפגוע בבני הערובה ולהביא לשחרורם. באותו היום ניהל בורקה שתי שיחות טלפון עם אידי אמין וניסה לשכנעו לשחרר את בני הערובה שנמצאים בארצו בשם הידידות ביניהם ומטעמים הומניטריים. הנה קטע מהשיחה השנייה

לנוסח המלא של השיחה

שר החוץ יגאל אלון אל שגריר ישראל בפריס, 4.7.1976.

בימים הבאים ניהל בר-לב שיחות נוספות עם אמין אך ללא הועיל. גם כל המאמצים שנעשו כדי להביא לשחרור בני הערובה באמצעים דיפלומטיים בעזרת מתווכים שונים, לא צלחו. למעשה התברר שאמין פועל בשיתוף פעולה עם החוטפים וחיילי צבא אוגנדה שומרים על החטופים. כל אותו הזמן נשמעו בישראל גם קולות שקראו לשקול ברצינות שחרור מחבלים והחזרת החטופים. בישיבת הממשלה ב-1 ביולי התקבלה החלטה פה אחד להסמיך את הצוות לפתוח במשא ומתן להצלת בני הערובה תוך נכונות לשחרר עצורים. הדיונים בימים הבאים התמקדו מצד אחד בדרכים לנהל משא ומתן לשחרור החטופים, ובמקביל נמשכו ההכנות לפעולה צבאית ונעשו מאמצים להשיג מודיעין שיאפשר פעולה כזו לשחרור החטופים. ב-1 ביולי שחררו המחבלים ו את כל בני הערובה שאינם ישראלים, ולאור הודעת ישראל על נכונותה להיכנס למשא ומתן לשחרור עצורים האריכו את האולטימטום עד ל-4 ביולי.

בבוקרו של ה-3 ביולי המשיכו המאמצים הדיפלומטיים להביא לשחרור החטופים, בעיקר דרך ממשלת צרפת, אך ללא הצלחה. ביום המחרת, ה-4 ביולי בצהרים עמד לפוג מועד האולטימטום. בישראל הבינו שאין יותר ברירה וחייבים לפעול. בדיון מצומצם אצל ראש הממשלה ב-11 בבוקר הציג הרמטכ”ל את תכנית הפעולה הצבאית ואת הסיכונים הכרוכים בה, אך העריך ש”סיכויים טובים מאוד לביצוע…”. אחת הבעיות היא התדלוק של מטוסי החילוץ בקניה בדרך אל ומאנטבה. רבין אמר שלא נדע אם קניה תאפשר זאת כי לא נשאל אותם באופן ישיר. ההערכה היא שאם ננחת לא יגעו בנו. בשעה 13:00 החליטה ועדת שרים לביטחון שההחלטה על מבצע החילוץ על ידי צה”ל תתקבל על ידי מליאת הממשלה. השרים נקראו לישיבה בתל-אביב בלי ציון הסיבה המדויקת, אך עם הנחייה שנוכחותם הכרחית: “לדיון בעקבות הדיווחים שהגיעו על המגעים הראשונים בעניין שחרור בני הערובה”.

בישיבת הממשלה ב-14:00 הוצגו התכנית המבצעית וגם נמסר שהמשא ומתן נמשך במלוא המרץ כפעולת הסחה. השרים אישרו פה אחד את המבצע על פי תכנית הפעולה שהוצגה על ידי שר הביטחון והרמטכ”ל.

בשעות הערב המאוחרות המריאו המטוסים ובהם כוחות החילוץ משארם – א-שייח בדרכם לאנטבה.

ב-4 ביולי כחצי שעה לאחר חצות נחתו הכוחות באנטבה וביצעו את המוטל עליהם בהצלחה. מיד עם תחילת הפעולה שלח שר החוץ אלון מסר באמצעות השגרירות בפריס את עמיתו הצרפתי. “ברגעים אלו פועלים כוחותינו במבצע חילוץ בני הערובה באוגנדה. המבצע נערך על ידי כוח מוטס שהגיע לאנטבה. מעורבים בו רק, חוזר רק, כוחות ישראלים ומטרתו מוגבלת לשחרור בני הערובה בלבד והחזרתם הבטוחה לישראל”, כך נאמר במברק.

הייתה זו תחילתו של “מבצע יונתן”, על שם מפקד הכוח שפעל באנטבה סא”ל יונתן נתניהו שנהרג בפעולה והיה החייל הישראלי היחיד שנהרג בה. בפעולה נהרגו גם שלושה מבני הערובה, ונוסעת נוספת שאושפזה בבית חולים בקמפלה נרצחה על ידי האוגנדים.