זאב קומרן, קצין הבטיחות בשגרירות ישראל בבון, אל משרד החוץ בירושלים, 5.9.1972 , מתיק ארכיון המדינה, חצ-5333/8).
.
ב-5 בספטמבר 1972, בשעות הבוקר המוקדמות, שררה דממה בכפר האולימפי במינכן ששקק חיים בשעות היום והערב. את השקט הפרה קבוצה של שמונה מחבלים פלסטינים חברי ארגון ספטמבר השחור שטיפסו בקלות מעל גדר הכפר האולימפי הבלתי מאובטח, וחדרו בהפתעה לשתיים מתוך שלוש דירות המגורים של הגברים במשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. שניים מהספורטאים, משה וינברג ויוסף רומנו, נרצחו במהלך הפעולה ותשעה אחרים רוכזו בחדר אחד כבני ערובה. בתמורה לשחרורם דרשו המחבלים את שחרורם של 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ועוד שני מחבלים שנכלאו בגרמניה, ומכאן החלה להתגלגל הפרשה שסופה הטרגי הביא לרציחתם של כל 11 הספורטאים הישראלים. אירועי מינכן 1972 הפכו לציון דרך בטרור נגד מטרות ישראליות בחו”ל, ולטראומה קשה בחברה הישראלית. הידיעות הראשונות על ההתקפה במינכן הגיעו במברק למשרד החוץ מהשגרירות בבון ב-08:45. והופצו אל ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החינוך אלון ושר הביטחון משה דיין. במברק דיווח קצין הביטחון של השגרירות, קומרן, על המידע הראשוני אך ציין ש”הידיעות לא ברורות”
ראשי התיבות וקיצורים: המשרד – משרד החוץ בירושלים; בונ ש- שגרירות ישראל בבון; שהח – שר החוץ; רהמ – ראש הממשלה, מנכל – מנכ”ל משרד החוץ; אלון סגן ראש הממלשה ושר החינוך יגאל אלון; דיין – שר הביטחון משה דיין [להשלים]
מנכ”ל משרד החוץ בירושלים אל שגריר ישראל בבון אלישיב בן-חורין, 5.9.1972 ארכיון המדינה, חצ-5334/4
בהמשך הבוקר של ה-5 בספטמבר 1972 התבררו הפרטים על ההתקפה שלן המחסלים על הסםורטאים הישראלים בכפר האולימפי במינכן ועל דרישותיהם של המחבלים לשחרור מחבלים כלואים בישראל ובגרמניה. ב-9:30 כונסה הממשלה לישיבה מיוחדת כוועדת שרים לענייני ביטחון. בישיבה מסר שר החוץ אבא אבן את ההנחיה הראשונה שהועברה על דעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר לשגריר ישראל בבון אלישיב בן-חורין, ועל פיה ממשלת ישראל אינה נכנסת למשא ומתן עם המחבלים על דרישותיהם ומצפה שממשלת גרמניה תעשה כל מאמץ לחילוץ בני הערובה בשלום, ותנקוט לשם כך תכסיסים שיאפשרו משיכת זמן כדי להבטיח את שלומם של בני הערובה. משרד החוץ חזר על ההנחיות במברק לשגרירות בבון (ראו להלן מתיק:)
מאוחר יותר החליטה הממשלה לשלוח נציג ישראלי שיתדרך את הגרמנים ולמעשה ישמש כעין ‘משגיח’ על פעולות החילוץ. תחילה נקבע ששר הביטחון משה דיין וראש המוסד צבי זמיר יצאו למינכן, אך התעורר חשש שבואו של דיין ימשוך תשומת לב רבה ויגרום למחבלים לרצוח את הספורטאים. על כן הוחלט לשלוח רק את ראש המוסד.
יהודה מילוא, שגרירות ישראל בבון, אל משרד החוץ בירושלים, 5.9.1972 , מתיק חצ-5334/4
עם היוודע הפרטים על ההתקפה במינכן החלו להישמע בישראל ובעולם תביעות תקיפות להפסיק לאלתר את המשחקים האולימפיים. לא יתכן שהמשחקים ימשכו אחרי אירוע פעולת טרור רצחנית כזו נגד ספורטאים, טענו רבים. אולם שגרירות ישראל בבון דיווחה שהוועדים האולימפיים העולמי והגרמני שהתכנסו לדיון עם שר הפנים של גרמניה המערבית, הנס דיטריך גנשר, החליטו שלא להפסיק את המשחקים בין היתר כי: “לטלוויזיה הגרמנית אין תכנית חליפית”. לימים כשהתפרסם המסמך הזה הוא עורר זעם רב בישראל, ועורר את הרגשות נגד הגרמנים מימי שואת יהודי אירופה.
קטעים מהדיווח של ראש המוסד, צבי זמיר, על הניסיון לחילוץ בני הערובה במינכן, 6.9.1972
ראש הממשלה החליטה לשלוח את ראש המוסד צבי זמיר למינכן, כדי לייעץ לגרמנים בפעולות החילוץ של בני הערובה. ב-21:00 הגיעו ראש המוסד זמיר ואיש שב”כ דובר ערבית לכפר האולימפי. במקום נמסר להם על תכנית הפעולה הגרמנית שכללה הודעה למחבלים על העברתם עם בני הערובה בהליקופטרים לשדה תעופה צבאי ליד מינכן, ושם יעמוד לרשותם מטוס שיעביר אותם ואת בני הערובה לקהיר. כל זה נועד להטעותם ולאפשר ליחידות משטרה גרמניות, שנמצאות בשדה התעופה, לחסל את המחבלים ולחלץ את בני הערובה. התכנית שהוצגה לזמיר נראתה לו סבירה ותואמת את ההערכות הישראליות. אולם הפעולה התנהלה בשלומיאליות, הסתבכה והסתיימה בכישלון ובמותם של כל תשעת בני הערובה, שוטר גרמני וחמישה מן החוטפים. זמיר ליווה מקרוב את ההתרחשויות בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק שאליו הובאו החטופים והמחבלים. בשעות הערב של ה-6 בספטמבר חזר ראש המוסד צבי זמיר ממינכן. עם שובו מסר דין וחשבון על ההתרחשויות לראש הממשלה מאיר ולשרים אלון, אבן וגלילי. בהתרגשות רבה תיאר זמיר בפני השרים המזועזעים את השתלשלות העניינים – את דחיית ניסיונותיו להתערב בפעולה, את האנדרלמוסיה, את חוסר המקצועיות ואת האדישות שגילו הכוחות הגרמניים. ‘הם לא עשו מאמץ מינימלי להציל חיים, לא לקחו סיכון מינימלי לנסות להציל אנשים, לא שלהם ולא שלנו’, אמר. לטענתו הגרמנים רצו רק לגמור עם העניין הזה ויהי מה כדי להמשיך את האולימפיאדה. כנשאל זמיר על ידי ראש הממשלה מדוע לדעתו לא זכתה המשלחת הישראלית לאבטחה, הוא השיב בדברים ששמע מפי קצין הביטחון של השגרירות בבון. קצין הביטחון פנה אל המשטרה בבקשה להציב שמירה על המשלחת, והתשובה הייתה: ‘מה אתה מעלה על דעתך? כאן שוררת רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה’.
על המשך הפרשה וסופה הטרגי ראו בהרחבה: ארכיון המדינה: רצח הספורטאים הישראלים במינכן: “איש מהם לא שרד” https://catalog.archives.gov.il/chapter/the-murder-of-the-athletes-in-munich/
