עליית יהודי אתיופיה לישראל, 1948 - 1985

א.1 | יהדות העולם "מגלה" את יהדות אתיופיה

בית הספר של יעקב פייטלוביץ’, אוסף פייטלוביץ’, הספרייה המרכזית ע”ש סוראסקי,

מאז המאה ה-9 הגיעו אל קהילות היהודים בעולם ידיעות קטועות בלבד על אודות יהודי אתיופיה, אך לא נוצר עמם קשר של ממש והעדה התקיימה בניתוק כמעט מוחלט מן העולם היהודי. אולם מאז סוף המאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19, בתקופת ההתפשטות של ההשפעה  המערבית באפריקה, גברה ההתעניינות בקהילת “ביתא ישראל” (בעולם היהודי רווח השם “פלאשים”, כינוי שיהודי אתיופיה, חברי קהילת “ביתא ישראל”, תפסו ככינוי גנאי). בשנות ה-60 של המאה ה-19 החלו יהודי אירופה לקרוא להצלתם הרוחנית-דתית של יהודי אתיופיה, שרבים מהם התנצרו. שליח ראשון מטעם חברת כי”ח, יוסף הלוי, יצא אל כפרי “הפלאשים” ב-1867. בראשית המאה ה-20, החל תלמידו של הלוי, דר’ יעקב פייטלוביץ‘, לפעול להעמקת הקשר בין יהודי אתיופיה לעם היהודי ולהלכה היהודית, ואף הקים בית ספר יהודי באדיס אבבה. שליחים נוספים הגיעו לאתיופיה לאורך השנים ושמרו על קשר עם הקהילה. הקשרים הפנימיים בתוך העדה אפשרו את העברת הידיעות על השליחים גם לכפרים המרוחקים ביותר (עוד על פועלו של פייטלוביץ’ ראו בתיקי הנשיא יצחק בן צבי בעניין יהודי אתיופיה – נ-10/9, נ-10/10, נ-10/11)

א.2 | "יד אחת דוחה... ויד אחת מקרבת": צעדים ראשונים, 1958-1948

 “הגעתי למסקנה, שלנו כיהודים וכמדינה לא נהיר כלל כיצד להתייחס לעדת הפלשים. אנחנו מגששים, מתקרבים קמעה וחוזרים ומתרחקים, יד אחת דוחה או סולדת מן האפשרות שייחשבו כיהודים ויד שנייה כאילו מקרבת לכך”.

כך כתב סגן יושב ראש הכנסת, ישראל ישעיהו, לאחר ביקור באתיופיה בשנת 1958 (תיק נ 10/10, עמ’ 34). דברים אלו מסכמים את הפרק הראשון בהתייחסותה של מדינת ישראל לקהילה היהודית באתיופיה, תקופה בה לא הצליחה המדינה לקבל החלטה ברורה בעניינה, כפי שדרשו ישעיהו ורבים אחרים שהתעניינו בגורלה.

חברי קהילת “ביתא ישראל” קיבלו בהתלהבות את הידיעות על הקמת מדינת ישראל וציפו שיוכלו לעלות ארצה. אולם בשנותיה הראשונות, לא היה למדינה עניין רב בעידוד העלייה מאתיופיה. הסיבות העיקריות לכך היו:

• ההתמודדות עם קליטת גלי העלייה ההמונית מאירופה וממדינות ערב
• הרבנות הראשית לא הכירה ביהדותם של חברי “קהילת ביתא” ישראל, ולכן הם לא יכלו לעלות מכוח חוק השבות
• המשטר של קיסר אתיופיה, היילה סלאסי, התנגד להגירת נתיניו, ולא ניתן היה לעזוב את המדינה ללא היתר יציאה
• רבים ראו בחברי קהילת “ביתא ישראל” קבוצה שיהיה קשה לקלוט אותה בארץ בשל פערים חברתיים ותרבותיים

השלטונות בישראל שהתאמצו לגייס משאבים כדי קלוט את העולים ממדינות “פחות מפותחות” באסיה ובצפון אפריקה, נמנעו מלקבל על עצמם אחריות לקהילה לא מוכרת באתיופיה. העובדה שמורשתה היהודית של  הקהילה היתה מבוססת על התורה שבכתב בלבד עוררה בקרב הרבנים חשד שמוצאה מהקראים, שאינם מכירים בתוקפה של התורה שבעל פה, למרות שהרב הראשי של מצרים, דוד בן זמרה, קיבל את יוצאי אתיופיה כיהודים עוד במאה ה-16. רק מעטים בישראל התעניינו בקהילה, אבל היו כמה פעילים בלתי נלאים שהעלו את שאלת הסיוע לקהילה שוב ושוב. ביניהם היה הנשיא השני, יצחק בן-צבי, שחקר קהילות יהודיות רחוקות ממרכזי החיים היהודיים ואף פרסם עליהן ספר בשם “נדחי ישראל”. עוד בשנת 1942 כתב בן-צבי לרב הראשי יצחק הלוי הרצוג שיש לקבל את חברי הקהילה כיהודים כיוון שלא כפרו באופן עקרוני בתורה שבעל פה. לא מדובר בפסק הלכה על יהדותם אלא בהכרה בצורך להושיט להם יד, הוסיף (ראו ספר ההנצחה לנשיא יצחק בן-צבי, ערך חגי צורף,  עמ’ 304-303). בן-צבי היה מוטרד מהסכנה הטמונה בפעילות המיסיונרית באתיופיה לזהות היהודית של הקהילה ורצה לפעול למען עלייתה לישראל, או לפחות לעלייתם של חלק מחבריה. לימים סיפר שפנה בעניין ללוי אשכול, אז ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, אך זה התנגד לרעיון.

יש עדויות שגם ראש הממשלה דוד בן-גוריון התנגד לעלייה מאתיופיה. וככל הנראה התנגד גם לתכנית להביא מספר קטן של נערים מאתיופיה לישראל, תכנית שהוצעה בשנת 1951 על-ידי דר’ אלכסנדר רוזנפלד, מראשי הארגון “ברית עברית עולמית”, שפעל להרחבת החינוך העברי בתפוצות. בתיק ג  5558/10 ששמו: “עלייה מחבש” (שם נפוץ לאתיופיה באותן שנים) נמצאת בקשה מראש הממשלה להתייעץ עמו “לפני כל פעולה לארגן עלייה מחבש“ (מזכיר הממשלה זאב שרף להנהלת הסוכנות, 4 בינואר 1950, שם, עמ’ 29). לא ידוע מה היה הבסיס להתנגדות אך ממכתבים אחרים בתיק עולה כי היה חשש במשרד הבריאות שעלייה מאפריקה תביא להפצת מחלות טרופיות בארץ. גם דר’ חיים שיבא, מנכ”ל משרד הבריאות, שנתבקש בשנת 1952 לחוות דעה בנושא, הזהיר שקיבל דיווחים על מצבם הגופני והנפשי הקשה של יהודי אתיופיה, אך הוסיף כי עדיין לא נעשה מחקר בנושא.

• 

  מיקומם של ביתא ישראל טרום העלייה. ויקיפדיה

א.3 | פעילות הסוכנות היהודית וקבוצות הנערים בכפר בתיה

בינואר 1951 פרסם פייטלוביץ’ בעיתונות קריאה לעליית יהודי אתיופיה, בכותרת “הבו מרבד-קסמים גם לפלשים!” הוא הצביע על אכזבתם על שלא נכללו בין הקהילות שזכו לעלות ארצה בעלייה ההמונית וקרא לדעת הקהל לפעול למען גאולתם. ביזמתו של פייטלוביץ’ ביקר דר’ רוזנפלד ב-1951 באתיופיה, והתרשם, כמו מבקרים רבים במשך השנים, הן מלהט האמונה של היהודים ורצונם להגיע ל”ירושלים” (כך כינו את ארץ ישראל) והן מדלות תנאי חייהם. חברי קהילת “ביתא ישראל’ התפרנסו מרעיית צאן וגידול דגנים אך לא הורשו להחזיק בבעלות על הקרקע והיו במעמד של אריסים. הם עסקו גם במלאכה, עיסוק שנחשב נחות בעיני התושבים הנוצרים. בדו”ח שחיבר עם שובו לארץ, “חינוך עברי באתיופיה, הקמת יישוב ‘בסביבה הררית בישראל’, הבאת קבוצת בני נוער להתחנך בישראל”, ביקש רוזנפלד לפעול למען הקהילה. הצעותיו חזרו ועלו בדיונים על פעילות למען יהודי אתיופיה במהלך שנים אלו  (תיק ג 5558/10, עמ’ 22). רוזנפלד שלח העתק מן הדו”ח ללשכת ראש הממשלה והוסיף בקשה שהגיעה מהקייסים (כהנים ומנהיגי הקהילה) שפגש לקבל תמונות של בן-גוריון.

פניית רוזנפלד למזכיר הממשלה, 5.12.1951. תיק ג 5558/10 עמ’ 20

רוזנפלד דיווח על ביקורו גם לרב זאב גולד, מנהל המחלקה לתרבות וחינוך תורני בסוכנות היהודית, שקיבלה אחריות לתחום חדש, “תיק” שנקרא “נדחי ישראל” וכלל את קהילת האנוסים בפורטוגל, בני ישראל בהודו – ואת יהודי אתיופיה. בראשית 1953 פנה רוזנפלד לנשיא בן-צבי בעניין הבאת נערים מאתיופיה לישראל. בן-צבי ענה לו שהצעה כזו כבר הועלתה לפני כמה שנים אך ראש הממשלה בן-גוריון התנגד לה. בן-צבי הבטיח לברר את העניין.

בעקבות דיונים עם הסוכנות היהודית, יצאה הפעם התכנית לפועל. הוחלט להזמין קבוצת צעירים לישראל ולתת להם הכשרה חקלאית. כמו כן הוחלט כי המחלקה לחינוך ולתרבות תורנית, של ההסתדרות הציונית העולמית, תשלח שליח לאתיופיה, כדי להקים מכללה למורים שילמדו בבתי ספר בכפרים. כמה חודשים מאוחר יותר יצא הרב שמואל בארי לאתיופיה והקים בית ספר למורים בעיר אסמרה באריתריאה, שהיתה רחוקה יותר מעיני השלטונות והיתה בה קהילה יהודית מיוצאי תימן ועדן. הוא פעל בשיתוף עם יונה בוגלה, תלמידו של פייטלוביץ’, שלמד באירופה ושימש בעבר מורה בבית ספר שהקים פייטלוביץ’ באדיס אבבה. ב-1953 פרש בוגלה מתפקידו במשרד החינוך האתיופי לטובת פעילות בקהילה היהודית. העתק ממכתב ששלח לד”ר רוזנפלד, המחייב הקמת בית הספר באסמרה, ולא בגונדר, המחוז בו ישבו רוב היהודים, נשלח לנשיא בן-צבי (תעודה 1 ). גם הרב שרייבוים, ששימש רב לאסירי האצ”ל באריתריאה, תמך בעמדה זו. דעתו של הרב שרייבוים על יהודי אתיופיה היתה שלילית, והוא ראה בהם אנשים פראים ופרימיטיביים, אך הסכים שיש לקרבם ליהדות. הוא לא האמין ששליח מארץ ישראל יצליח לגור בכפרי היהודים ולעבוד בהם והציע שיוצאי תימן באסמרה ישמשו מתווכים למטרה זו (תיק נ 10/9, עמ’ 275-274).

ספר לימוד על לוח השנה באמהרית שהכינו יונה בוגלה והרב שמואל בארי, תיק נ 10/9 עמ’ 244

במסגרת פעילותו של בארי הוקמו עשרים ושבעה בתי ספר בכפרים. בשנים 1956-1955 נשלחו שתי קבוצות תלמידים להתחנך בישראל בכפר הנוער הדתי “כפר בתיה”. המטרה היתה שהתלמידים יחזרו לאתיופיה כדי לשמש מורים בכפרים, ילמדו עברית ויקרבו את היהודים למנהגי הזרם המרכזי של היהדות הרבנית. בקבוצה הראשונה היו תלמידים בני 10 עד 18 ולא היתה תכנית מוגדרת מראש ללימודיהם. חלק מהתלמידים עברו לאחר מכן למוסדות הכשרה מתקדמים יותר. בין התלמידים היו ברוך טגניה, שמאוחר יותר פעל בישראל ובעולם להעלאת המודעות לצורך בעליית יהודי אתיופיה, וזימנה ברהני, שפעל בסודן מטעם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (המוסד).

“הספרים האלו הם עליכם”, מסביר דר’ פייטלוביץ’ לילדי כפר בתיה שביקרו בביתו בתל אביב, 1 במאי 1955. צילום: אילן ברונר, לע”מ. פייטלוביץ’ נפטר באותה שנה.

ב-1956 פרש הרב בארי. מחליפו יהודה סיוון שימש בתפקיד עד שנת 1958. באוקטובר 1956 כתב סיוון לבן-צבי שהוא מתקשה לקבל רישיון לבקר בגונדר או לפתוח שם בית ספר, ותיאר תנאים ירודים מאד בבתי הספר. הגישה לכפרים היתה קשה כיוון שלא היו כבישים והוא נאלץ לרכוב על פרדה או ללכת ברגל במשך שעות כדי להגיע אליהם. הדרכים היו מסוכנות בשל עויינות השכנים. סיוון גם התלונן שהתקציבים לא עברו אליו כמובטח . עם זאת, הוא התרשם “מהשבט האמיץ והחינני הזה, שראוי להיקרא עם וגם בית ישראל” (מכתב לנשיא בן-צבי,6 בדצמבר 1957, נ 10/10 עמ’ 81. ראו גם תיק נ 10/9).

קטע ממכתב סיוון לבן-צבי המתאר את חג הסיגד, 6.12.1957,  נ 10/10

בסוף 1957 החליטה הסוכנות לקצץ את תקציב השליח ב-60% ולסגור את המוסד באסמרה. רשת בתי הספר נקלעה לקשיים, וכל בתי הספר נסגרו פרט לשניים: בית הספר המרכזי שכבר עבר לאוזבה, מרכז הקהילה ליד גונדר, ובית הספר באמבובר. לדברי סיוון עוד קודם לכך הוא נאלץ להתקיים מהלוואות של חברי הקהילה היהודית באסמרה, ולא זכה לסיוע מקונסול ישראל באדיס אבבה, חנן בר-און, שהסתייג מכל מעורבות ישראלית בגורל הקהילה. בית הספר באוזבה נשרף בתחילת 1958 על-ידי שכנים עוינים.

טקס הסיגד בתמונה שצילם יהודה סיוון, דצמבר 1957. תיק נ 10/10 עמ’ 69

א.4 | 1958: הנשיא בן-צבי מתערב

בראשית נובמבר 1958 נמסר לבן-צבי מכתב בעברית ובאמהרית בחתימת 38 מראשי הקהילה באתיופיה המוחה על צמצום הפעילות של הסוכנות היהודית ומתריע על התגברות מאמצי המיסיון הנוצרי להעביר את היהודים על דתם:

רשימת ראשי הקהילה באתיופיה החתומים על המכתב לבן-צבי, תיק נ-10/10 ע’ 114 – 127

בעקבות המכתב הזמין בן-צבי לביתו כמה מחברי הנהלת הסוכנות בראשותו של זלמן שזר ואת סגן יושב ראש הכנסת, ישראל ישעיהו, שביקר באותה שנה באתיופיה ולא התרשם לטובה מפעילות הסוכנות. בדוח שכתב  סיפר ישעיהו על מאמצי שליח הסוכנות החדש, משה בר-יהודה, אך הוסיף כי בר-יהודה התקשה לפעול כיוון שקיבל תקציב זעום ושמדיניות הסוכנות היתה מאד לא עקבית. ישעיהו מתח ביקורת על מאמצי מוסדות המדינה שהתחילו לטפל ביהודים, ללמד אותם עברית ולטפח בהם תקוות אך מבלי לקבל החלטה בקשר ליהדותם: “כל זמן שלא תתקבל הלכה פסוקה בשאלת יהדותם של הפלאשים יהיה מצבם רע משתי בחינות. האחת – לאומית, כאשר ירננו המוני היהודים על הכללת ‘שבט של אפריקנים’ אל תוכם מבלי שנקבע בוודאות שהם יהודים. השנייה – דתית. אם תוכר יהדותם הרי שלא יוכלו לבא בקהל ישראל מחשש ממזרות, מאחר שאינם מקיימים דיני אישות כפי שנקבעו בהלכה היהודית, אלא על פי פסוקי המקרא ועל פי מסורות שבידם […] מבחינה דתית הרי שיצטרכו לעבור פרוצדורה של גיור כאילו היו ממש לא יהודים ודבר זה עלול לפגוע ברגשותיהם, שהרי הם רואים עצמם כיהודים. ומצד שני תתעורר השאלה מה צורך יש לנו לקחת שבט אפריקני ולגיירו“. אם יוחלט להכיר בקהילה כיהודים, ברור שירצו לעלות לישראל, ויתכן גם שהמתנצרים, שאינם זוכים ליחס טוב מצד הנוצרים מלידה, ירצו להצטרף אליהם, הוסיף (נ 10/10, עמ’ 44-26).

בישיבה בבית הנשיא קבע בן-צבי שבני הקהילה הם יהודים לכל דבר, ודרש מראשי הסוכנות להחליט לטפל בהם כראוי או להניחם לנפשם. שזר הודה שיש המטילים ספק בצורך לטפל ביהודי אתיופיה, אם משיקולים של “סדר עדיפויות” או מספקות אם הם אכן יהודים. ישעיהו טען שאין בכלל מקום לשאלה האם לזנוח את היהודים באתיופיה שכן הם רואים בעצמם יהודים, “עצם אמונתם ותודעתם היהודית של הפלשים מונעת הצגת שאלה זו“. שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה, תמך עקרונית ברעיון של העלאת כל בני הקהילה. בתום הישיבה הוחלט שבשל הקשיים הגדולים, יש לחזק את הקהילה במקום מושבה ולצורך זה לעודד ארגונים יהודים בינלאומיים כגון הג’וינט (JDC) ו”אורט” לקבל על עצמם חלק מן המשימה. ב-4 במאי 1959 נערכה ישיבה נוספת בבית הנשיא, בה דנו בתכנית להעביר לרשת החינוכית “אורט” את בתי הספר באתיופיה. בן-צבי סיפר על מאמציו למען היהודים בעבר, על הוויכוח עם אשכול ועל רצונו שיוקם לפחות יישוב אחד בארץ עבור עולים מאתיופיה, שייתן להם תקווה לעתיד. לדעתו חלק מהדרישות הדתיות המוצגות לבני הקהילה הן מופרזות:

דברי הנשיא בן-צבי בישיבה עם חברי הנהלת הסוכנות, 4 במאי 1959, הפרוטוקול המלא בתיק נ 10/10 עמ’ 274, לעמדת בן-צבי ראו גם תעודה 2

א.5 | " לא יתכן שאנו נעזור לאפריקה השחורה אך נפלה לרעה דווקא את היהודים האפריקנים": סיוע ליהודים מול אינטרסים מדיניים וביטחוניים באפריקה

בסוף שנות ה-50 הידקה ישראל את קשריה האסטרטגיים עם אתיופיה במסגרת “ברית הפריפריה”, מדיניות, אותה הגה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שכוונה ליצירת קשרים ושיתוף פעולה ביטחוני עם מדינות לא ערביות ולא מוסלמיות בשולי המזרח התיכון, כגון אירן וטורקיה. מטרת הברית היתה לאזן את המדיניות הפן-ערבית של נשיא מצרים גמל עבד אל נאצר. עם פתיחת נמל אילת למסחר אחרי “מבצע קדש” הבטיחה ברית זו את גישתה של ישראל לים סוף כערוץ ימי פתוח וחופשי להעברת סחורות לישראל ויכלה לסייע בקבלת מודיעין באזור קרן אפריקה וחצי האי ערב. מסמכי משרד החוץ, השמורים בארכיון המדינה, משקפים את החששות של מנהלי המשרד כי לחץ על הקיסר ועל ממשלת אתיופיה, לאפשר עליית יהודים  או אפילו דיון בנושא, עלול לסכן את היחסים המדיניים והביטחוניים עמם. השלטונות באתיופיה התנגדו לפעילות מיוחדת למען היהודים והתנו זאת בסיוע לכלל האוכלוסייה המקומית. גם בדוח של ישעיהו משנת 1958 הוזכרה התנגדות השלטון ליציאת היהודים ולסיוע מיוחד להם בשל ריבוי העדות והדתות במדינה והחשש שהעדפת היהודים תעודד תביעות מצד המוסלמים ומצד קבוצות בדלניות (שם, עמ’ 40).

בראשית שנת 1960 ביקר הסופר וחבר הכנסת לשעבר מטעם מפא”י חיים בן-אשר באתיופיה וסיפר על שפל רוחני וחומרי בקרב הקהילה ועל לחץ רב מצד השלטונות להתנצר. לאחר שנתקל באיש “סולל בונה” שדיבר בגנות היהודים והציע לפתור את הבעיה על-ידי התנצרות המונית, הוסיף בן-אשר כי, נוכח ההסתייגות של חלק מהישראלים מיהודי אתיופיה, יש התוהים אם ההחלטה שלא להעלותם לישראל אינה קשורה בצבע עורם. במכתב ליוסף כרמל, שלישו הצבאי של הנשיא בן-צבי, הוא תיאר את יחסו השלילי של הקונסול חנן בר-און לקהילה, שלדעתו של בר-און כלל אינם יהודים ופייטלוביץ’ הוא ששכנע אותם שהם שייכים לעם היהודי (תעודה 3).

בעקבות הדוח של בן-אשר הפעיל בן-צבי לחץ על משרד החוץ וזימן את המנכ”ל חיים יחיל לשיחה.  משה ששון, מנהל מחלקת המזרח התיכון, כתב לקונסול בר-און על פגישתם (6 במאי 1960, תיק חצ 440/9 ,עמ’ 346-350), בה אמר הנשיא “לא יתכן שאנו נעזור לאפריקה השחורה אך נפלה לרעה דווקא את היהודים האפריקנים“, ותבע שהקונסוליה באדיס אבבה לא תתנער מהטיפול ביהודים ותאפשר העסקתם בחברות ישראליות. המנכ”ל הסביר לנשיא את המכשולים העומדים בפני הפעילות באתיופיה והבטיח לו שהקונסוליה תעשה כמיטב יכולתה לסייע ליהודים בצורה דיסקרטית שלא תפגע ביהודים עצמם וביחסים עם אתיופיה.

התייחסותו של בן-צבי לסיוע של מדינת ישראל לאפריקה ה”שחורה” מצביעה על מגמה נוספת במדיניות החוץ הישראלית באותם שנים – הניסיון לקשור קשרים עם מדינות אפריקה המשתחררות מהשלטון הקולוניאלי ולסייע להן. גולדה מאיר, שכיהנה אז כשרת החוץ, היתה מזוהה מאד עם מגמה זו והרבתה לבקר במדינות אפריקה. כמה ימים לאחר השיחה עם בן-צבי היא אף נפגשה עם נציג הג’וינט באירופה ודנה עמו על סיוע ליהודים באתיופיה (תיק חצ 440/9, עמ’ 352, ראו גם ספר הנצחה לראש הממשלה גולדה מאיר, בעריכת חגי צורף, פרק 66).

בן-צבי המשיך במאמציו ובדצמבר 1960 נפגש עם שמואל (זיאמה) דיבון, עוזר שרת החוץ (שיתמנה ב-1963 לשגריר הראשון באדיס אבבה), ורחמים תימור, עוזרו שכיהן כסגן הקונסול בעיר. דיבון ותימור חזרו על תיאור המצב באתיופיה. לדבריהם לקיסר יש מעט מאד השפעה על הנעשה במחוזות המרוחקים מהבירה. תימור תמך בהקמת בית ספר יהודי בבירה עצמה ולא במחוז גונדר, שהמושל שלה הערים קשיים רבים. בעניין הקמת יישוב לעולים מאתיופיה בארץ, הוא הדגיש את הקשיים העומדים בפני העולים, ובמיוחד הקושי העצום לקבל אישורי יציאה “כיוון שמדובר ב’מדינת משטרה במלוא מובן המילה'” (תעודה 4).

בינתיים עלה הרעיון להיעזר בנורמן בנטוויץ’ , יהודי אנגלי שהיה היועץ המשפטי הראשון לממשלת המנדט ופרופסור באוניברסיטה העברית. בנטוויץ’ היה מקורב לקיסר בימי מלחמת העולם השנייה, ועתה התבקש להפעיל את השפעתו עליו. בנטוויץ’ הסכים לבקר באתיופיה ולהיפגש עם הקיסר, כדי להכשיר את הקרקע להקמת בית ספר מקצועי של רשת “אורט”. הביקור נערך בראשית שנת 1961 (ראו תעודה 5)), ובעקבותיו הוקם “הוועד הציבורי לסיוע לפלשים”, בהשתתפות הסוכנות היהודית ו”אורט”, שלימים אימץ את השם “הוועד הישראלי לעזרה ליהודי אתיופיה“. הנשיא בן-צבי כיהן כנשיא כבוד של הוועד, ולאחר שנפטר בשנת 1963, החליף אותו הנשיא זלמן שזר. יושב הראש היה נציג הקונגרס היהודי העולמי, הסוציולוג אריה טרטקובר. ארגונים יהודים בריטיים ובעיקר יק”א (Jewish Colonization Association) שגויסו על-ידי בנטוויץ’, החלו לתמוך ברשת בתי הספר באתיופיה. הם גם ביקשו לדאוג לשירותי רפואה בכפרים היהודים, כדי שלא יצטרכו להזדקק לשירותי רפואה של המיסיון. בהנהלת הסוכנות נדונה תכנית להקמת כפר לעולים מאתיופיה בגליל (תיק חצ 440/9, עמ’ 289).

העיכובים הרבים בביצוע התכניות, לצד הבטחות רבות שלא קוימו, הביאו למרירות ולאכזבה בקרב יהודי אתיופיה. יונה בוגלה המשיך לקבל משכורת מהסוכנות ולשלם למעט המורים והמדריכים שנשארו. דיווחיו לסוכנות הועברו לנשיא בן-צבי. באוגוסט 1962 כתב לחיים בן-אשר ומחה על יחס הרבנות לצעירים מאתיופיה שהצליחו להגיע לישראל. הוא טען ללא כחל וסרק כי מדובר לא בבעיה דתית אלא בגזענות, הדומה למצב בגרמניה הנאצית או בדרום ארצות הברית: “האומללים הם ירגישו שהם שנואים מצד אחד [באתיופיה] בגלל דתם ומצד שני [ישראל] בגלל צבעם“ (תעודה 6).

הדיווחים על תחושות של דיכאון וייאוש בקרב חברי הקהילה ופניות נוספות מאת מנהיגי העדה לסיוע דחוף הביאו לקראת סוף 1962 להרגשת כישלון בקרב הפעילים. גם פרשת שליחתם של החניכים לכפר בתיה הסתיימה באכזבה. ממכתב שכתב אברהם הלפרין, המפקח הדתי הראשי של עליית הנוער, עולה כי הבוגרים לא נקלטו מחדש באתיופיה עם שובם והיו שנאלצו לחזור למוסדות המיסיון. כמה מהם נקלטו בחברות ישראליות שהיו פעילות באתיופיה כגון “סולל בונה”. היו כאלה שביקשו לעלות ארצה, אך ללא הכרה רשמית בזכותם לעלות התקשו למצוא מקום גם בישראל (תיק נ 10/11, עמ’ 346-342). מסקנתו של הלפרין היתה ש”הבאת חניכים אלה ארצה ללא תכנית לגבי עתידם גרמה להם עוול רב. מצד אחד הם עלו בהרבה מעל לרמת אחיהם שם ומצד שני לא הובטח להם עתיד מתאים בתוכם“. הלפרין לא ראה סיכוי רב להיקלטותם בארץ. לדבריו עולי אתיופיה הבודדים שהגיעו ארצה נתקלים בקשיים רבים.

א.6 | 1962: סיוע רפואי ליהודים באתיופיה

בסוף 1962 יצא הרופא דן הראל לאתיופיה. הראל נשלח לכאורה מטעם הקונגרס היהודי העולמי, אך למעשה קיבל משכורת מהמרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (מש”ב) במשרד החוץ. במאמצים רבים ובעזרת אשתו, הצליח הראל לקדם את הטיפול הרפואי בכפרי היהודים. אבל התכנית להקים בית ספר מקצועי לא יצאה לפועל וארגון “אורט” התקשה לקבל אישור עבודה עבור מורה לחקלאות. דיבון ,שנתמנה לשגריר באדיס אבבה, כתב ב-23 ביולי 1963 למשה קול, אז מנהל מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית, על הקשיים שעמדו בפני הראל והפעילים למען בני הקהילה מנקודת המבט של משרד החוץ. הוא חזר על הטענות נגד פעילות הסוכנות היהודית באתיופיה והנזק שיכול הסיוע ליהודים לגרום ליחסיהם עם שכניהם הלא יהודים (תעודה 7). שוב היה צורך בהתערבותו של פרופ’ בנטוויץ’ אצל הקיסר ופניות לשרים, במיוחד לתדסה יעקב, שר ממוצא יהודי, ואפילו למושל המקומי בגונדר, כדי לקבל את האישורים הדרושים לפעילותו של הראל. המושל המקומי התנגד לטיפול נפרד ביהודים ולכן היה צורך בפתיחת מרפאה לכל תושבי הסביבה. אך בסופו של דבר הצליח הראל להתגבר על הקשיים ואף יצר קשרים טובים עם המושל (תעודה 8).

מרפאת דר’ הראל בהרי סמן, 1963. משמאל: יונה בוגלה, גטאהון טלאהון, איניאו ואסנקאו מקוריה. המרכז לתיעוד חזותי ע”ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, באדיבות ד”ר דן הראל, ישראל

בישיבה שהתקיימה בהנהלת משרד החוץ באוגוסט 1963 חזרו שוב על על הקביעה שיש לסייע ליהודים בפעילות “בעלת צביון יהודי כללי ולא ישראלי” (תיק חצ 440/9 עמ’ 157). בקיץ אותה שנה הגיע לאתיופיה המורה לחקלאות דוד צפרוני. בדוח שהגיש בנובמבר 1963 (שם, עמ’ 21-16) הדגיש צפרוני ששיטות העיבוד החקלאי באתיופיה פרימיטיביות מאד, אך כל שיפור גורר תגובות שליליות מצד השכנים, תביעות משפטיות, אי שקט וחששות בקרב השלטונות. במאי 1966 שוב ביקר בנטווייץ’ באתיופיה וניהל שיחות עם הקיסר ופקידים אחרים. דיווח על ביקורו (בתיק חצ 440/8, עמ’ 113-112) מעיד על ניסיון של שגרירות ישראל באדיס אבבה למנוע פרסום תכנית להתיישבות חקלאית של יהודים אתיופים בישראל.

נראה שהוועד הישראלי והארגונים היהודים למען יהודי אתיופיה הבינו שללא החלטה עקרונית של המוסדות המוסמכים על הכרה ביהדותה של הקהילה באתיופיה, התועלת        במאמציהם מוטלת בספק. ישיבה בנושא זה נערכה בינואר 1965 ובעקבותיה כתב יואב בירן ממחלקת אפריקה במשרד החוץ לטרטקובר, כי לא משרד החוץ הוא הגוף המונע את עלייתם של היהודים, אלא “המוסדות המוסמכים”, כלומר משרד הפנים והרבנות הראשית:

יואב בירן לאריה טרטקובר, תיק חצ 3547/21

א.7 | "מיהו יהודי" וסיכום תקופה

באותן שנים התנהלו דיונים רבים בישראל סביב השאלה “מיהו יהודי?” וזכות הרבנות לקבוע יהדות לפי הסכם הסטטוס קוו. החניכים שהגיעו מאתיופיה לכפר בתיה עברו טקס גיור לחומרה לפי עצת הרבנות הראשית. בשנת 1966 הגיע נושא מעמדם הדתי של עולי אתיופיה לתקשורת ולבית המשפט. צעיר שעלה מאתיופיה בשנת 1956, בנימין גטייה, ביקש להתחתן ברבנות עם בחורה ישראלית ממוצא מצרי. הוא נדרש לעבור טקס גיור סמלי וסירב בטענה שיהודי אינו יכול להתגייר (תעודה 9). הפרשה הופיעה בעיתונות ואף נשאלה שאילתה בכנסת. ב-1968 הגיעה הסוגייה לדיון בבג”ץ, שפסק לטובת הרבנות הראשית, וגטייה התחתן בטקס פרטי (קטעים מהדיון בבג”ץ מופיעים בתיק א 4388/3 עמ’ 116-109 במסגרת דיונים ברבנות בעניין הגיור בשנת 1985).

שינוי מסוים בעמדת אנשי משרד החוץ חל ב-1968 עם כניסתו לתפקיד של השגריר באתיופיה אורי לוברני. לוברני טען שהפקדת הטיפול בבעיית יהודי אתיופיה בידי בנטוויץ’ וטרטקובר אינה יעילה. לדעתו, כל עוד אין היהודים מתכוונים לעלות ארצה יש אפשרויות לפעול למענם בידיעת השלטונות. לכן תבע לוברני פעולה נמרצת יותר מצד משרד החוץ, במיוחד בקשר לתכנית ההתיישבות בגבול סודן, שעמדה אז על הפרק (תעודה 10). לפי דיווח של יוחנן ביין ממחלקת אפריקה, זכתה התכנית לתשומת לבם של גורמים בכירים בישראל – שר החוץ אבא אבן, נחום גולדמן, מראשי ההסתדרות הציונית העולמית והקונגרס היהודי העולמי, אליהו אילת, ששימש נציג יק”א  וישראל גולדשטיין, נציג קרן היסוד. אולם נשמעו גם השגות בקשר לביטחונם של היהודים באזור הגבול, מאחר שרוב האוכלוסייה שם היתה מוסלמית והיתה גם סכנת מלריה. יק”א הסכימה לתמוך בפרויקט רק בתנאי שתובטח אפשרות לבעלות על הקרקע וחכירה לטווח רחוק (תיק 4175/24, עמ’ 242).לצד תכניות להתיישבות בסודן, הועלו שוב תכניות להקמת יישוב בודד לעולים מאתיופיה בישראל – ושוב לא התממשו.

קטע ממכתב מישראל גולדשטיין לאריה לואי פנקס, יושב ראש הסוכנות היהודית, 14.10.1969. תיק נ 340/6

לאחר פטירתו של בנטוויץ’, בשנת 1971, המשיך ד”ר ישראל גולדשטיין את פעילותו. דוד קסלר, בעל העיתון היהודי המרכזי באנגליה ה”ג’ואיש כרוניקל”, הקים ועדה מתמדת בלונדון שתרכז את עבודתם של ארגוני הסיוע השונים והעביר סיוע למתיישבים ליד סודן (ראו תיק חצ 6737/12). אישים חדשים בישראל הצטרפו לוועד הפעולה למען יהודי אתיופיה, ביניהם רות דיין, אשת שר הביטחון משה דיין, רס”ר עובדיה חזי, בן למשפחה תימנית מאסמרה שעלתה ארצה בשנות ה-30  ודמות ידועה בצבא הקבע, ואחד מהמשתלמים מאתיופיה בארץ, זימנה ברהני. עובדיה חזי אף קיבל על עצמו את הטיפול בסוגיית ההכרה ביהדותם של העולים (תעודה 11).

לאחר עשרים שנות פעילות בתחום החינוך והרפואה מצד מדינת ישראל וארגונים יהודים בעולם, לא חל שינוי של ממש במצבם של יהודי אתיופיה. המאמצים היו דלים ולא קבועים. גם תכנית ההתיישבות בגבול סודן הסתיימה בכישלון, לאחר שכמה קבוצות צעירים מגונדר שיצאו לאזור, לא הצליחו להקים שם ישוב קבע (ראו תיק חצ 2925/22). עם זאת, המאמצים שהושקעו, לצד פעילותם של מנהיגים מקומיים כיונה בוגלה, הביאו להתפשטות ידיעת העברית בקרב הקהילה והיכרות עם מנהגים ותפילות המקובלים בישראל, וקבוצה קטנה של יהודים הצליחה לעלות בדרך לא רשמית. הם הניחו תשתית לפעילות שתחל עם התפנית בעמדת הרבנות בשנת 1973.

יונה בוגלה עם מנהל בית ספר, 1969. תיק נ 340/6, עמ’ 52

הערה: פרק זה פורסם לראשונה בפברואר 2020.