שתי הדתות שנפרדו לפני אלפיים שנה נוגעות היום זו בזו - קשירת יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל למדינת הוותיקן

א.1 | רקע כללי - ישראל והנצרות.

מכל קשרי ישראל עם מדינות זרות, המשקע ההיסטורי שנלווה לקשרי ישראל עם מדינת הוותיקן הוא ארוך ימים, מורכב והקשה מכולם.

כל המושג של ‘מדינת ישראל’ עמד כסתירה לתפיסה הנוצרית של “החלפת” עם ישראל – העם היהודי שכפר במשיחות של ישו ודן אותו למיתה, נידון לגלות וקללת נצח, בעוד הנוצרים הופכים להיות “היהודים שברוח”. מדינה יהודית מאתגרת את התפיסה הזו מתוכן, משום שה”קללה” והגלות מסתיימים ועמם עונשם של היהודים על צליבת ישו.

ב-23 בינואר 1904 נפגש בנימין זאב הרצל עם האפיפיור פיוס העשירי, כחלק ממאמציו להשיג ‘צ’ארטר’ – הסכמה בינלאומית להקמת מדינה בארץ ישראל. האפיפיור אמר לו: “אין אנו יכולים להשלים עם התנועה הציונית. לא נוכל למנוע את היהודים מללכת לירושלים, אבל להסכים לכך לא נוכל. היהודים לא הכירו באדוננו, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי”. הרצל חזר על תוכניתו לגבי מעמד המקומות הקדושים, אך האפיפיור קבע כי “ירושלים לא תחזור לידי היהודים”, משום שהם “כפרו בישו ועומדים בסירובם להכיר באלוהותו”. הרצל אמר לו כי “היהודים נתונים במצוקה איומה” ושהוא זקוק “לארץ בשביל הנרדפים”, אך האפיפיור השיב כי אין הכנסייה יכולה לתמוך בזה ואמר: “אנחנו מתפללים לשלום היהודים, הלוואי ויאיר האור בלבם… וכאשר יבואו להתיישב בארץ ישראל, נכין אנו כנסיות וכמרים להטביל את כולם”.

יורשו בתפקיד של פיוס העשירי היה האפיפיור בנדיקטוס ה-15. הוא מיתן את התנגדותו של הותיקן ותמך בהתיישבות יהודית בארץ ישראל, בין השאר בשל הרדיפות הקשות של יהודים במזרח אירופה ורוסיה.

בהשפעת חלק מהעדות הנוצריות בארץ-ישראל, המשיך הוותיקן בהתנגדותו להקמת מדינה יהודית לאורך שנות ה-20′ וה-30′ של המאה העשרים ואף במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא חשש בין היתר לגורל הנוצרים במזרח התיכון, אם יתמוך הוותיקן בהקמת מדינה יהודית.

א.2 | לקראת הקמת המדינה 1947

לאחר מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, ולקראת הדיון על תכנית החלוקה, מיתן הוותיקן את התנגדותו להקמת מדינה יהודית מכמה סיבות: השואה וסבלם הרב של היהודים גרמו לאהדה גדולה לשאיפותיהם להקמת מדינה. סיבה נוספת הייתה תמיכת ארצות הברית ברעיון החלוקה. הוותיקן לא רצה בעימות מול ארצות הברית בשעה שמה שראה כעימות העיקרי נגד התפשטות הקומוניזם, מונהג ומובל ע”י אותה המדינה.  עמדתו של הוותיקן אפשרה למדינות רבות באירופה ובדרום אמריקה, קתוליות או קתוליות ברובן, לתמוך בהכרזת האו”ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. ההחלטה על בינאום ירושלים ובית לחם ובהן אתרים קדושים רבים לנצרות, הייתה מקובלת על הוותיקן.

א.3 | לאחר קום המדינה - 1948

מעשי האיבה שפרצו מיד לאחר ההכרזה באו”ם שחקו את ההכרה הבינלאומית בהחלטת החלוקה ולקראת מרס 1948 החלה ארה”ב בהעלאת רעיון ‘הנאמנות הבינלאומית’. עמדה זו הייתה מקובלת על הוותיקן. ההכרזה על מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 לא זכתה בהכרה רשמית של מדינת הוותיקן, אולם לא הובעה התנגדות מפורשת להכרזה.

לאחר הקמת המדינה התחוללו קרבות קשים ובמהלכם נפגעו גם מוסדות נוצריים, למשל אכסניית הצליינים “נוטרדאם דה ז’רוזלם” שחלקה פוצץ על ידי היהודים במהלך הקרבות על מנת לחסום את הכביש ליד חומות ירושלים למעבר כוחות משוריינים ירדנים שניסו לפרוץ למערב ירושלים. חלק מן הפליטים הערבים שנמלטו מבתיהם במהלך הקרבות היו נוצריים והוותיקן וגופים נוצריים אחרים האשימו את ישראל באחריות להרס. כמו כן האשים הוותיקן את ישראל בסיוע לחדירת הקומוניזם למזרח התיכון, בשל הסיוע שקיבלה ישראל מברית המועצות בתחילת מלחמת העצמאות.

הרס באכסניית נוטרדאם בירושלים, במלחמת העצמאות 1948 צלם: וויקיפדיה

אולם העניין העיקרי שנגע ליחסי ישראל עם הכס הקדוש היה ונשאר מעמדה של ירושלים. הוותיקן לא היה מוכן לקבל שלטון יהודי על ירושלים והאתרים המקודשים לנוצריים והעדיף שלטון בינלאומי, כלומר בינאום העיר.

משרד החוץ העריך כי לוותיקן ישנה השפעה רבה על מדינות קתוליות באירופה כצרפת ואיטליה ובדרום אמריקה ולכן ניסה ליצור קשר עם הוותיקן להבהרת עמדות ישראל ושאף להשיג הסכמה של הוותיקן לשלטון ישראל במערב ירושלים. נציגים ישראלים בצרפת, איטליה ובארצות הברית יצרו קשרים עם אנשי כנסייה במקומות שירותם כדי להעביר לוותיקן את עמדות ישראל.

בספטמבר 1948 נשלחו שני נציגים של משרד הדתות – יעקב הרצוג (לימים שגריר ישראל בקנדה ומנכ”ל משרד ראש הממשלה (ואחיו של נשיא המדינה חיים הרצוג), 1921 – 1972) – מנהל המחלקה לעדות נוצריות וסגנו חיים ורדי, לרומא להציג את כוונותיה הטובות של ישראל כלפי העדות הנוצריות. (וולטר איתן, אל מוריס פישר, שליחות הרצוג וורדי 15/9/48, חצ 2344/1). הרצוג דיווח כי הוא התרשם שהאפיפיור נשאר בעמדה ניטרלית בנוגע למעמדה של ירושלים וכי קיים בוותיקן יחס טוב כלפי ישראל. (הרצוג אל שרתוק, איתן, משרד הדתות,דו”ח הרצוג מהוותיקן 7/10/48, חצ 186/2)

אולם מתברר שהוותיקן היה נחוש ברצונו למנוע שלטון ישראלי על ירושלים וחתר לבינאום העיר. ב-15 באפריל 1949, פרסם האפיפיור פיוס ה-12 “אינציקליקה” (מסמך מדיניות של הכנסייה הקתולית) IN MULTIPLICIBUS CURIS (“בין העניינים הרבים הטורדים”) בו הוא מפרט את התלונות שהגיעו אליו בשל המלחמה בארץ ישראל – חילול בתי תפילה ואתרים קדושים נוצריים, הפליטים הסובלים במחנות שלהם ודיווח על הסיוע שהכנסייה מגישה להם. כדי לסיים את הסבל וההרס פירט האפיפיור את התנאים לפתרון הבעיות בירושלים ובארץ ישראל: משטר בינלאומי בירושלים בהסכמתן ובערובתן של המדינות שוחרות השלום, הגנה על המקומות הקדושים בכל ארץ ישראל, גישה חופשית למקומות קדושים, המשך פעילות המוסדות הנוצריים בארץ ישראל וערובה לזכויות הקתולים במקומות הקדושים בארץ ישראל. האפיפיור קרא למאמינים בכל רחבי העולם לפעול בכל אמצעי חוקי כדי שהממשלות ישוכנעו בצורך לממש אותן.

האינציקליקה היוותה התפתחות גרועה מבחינת ישראל: הוותיקן פתח פתח למערכה בינלאומית נגד ישראל, משום שהכרזה פומבית כזו תורגמה ללחץ מצד ממשלות ודעת הקהל במדינות קתוליות לבינאום ירושלים לפי עמדת האפיפיור. שר החוץ שרת במברק למנכ”ל ולטר איתן קבע, כי “[אל לתגובה הישראלית] להדגיש את נקודות המחלוקת, אך זאת מבלי לוותר על עמדותינו במגמה להצביע על אפשרות של פתרון הרמוני שלא יתנגש בהכרח אם עמדותיו של האפיפיור (שרת אל איתן,תגובה להצהרת האפיפיור, 17 באפריל 1949, חצ 2396/15). הוותיקן ניסה להפעיל גם את השפעתו למנוע קבלתה של ישראל לאו”ם, תמורת הסכמתה לבינאום ירושלים לפי תנאי האפיפיור. ישראל הצליחה להתקבל לאו”ם למרות לחץ זה במאי 1949.

למרות מאמצים דיפלומטיים גדולים של שר החוץ משה שרת ונציגי ישראל בעולם, עברה באו”ם החלטה 303 המקדמת את בינאום ירושלים. תגובתה של ישראל (בהנחיית ראש הממשלה בן דוד בן גוריון ובניגוד לדעת שר החוץ שרת) הייתה נחרצת – העברתם של משרדי הממשלה לירושלים ב-13 בדצמבר 1949 והכרזה על ירושלים כבירתה של ישראל חודש אחר כך, ב-23 בינואר 1950. באותו הזמן, ישראל ניהלה משא ומתן עם ממלכת עבר הירדן על חלוקתה של ירושלים. ב-24 באפריל 1950 סיפחה עבר הירדן את יהודה ושומרון וירושלים לממלכתה (והפכה בשל זאת ל’ממלכת ירדן’).

בסוף מרס 1952 קיבל האפיפיור פיוס ה-12 את שר החוץ שרת לראיון פרטי. זו הייתה הפגישה הראשונה בין האפיפיור לבכיר ישראלי .

א.4 | השינוי בוותיקן - יוחנן ה 23 וה"נוסטרה אטאטה"

באוקטובר 1958 נפטר פיוס ה-12, מי שרבים הביעו תרעומת על שנמנע לצאת באופן פומבי נגד הנאצים ונגד ההשמדה השיטתית של יהודים בתקופת השואה. במקומו נבחר הקרדינל האיטלקי Angelo Roncalli כאפיפיור יוחנן ה-23. רונקאלי שימש במהלך מלחמת העולם השנייה כנונציוס (נציג אפיפיורי) ביוון ובטורקיה ופעל נמרצות להצלת יהודים מרצח במהלך השואה.

בישראל ראו במינוי רונקאלי צעד מעודד אל מול העוינות של ממסד הוותיקן בימי פיוס ה-12. השגריר ברומא אליהו ששון כתב למנכ”ל משרד החוץ איתן כי האפיפיור החדש קיבל באופן קבוע עדכונים מהשגרירות ברומא ומהקונסול במילאנו. ששון העריך כי הוא יקדם אנשים שאינם עוינים לישראל כמזכירים הנוכחים בקרית הוותיקן. הוא הציע כי הנשיא ישלח מברק ברכה לאפיפיור החדש והציע השתתפות של נציג ישראלי בטקס המינוי של האפיפיור החדש. (אליהו ששון אל איתן,מידע על האפיפיור החדש 29/10/1958, חצ-2358/4). האפיפיור והנשיא בן צבי החליפו אגרות ברכה לרגל האירוע (אגרת האפיפיור לבן צבי בלטינית, תרגום האיגרת לעברית, אגרת הנשיא בן צבי לאפיפיור – 29/10/1958, נ-48/6)

יוחנן ה-23 התפרסם בשל ה”נוסטרה אטאטה” (“בעתותינו אנו”- Nostra aetate). במסגרת “ועידת הוותיקן השנייה” (כינוס מיוחד של בישופים מכל רחבי העולם הקתולי לגיבוש מחדש של הדוקטרינה הקתולית) שנערכה באוקטובר 1965 יצאה לאור הצהרה שפסלה כל טענה שיש לראות את העם היהודי כאשם במותו של ישו. כמו כן, דחתה הצהרת ה”נוסטרה אטאטה” את התפישה שהיהודים נדחו על ידי האל ושהכנסייה באה כדי לתפוס את מקומם. המסמך גינה בצורה נחרצת כל גילוי של אנטישמיות. שינוי זה נחשב עד היום כפורץ דרך בקשר בין הדתות ובפיוס ביניהן. ניסים יעיש משגרירות ישראל ברומא שלח למשרד החוץ את עיקרי ההצהרה:

א.5 | פאולוס השישי - ביקור ראשון של אפיפיור בארץ ישראל

ביוני 1963 נפטר יוחנן ה-23 ובמקומו התמנה לתפקיד הקרדינל  Giovanni Battista Montini לתפקיד האפיפיור תחת השם פאולוס השישי. פאולוס הודיע זמן קצר לאחר היבחרו כי הוא יבקר בארץ הקודש.

הביקור החל ב-4 בינואר 1964 בביקור בעיר העתיקה (תחת שלטון ירדן) ולמחרת נכנס האפיפיור לישראל דרך מעבר הגבול ליד מגידו ושהה בישראל כ-12 שעות ונערך לו טקס קבלת פנים רשמית בו נכחו גם ראש הממשלה והנשיא שזר. הוא יצא מישראל במעבר ‘שער מנדלבאום’ (השער בין שני חלקי ירושלים המחולקת). בישראל תלו תקוות מדיניות בביקור אולם בסיומו הובהר שאין שינוי בדרישה הבסיסית של הכס הקדוש למדינת ישראל. בכל זמן ביקורו בישראל לא הזכיר האפיפיור את השם ‘מדינת ישראל’ ולאחר ביקורו שלח מברק תודה לנשיא שז”ר שמענו היה “הנשיא שז”ר, תל אביב” (אך לא ירושלים). אריה לבבי אל מוריס פישר, נוסח מברק התודה של האפיפיור לנשיא שזר, 13.1.1964 זה היה ביקורו הראשון של אפיפיור במדינת ישראל.

נאום הנשיא שז"ר בטקס כניסת האפיפיור לישראל, 5 בינואר 1964 צלם: אוסף התצלומים הלאומי

א.6 | שינוי המצב לאחר מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים שינתה באחת את אופי הקשרים בין מדינת ישראל למדינת הוותיקן.  ישראל החזיקה עתה בכל האתרים הנוצריים החשובים בארץ-ישראל והפכה לשליטה הבלעדית של ירושלים. ב-28 ביוני 1967 החילה ישראל את החוק הישראלי על כל חלקי ירושלים ובכך איחדה את ירושלים. בד בבד ישראל חוקקה את חוק השמירה על מקומות קדושים, התשכ”ז-1967, המבטיח את שימור המקומות הקדושים בירושלים והגישה החופשית אליהם, ללא הבדל בין הדתות. פעולות אלו והכרה במצב החדש שנוצר, גרמו לוותיקן לוותר (או להתאמץ פחות) על קידום רעיון בינאום ירושלים ובמקום זאת לשאת ולתת עם ישראל ישירות, דרך השגריר ברומא אהוד אבריאל.

באוקטובר 1969 התקבל אבא אבן לפגישה עם האפיפיור פאולוס ה-6, בפעם הראשונה כשר חוץ ישראלי (להבדיל ממשה שרת שנתקבל לביקור פרטי ב 1952, כאמור לעיל). זו הייתה עדות נוספת לעליית מדרגה בקשרים בין הצדדים. אבא אבן סיכם את הפגישה בה שוחחו על עניין מעמדה הבינלאומי של ירושלים, יחס הוותיקן לעם היהודי ומשקעי העבר, המו”מ המדיני (שליחות יארינג בעיקר) ופניית אבן לסיוע בעניינם של היהודים בארצות ערב ויהודי ברית המועצות. (אבן אל משרד החוץ,דוח על פגישתו עם האפיפיור 6/10/1969, חצ-5251/7 ). בשנים האלו ניכר שהיחסים בין ישראל לכס הקדוש הושפעו באופן משמעותי מטיב יחסיה עם הערבים, ומהתקדמות התהליך המדיני שהחל לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר חתימת הסכם הפסקת האש בתעלת סואץ באוגוסט 1970, שלח האפיפיור אגרות אל שליטי מצרים, ירדן ואל הנשיא זלמן שזר ובהן הפציר בהם שלא לחסוך במאמץ ולנצל את ההתפתחויות כצעד ראשון בדרך לשלום. חילופי מברקים בין האפיפיור פאולוס ה-6 לנשיא זלמן שזר, ספטמבר 1970

עלייה נוספת בדרג הקשרים סימלה פגישתה של ראש הממשלה גולדה מאיר עם האפיפיור פאולוס ה-6 בינואר 1973. על אף שהפגישה תוארה כחיובית ועסקה באותם העניינים עליהם שוחחו האפיפיור ואבא אבן שנה וחצי קודם, הודעת דובר האפיפיור לאחר הפגישה שינתה את האווירה לחלוטין. דובר הוותיקן תיאר את הפגישה כשגרתית וכמוה כפגישות אחרות שפגש האפיפיור עם מנהיגים אחרים כמלך חוסיין. הפגישה, אמר הדובר, לא שינתה את עמדותיו של האפיפיור בנוגע למצב במזרח התיכון. ההצהרה הזו נתפסה כמעליבה.  דוח על ביקור גולדה בוותיקן ופגישתה עם האפיפיור פאולוס ה-6,  23.1.1973 א-7053/5

פגישת ראש הממשלה גולדה מאיר עם האפיפיור פאולוס ה-6 בוותיקן, 23.1.1973 . ארכיון המדינה

פגישה נוספת של בכיר ישראלי עם האפיפיור התרחשה חמש שנים אחר כך, כאשר שר החוץ משה דיין נפגש עם האפיפיור לעדכן אותו על תהליך השלום בין ישראל למצרים. דיין הסכים עם האפיפיור שיש לדחות את הדיון על מעמדה של ירושלים לחלק המאוחר יותר של המשא ומתן, כדי לא לסבך אותו.

א.7 | יוחנן פאולוס השני

ב-16 באוקטובר 1978 נבחר לאפיפיור הארכיבישוף של קראקוב, הקרדינל Karol Wojtyla ובחר את השם יוחנן פאולוס השני (לפניו כיהן בתפקיד, למשך 33 ימים בלבד, הקרדינל האיטלקי Albino Luciani, שקרא לעצמו יוחנן פאולוס. וויטילה בחר את שמו לזכר קודמו בתפקיד). הוא היה הלא-איטלקי הראשון שנבחר כאפיפיור מאז האפיפיור ההולנדי אדריאן השני (אמצע המאה ה-16). יוחנן פאולוס השני היה בן למדינה הקתולית היחידה מעבר ל”מסך הברזל” – פולין, ובחירתו הייתה הצהרה פוליטית אל מול הגוש הזה. יוחנן פאולוס השני גדל עם יהודים בעיירת מולדתו בפולין וחזה בשואה (הוא גדל בוואדוביצה – 30 ק”מ מאושוויץ). הוא פעל במהלך כהונתו לקירוב בין הכנסייה הקתולית לבין העם היהודי.

באפריל 1979 התקבל אצל האפיפיור מנכ”ל משרד החוץ יוסף צ’חנובר שמסר לו איגרת מאת הנשיא יצחק נבון (הנשיא נבון לאפיפיור בנושא תהליך השלום עם מצרים, 19 באפריל 1979, נ-312/2). בשיחה ביניהם אמר האפיפיור כי הוא מתפלל להצלחת המשא ומתן בין ישראל למצרים וכי הוא מקווה כי מדינות ערביות אחרות יצטרפו אליו במהרה. השניים שוחחו על המקומות הקדושים וירושלים (ונושאים אחרים) וצ’חנובר הזמין את האפיפיור רשמית לבקר בירושלים (האפיפיור סיפר כי אכן ביקר בירושלים ב 1963). (צ’חנובר אל ראש הממשלה בנושא פגישתו עם האפיפיור, 23/4/1979, חצ-6915/11).

מלחמת לבנון הראשונה גרמה למתיחות בין ישראל לוותיקן. האפיפיור קרא להפסיק את פעולות האיבה ושלח איגרות לנשיא ארצות הברית רונלד רייגן וכן לנשיא המדינה יצחק נבון. נבון השיב לו באגרת משלו, בה הבטיח לאפיפיור כי מטרת צה”ל במלחמה היא הרחקת המחבלים, שתקפו ללא הרף יישובים אזרחיים בישראל בשנים הקודמות , מלבנון והפסקת מלחמת האזרחים בלבנון. (הנשיא נבון לאפיפיור בנושא מלחמת לבנון הראשונה, 1 ביולי 1982, נ-312/5). המשך המלחמה ובמיוחד טבח סברה ושתילה הביאו את האפיפיור לפגוש את יאסר ערפאת באמצע ספטמבר 1982, צעד שעורר עליו גינויים חריפים מישראל ומהעולם היהודי. הגינויים החריפו עוד יותר לאחר שפחות מחודש לאחר הפגישה, בתחילת אוקטובר 1982 תקפו מחבלים פלסטיניים את בית הכנסת הגדול של רומא, רצחו ילד ופצעו מתפללים רבים. לאחר השפל הזה נערכה סידרת צעדים להתקרבות מחודשת – פגישות, הצהרות מפייסות וכדומה וסייעו לשיפור המצב.

א.8 | שנות השמונים - פרס רומז ל"חימום היחסים" והשואה נכנסת לשיח

בחודש אפריל 1984 שיגר יוחנן פאולוס לראשונה, איגרת מיוחדת המוקדשת כולה לעניין ירושלים ובה כתב: ‘ירושלים, עוד לפני שהייתה עירו של ישו, הייתה המקום ההיסטורי של התגלותו המקראית של האל. היא עבור היהודים מושא לאהבה עזה וזיכרונות רבים מאז תקופתו של דוד אשר בחר בה כבירה ושל שלמה שבנה בה את בית המקדש‘. לרגל המאורע הדרמטי הפיק נסים יעיש – הממונה על הקשר עם הכנסיות וירושלים במשרד החוץ, מנשר לכל נציגויות ישראל בעולם כולל הסברים לצדדים החיוביים והשליליים העולים מאיגרת זו תוך ציון הבעת צערו של האפיפיור על שאינו יכול לבקר עדיין בירושלים (בשל המצב הפוליטי) ושאיפתו לערבויות מיוחדות בנוגע למקומות הקדושים ולעיר כולה. (נסים יעיש הממונה על הכנסיות אל כל הנציגיות בעניין איגרת האפיפיור ומעמד ירושלים, 24/4/84 חצ-8746/5).

בשנת 1985 ביקר ראש הממשלה פרס בוותיקן ופגש את האפיפיור. לאפשרות המפגש קדמו בישראל לבטים ואף הוחלט בתחילה שלא ייערך, אך משהתקיים לבסוף אמר האפיפיור במהלכו: “נושבת רוח חדשה בישראל והדבר מחייב עיון מחדש ביחסים“. העיתון לה-רפובליקה ציין שפרס נהג בתבונה כשלא העלה את נושא כינון היחסים בשיחה המשותפת, ודיווח כי בשיחה המקדימה שניהל עם שר החוץ של הוותיקן – אגוסטינו קסרולי הוזכר העניין. פרס הדגיש כי אינו לוחץ אלא רק מעלה את הרעיון, ועל כך השיב קסרולי כי “הוותיקן מתייחס לעם היהודי ולישראל ביחס של כבוד וידידות כנה”. (נתן בן חורין אל כנסיות לקראת ביקור פרס והאפיפיור 21/2/85, א-4401/1). עם שובו ארצה שלח פרס לאפיפיור מסר באמצעות קסרולי בו הוא מייחל להמשך התקרבות בין הצדדים.

“הוחלט שרה”מ לא יבקר בוותיקן (בכתב יד)”. מתוך תיק: חצ-7003/8

התקשורת האיטלקית ציינה כי הביקור היה חיובי בהרבה מזה שנערך עשור קודם עם גולדה מאיר. הוותיקן, כך הסכימו מרבית אמצעי התקשורת האיטלקים, מכיר בישראל רשמית, אולם ההבדלים בתפיסות הפוליטיות (מעמד ירושלים, מצב הפלסטינים, לבנון, ומעמד אתרים מקודשים הנמצאים בידי מסדר הפרנציסקנים) מונעים קשירת קשרים דיפלומטיים מלאים (נתן בן חורין אל מחלקת כנסיות בנוגע לסיקור התקשורתי אודות הביקור 20.2.85, חצ-4394/4)

פגישת ראש הממשלה שמעון פרס עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, בוותיקן, רומא – 19/2/85. צילום: יעקב סער, לע”מ

בשנת 1986 חל מאורע יוצא דופן ובמשרד החוץ הבינו היטב את חשיבותו. האפיפיור ביקר בבית כנסת הגדול ברומא. הופעה זו שודרה בשידור ישיר ברחבי העולם הנוצרי ובה השמיע האפיפיור דברי גינוי לאנטישמיות ולכל ביטוי של רדיפת יהודים ואף התייחס לשואה. הוא הדגיש את הקשר הייחודי בין הנצרות והיהדות, וכינה את היהודים “אחים בכורים יקרים“. בדיווח של משרד החוץ הדגישו כי: “אין הוותיקן רואה בצעד זה אקט פוליטי כי אם דתי בלבד”. (פלד אל ורד, ביקור האפיפיור בבית הכנסת ברומא, 14.4.86 א-4394/4). אמנם, לא ניתן היה ניתן ללמוד מכך על כוונה לפעול לכינון יחסים עם ישראל, אך כשנחתם לבסוף הסכם היסוד בין הצדדים בשנת 1994, ציין למחרת הביטאון הרשמי של הוותיקן ביקור זה כנקודת מפנה יוצאת דופן שאין להמעיט מערכה.

לקראת סוף שנות השמונים, התגלע סכסוך קשה בין ישראל והקהילות היהודיות בעולם לבין הוותיקן בעקבות כניסה של נזירות קתוליות, בנות המסדר הכרמליטי, שהקימו מנזר באחד הבלוקים במחנה הריכוז אושוויץ I. הפעולה גרמה למחאות קשות בישראל (ראו פרוטוקול הדיון בכנסת בתאריך 28/6/1986 ובו תקפו חברי כנסת ניצולי שואה כדוב שילנסקי וחייקה גרוסמן את בניית המנזר באושוויץ). המנזר היה על שם אדית שטיין – יהודייה גרמנית שהתנצרה והפכה להיות נזירה כרמליטית, היא נרצחה באושוויץ בשנת 1942 והאפיפיור הקדיש אותה כ’מבורכת’ – שלב אחד לפני הפיכתה ל’קדושה’ בדרגת ההקדשה הקתולית. צעד זה גם כן עורר מחאה בעולם היהודי משום שהוא מציג מצג שווא – שטיין נרצחה משום היותה יהודיה גרמניה ולמרות שהתנצרה לא ניסתה הכנסייה להצילה ועתה היא משתמשת בזכרה (מסמכים ומידע בנוגע לסכסוך בפרק הסיכום).

א.9 | סוף שנות השמונים ושנת 1990

האינתיפאדה בשטחים, שפרצה בדצמבר 1987, גרמה למתח בין הצדדים. פעולות צה”ל נגד המחאות ההמוניות ביהודה, שומרון וחבל עזה גרמו לפגיעה באתרים נוצריים. חיילי צה”ל רדפו לא פעם אחר מפגינים לתוך אתרים נוצריים שונים. הוותיקן הושפע גם מהפטריארך הלטיני של ירושלים, מישל סבאח, שהוביל קו פרו-פלסטיני ואנטי ישראלי.

נקודה מעניינת ביחסי ישראל עם הוותיקן הוא חלקו של ראש העיר טדי קולק ביחסים אלו. קולק היה מנכ”ל משרד ראש הממשלה בשנים 1952 – 1964 וב-1966 נבחר לראשות העיר ירושלים. לאחר שנה בתפקיד הפך להיות ראש העיר של ירושלים המאוחדת – עיר גדולה בהרבה, ובכך הפך לאישיות בינלאומית, הרבה מעבר לתפקידו המקורי. בכל המגעים עם הוותיקן היה קולק מעורב ושימש כנציג במגעים עם הוותיקן. דוגמה לקשריו עם הוותיקן הוא המכתב הבא שנשלח לקולק, תגובה לאיחוליו ליום הולדתו של השולח. השולח, הקרדינל יוזף רצינגר, לימים האפיפיור בנדיקטוס ה-16, משבח את קולק על כי “התמדתך הרגועה וההחלטיות שלך שבהם אתה ממשיך ללכת למען הצדק ועל אף כל המכשולים, משמשת דוגמה שלא נשארת ללא רושם”. (רצינגר אל קולק, איחולים לקולק, 10.7.89, חצ-04/ 9564)

קבלת פנים לכבוד השנה האזרחית החדשה בבית הנשיא, בירושלים. שיחה בין ראש עיריית ירושלים טדי קולק והפטריארך הלטיני האנה קהלדני – 31/12/69. צילום: כהן פריץ, לע”מ.

עם תחילתו של עשור חדש ערכו במשרד החוץ תמונת מצב עדכנית למארג היחסים בין הצדדים. במסגרת זו הובהר כי הוותיקן אמנם מדגיש את דבר הכרתו בישראל אך אין להסתפק בהכרה מעין זו. “במדיניותו הוא מוסיף להזין ולהשלות גורמים קיצוניים לראות בישראל ישות זרה וחולפת“, כתב מידד מדינה – סגן מנהל מחלקת כנסיות במסמך והוסיף: “העדר יחסים נתפס בקרב העם היהודי כסירוב להכרה בעיקרי זהותו“. מדינה ציין כי מעמדה של ירושלים מובטח לכל הדתות, שאלת הפלסטינאים אינה מהווה מעכב לקידום היחסים כמו גם סכסוך גבולות בין ישראל לשכנותיה, שאינו מהווה מעכב עבור יחסי ישראל ומדינות אחרות. (מידד מדינה אל מרק עמיר [בון], יחסי-ישראל ותיקן, 15.3.90 חצ-9564/4)

להרחבה על הנושא מומלץ לעיין גם במקורות הבאים:

1. עמוס אילון, הרצל, עם עובד, בשנת 2004
2. משה שרת – ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894),ירושלים, ארכיון המדינה. תשס”ז, 2007., עורכת הספר: לואיז פישר – (לקריאה בספריית כותר)
3. נתן בן חורין, “יחסי ישראל – הותיקן בסבך התאולוגיה, האינטרסים הדתיים והמדיניים”, מתוך משרד החוץ – 50 השנים הראשונות, כרך שני, עורכים משה יגר, יוסף גוברין, אריה עודד, כתר, 2002, ע”מ 993 – 1033
4. אמנון רמון (עורך), עיר בסבך: לכסיקון ירושלים בת זמננו, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2003