ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

ג.1 | מבוא

החומר על אודות ההתיישבות בתקופה העות’מאנית בארכיון המדינה הוא דל ולכן איננו עוסקים בתקופה זאת. גם לתקופת המנדט אנו מביאים מבחר בלבד וממליצים למי שמעוניין בחומר ארכיוני נוסף להמשיך באיתור תעודות נוספות בארכיון המדינה ובארכיונים אחרים. יש להדגיש שהחומר הארכיוני לתקופת המנדט מבוסס בחלקו על ארכיון ממשלת המנדט ולכן הוא משקף את פעולות ממשלה זו. כמו כן אנו משתמשים  במקורות נוספים, ביניהם החומר הארכיוני ש”יד יצחק בן-צבי” הפקיד בארכיון המדינה.

כאשר השלימו הבריטים את כיבוש ארץ ישראל בסתיו 1918 היו בה 51 ישובים חקלאיים יהודיים: 30 מושבות, 10 קבוצות, שמונה חוות, שני מושבים ובית ספר חקלאי אחד. כל האוכלוסייה היהודית, עירונית וחקלאית כאחד, מנתה כ-50,000 נפשות. ב-1948, בתום המנדט היו בארץ ישראל 302 ישובים חקלאיים יהודיים שאוכלוסייתם מנתה כ-165,000 נפשות (מתוך כ-650,000 יהודים בארץ ישראל). מהם: 145 קיבוצים (כ-43,000 תושבים), 72 מושבים (כ-18,000 תושבים), 85 מושבות (כ-100,000 תושבים) ושני בתי ספר חקלאיים.

הבריטים נדרשו לפעול על פי סעיף 6 בכתב המנדט לפיו ממשלת המנדט: “תעודד תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות המדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרות ציבוריות”.

ג.2 | הקיבוצים

תחילת הרעיון הקיבוצי הייתה בקבוצת דגניה שהוקמה ב-1910 על ידי 12 חברים. אולם בתקופת המנדט נוצר רעיון “הקבוצה הגדולה” שלאחר מכן נקראה קיבוץ. הוגה הרעיון ומגשימו היה שלמה לביא (לבקוביץ, 1882 – 1963). הקיבוץ הראשון היה עין חרוד שקם בספטמבר 1921 על ידי 215 חברים, ביניהם לביא. באותה עת היישוב היה חלק מ”גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור” – גוף התיישבותי-סוציאליסטי שהפעיל פלוגות פועלים ברחבי הארץ. שנתיים לאחר מכן פרש הקיבוץ מגדוד העבודה ועל כך קיימה ההסתדרות הכללית משפט חברים. להרחבה על אודות המשפט ראו תיק: “עין חרוד – תל יוסף”, ב-28157/10.

בבסיס הקיבוץ עמד הרעיון של בעלות משותפת על אמצעי הייצור: השדות, המכונות, חיות המשק וכיוצא בזה. וכן שוויון ושיתוף באמצעי הצריכה והחינוך. השאיפה הייתה מימוש הסוציאליזם לפי העיקרון: “כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו”. יש לציין שבדיוק באותן שנים ניסו להגשים את הסוציאליזם ברוסיה הסובייטית – אך יש הבדלים רבים בין הסוציאליזם של הקיבוץ לסוציאליזם הסובייטי אשר לא זה המקום לפרטם.

כאמור הקיבוץ הפך בתקופת המנדט לצורת ההתיישבות הדומיננטית, אולי משום שהתאים יותר לאתגרים של ההתיישבות ואולי משום שהיה ציבור משמעותי שרצה לחיות במסגרת שיתופית.

העובדה שכל אמצעי הייצור בקיבוץ השתייכו לאותה ישות משפטית אפשרה לקיבוץ להעמיד את אותם אמצעי יצור, או את פירותיהם, כבטוחה ללקיחת הלוואות. לכך יש דוגמאות רבות: בתיק “משק עין חרוד קבוצת פועלים להתיישבות משותפת בע”מ”, גל-64270/2, עמ’ 261 אנו רואים שיבול הפלחה מחלקות מסוימות שועבד כערובה לפירעון חוב בשנים 1947-1946:

בתיק זה יש דוגמאות נוספות להלוואות שעבורן שועבדו נכסים של הקיבוץ. למשל בעמ’ 72 בתיק זה אנו רואים שהערובה לפירעון הלוואה שנלקחה ב-28 במרס 1947 הן 14 פרות. על כל פרה רשום שמה, הצבע שלה, הגיל, הצבע, הגזע והערך הכספי שלה:

כפי שציינו כל קיבוץ נחשב לישות משפטית בפני עצמה. ככזאת היה צריך אישור של רשם האגודות השיתופיות. בבקשה לרשום קיבוץ כאגודה שיתופית יש ביטוי לרעיונות הסוציאליסטיים של הקיבוץ. כך קיבוץ יגור פנה אל רשם האגודות השיתופיות ב-1932 והגיש לו את “התקנות”. ביניהן: “לספק את צורכי המחייה של החברים באופן שיתופי”. ראו תיק: “הקיבוץ המאוחד חיפה יגור קבוצת פועלים להתיישבות משותפת בע”מ”, גל-64194/2, עמ’ 75:

המסמך המלא, עמ’ 80-75: גל-64194-2, ע 80-75

הנציב העליון ארתור ווקופ אישר ב-4 בדצמבר 1932 את הקמת האגודה השיתופית של קיבוץ יגור. ראו תיק גל-64194/2, עמ’ 71:

להרחבה קישור לתיק המלא.

הקיבוצים נזקקו למוסדות השלטון המנדטורי. ב-15 באפריל 1947 הוקם קיבוץ אפעל. הקיבוץ הודיע זאת לקצין המחוז לענייני המושבות בתל אביב. תיק “ועד הכפר קיבוץ אפעל”, מ-6366/8, עמ’ 27. במהרה הוברר לתושבי אפעל שתחנת המשטרה המטפלת בהם בבית דג’אן (בית דגן) רחוקה ולא נוחה להם. יתכן והם חששו גם מהאוכלוסייה הערבית של הכפר. לפיכך הם ביקשו להעביר אותם לטיפולה של משטרת רמת גן. ראו מ-6366/8, עמ’ 25:

ג.3 | המושבים

המושב דומה לקיבוץ בכך שהוא מבוסס על שוויון כלכלי בין החברים. אולם הוא שונה ממנו בכך שלכל חבר יש בעלות משלו על אמצעי הייצור – חלקת קרקע פרטית משלו. חלקות הקרקע שוות בגודלן וכך גם הדיור ויקיימו ביניהם עזרה הדדית. אין מניעה שכל החברים יחזיקו במשותף אמצעי ייצור שלא ניתן מבחינה כלכלית לפרק אותו בין עשרות החברים. שני המושבים הראשונים: עין גנים (היום חלק מפתח תקווה) ונחלת יהודה (היום חלק מראשון לציון) הוקמו בתקופת העלייה השנייה (ב-1908 וב-1913), אך רק בתקופת המנדט הבריטי הפכו המושבים לתופעה התיישבותית מרכזית בארץ. הוגה הרעיון ומגשימו היה אליעזר יפה (1942-1882).

ב-1919 קם המושב הראשון בתקופת המנדט – כפר מל”ל. אחריו, ב-1921, הוקם המושב נהלל. אליעזר יפה היה אחד ממייסדי המושב. המושב נבנה כעיגול המורכב מבתים ומחלקות שוות. ראו תכנית המושב שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן, תיק: “אגף התכנון: אישורי תכניות מכל הארץ”, גל-3954/7, עמ’ 5:

ב-23 בספטמבר 1929 לווה מושב נהלל באמצעות קופה משותפת בשם “אשראי חקלאי נהלל בע”מ” סך 1,015 לירות ארץ ישראליות מהבנק המרכזי. כבטוחה להלוואה העמידו חברי המושב 38 חיות משק: פרות, עגלים, סוסים ופרדות. ראו תיק “אשראי חקלאי אגודה שיתופית נהלל בע”מ”, גל-64194/2, עמ’ 123:

אף כאן, כמו במסמך הבטוחה של קיבוץ עין חרוד מ-28 במרס 1947 יש פירוט של שמות הפרות, גילן, צבען, הגזע והמחיר שלהן. אולם פה יש גם מידע חדש: לאיזה חבר במושב השתייכה כל חיית משק. כך אנו רואים בשורה הראשונה את שמו של אליהו דיין, אחיו של שמואל דיין (אביו של משה דיין). הוא החזיק בסוסה בשם “אבירה” ובפרה בשם “יתומה”. בשורה ה-27 מופיע שמו של אליעזר יפה. הוא החזיק בשתי פרות: “שלישיה” ו-“טניה”.

יש לציין שהיישוב נהלל הלך וגדל. בסוף שנת תש”ו (30 בספטמבר 1946) היו בו 847 נפשות. ראו תיק “כפר נהלל מושב עובדים, מאזנים”, מ-1255/22, עמ’ 9:

ג.4 | הדור הצעיר של האיכרים במושבות - "בני בנימין"

הציבור העיקרי שביצע את ההתיישבות בתקופת המנדט היו העולים החדשים, אנשי העלייה השלישית, הרביעית והחמישית. אולם היה בארץ ציבור נוסף, אמנם מצומצם במספר, של בני האיכרים שעלו לארץ והקימו מושבות בתקופת העלייה הראשונה והשנייה. חלק מבני הדור הצעיר התקשו למצוא לעצמם חלקות במושבות הוותיקות. לכן הם הקימו ב-1921 את אגודת “בני בנימין” בהנהגת אלכסנדר אהרנסון ועובד בן עמי. חבר בולט נוסף היה איתמר בן אב”י, בנו של אליעזר בן יהודה. ארגון זה הקים את כפר אהרן (היום חלק מנס ציונה), הרצליה, נתניה (שעובד בן עמי עמד בראשה שנים רבות) ואבן יהודה.

בכ”ט בחשוון תרפ”ו (13.11.1925) שלח עובד בן-עמי בשם האגודה מכתב אל חיים מרגליות קלוריסקי (קלווריסקי) מהנהלת הוועד הלאומי, הגוף היציג של יהודי הארץ בתקופת המנדט. הוא ביקש לארגן התיישבות של צעירי בני המושבות במרכז הארץ, עדיף בפתח תקווה, לגידול ירקות, לימונים, חושחש ועצי נוי בתקציב של 250 לירות מצריות (המטבע החוקי אז בארץ ישראל). המכתב לקלוריסקי היה העתק מפנייה אל ההנהלה הציונית – הגוף שהיה אמור לסייע למתיישבים.

ראו תיק “חומר בנושא ההתיישבות היהודית בעיקר בעלייה הראשונה”, פ-2882/18, עמ’ 17:

ג.5 | ישובים שנחרבו

לא כל היישובים שהקימה התנועה הציונית החזיקו מעמד. היו ישובים שננטשו בגלל התקפות עליהם ומסיבות אחרות. אנו מביאים כאן תיעוד לשתי דוגמאות: בני יהודה ברמת הגולן וכפר עציון.

בני יהודה הוקמה ב-1887 על ידי קבוצה של יהודים מצפת. היישוב היה מבודד ברמת הגולן וזה היה אחד הגורמים לכך שננטש מספר פעמים. ב-1898 התיישבו במקום עשר משפחות. חלקן החזיקו מעמד עד 1913. אז נותרו במקום בני משפחה אחת שחלק מהם נרצחו במאורעות חודש מאי 1920 והנותרים עזבו את המקום.

ב-1929 ביקש יצחק בן-צבי, חבר הנהלת הוועד הלאומי, לחדש את היישוב בבני יהודה. ראו מכתב שכתב לברל כצנלסון – מראשי תנועת העבודה, ולאגרונום יצחק וילקנסקי-וולקני ב-12 במרס 1929, תיק “מכתב מיצחק בן-צבי לברל כצנלסון ויצחק וילקנסקי”, פ-2289/13, עמ’ 8-6: פ-2289-13, ע 8-6

בעקבות מלחמת ששת הימים חודש היישוב בני יהודה ב-1972.

ישוב נוסף שנחרב וננטש מספר פעמים היה כפר עציון. היישוב היהודי הראשון שהוקם באזור היה “מגדל עדר” בינואר 1927. את היישוב יזמה חברת “זכרון דוד” שבראשה עמד יצחק גרינוולד. בתיק מ-1913/15 עמ’ 53-42 מופיעה תכנית לישוב ששלח גרינוולד למושל מחוז ירושלים ב-6 ביולי 1927: מ-1913-15, ע 42 עד 53

מסיבות שונות: אי התאמת התושבים לעבודה חקלאית, בידוד, חובות ואירוע שלג כבד הלך היישוב ונחלש – עד שננטש בגלל מאורעות תרפ”ט. גרינוולד נאלץ למכור את נכסי “זכרון דוד” לשמואל צבי הולצמן (1960-1883). הולצמן הקים את חברת “אל ההר” שביקשה להקים על אדמות אלה ישוב חדש. ישוב זה נקרא כפר עציון – על שמו של הולצמן (איש העץ בעברית). ב-1934 רכש הולצמן מחיים צוקרמן 8,000 דונם נוספים באזור. ראו תיק “אל חברה ‘אל ההר’ (התיישבות בכפר עציון ש. ד. הולצמן)”, פ-21/7, עמ’ 5-3: 1934 ,פ-21-7, ע 5-3

חברת “אל ההר” הקימה את כפר עציון ב-1935. אולם היישוב נקלע לקשיים בעקבות פרוץ “המרד הערבי” ב-1936 וננטש. לפיכך גוף בשם “התאחדות קוני ‘אל ההר’ בשטח ‘כפר עציון’, ‘יער עציון’ ו’פרי עמל'” בראשות יוסף סלנט. על הקמת הגוף החדש ראו תיק “אל חברה ‘אל-ההר’ (התיישבות בכפר-עציון) תקנות, התכתבות”, פ-21/3, עמ’ 42-41: פ-21-3, ע 42-41

ב-1943 הוקם כפר עציון מחדש על ידי ארגון בשם “קבוצת אברהם” (על שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק) בתור קיבוץ דתי. במלחמת העצמאות הותקף הקיבוץ על ידי הלגיון הירדני ונכבש ב-13 במאי 1948. כל מגניו, למעט ארבעה, נטבחו לאחר שנכנעו.

היישוב חודש בספטמבר 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים.

ג.6 | הסיוע הבריטי להתיישבות היהודית

בזיכרון שהתקבע אצל רבים בציבור הישראלי נחשב השלטון המנדטורי לעוין להגשמת הציונות בכלל וההתיישבות היהודית בפרט. אולם יש להבדיל בין התקופה הראשונה לקיום המנדט לבין התקופה המאוחרת. בתקופה הראשונה נעשה מאמץ אצל רבים מבכירי ממשלת המנדט להגשים את הצהרת בלפור. בין השאר אנו רואים שיפור (לעומת התקופה העות’מאנית) באפשרות לרכוש קרקע, בייבוש ביצות, בסלילת כבישים ומסילות ברזל ובמצב התברואה. כמו כן שיקמו את היישובים החקלאיים (יהודיים וערבים) שנפגעו במלחמת העולם הראשונה ושיפרו את הביטחון הציבורי – מה שחיסל את תופעת פשיטות הבדואים על היישובים החקלאיים.

בתקופה המאוחרת, במיוחד אחרי פרסום “הספר הלבן” ב-1939, חלה הרעה ביחסו של השלטון המנדטורי כלפי ההתיישבות היהודית בשל הגבלות על רכישת קרקע ועל עלייה לארץ. עם זאת, גם אז, יש לעתים ביטוי למגמה הפוכה. כלומר סיוע להתיישבות היהודית, כמובן בגלל האינטרס הבריטי.

ב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. במהרה נותק המזרח התיכון במידה חלקית משאר האימפריה הבריטית על ידי הפעילות של גרמניה ואיטליה בים התיכון. דבר זה גרם לכך שייצוא ההדרים מארץ ישראל לבריטניה נפגע קשות וכך נפגע גם יבוא המזון לארץ ולשאר האזורים בשליטה בריטית במזרח התיכון. זאת דווקא בעת שהבריטים ריכזו במזרח התיכון כוח צבאי גדול שנועד להילחם באיום הגרמני-איטלקי.

לפיכך יצאו הבריטים ב-1940 ביזמה חדשה: עידוד הגברת התפוקה החקלאית על ידי תושבי ארץ ישראל באמצעות הלוואות בסך 100,000 לא”י. בעקבות זאת פנו גופים חקלאיים שונים (מושבות, קיבוצים ומושבים) ואף חקלאים פרטיים, לקצין החקלאות המחוזי שלהם וביקשו הלוואות למימון עיבוד קרקע, רכישת זרעים וכיוצא בזה. אחת הפניות הראשונות נעשתה ב-9 באוגוסט 1940 על ידי “איחוד המושבות” שאיגד את המושבות רמות השבים, כפר שמריהו, שדה ורבורג, רמת הדר ושדה יצחק. לעיון בפנייתם ראו תיק “הלוואות חקלאיות”, מ-654/4, עמ’ 720-708. קישור למסמך: מ-654-4, ע 720-708

יש לציין שחלק משמעותי מעובדי מחלקת החקלאות והדיג שטיפלו בבקשות היו יהודים ארץ ישראליים: 175 מתוך 1,128. למשל יוסף קופרמן, קצין המחוז למושבות בתל אביב, נולד ב-1898 בזיכרון יעקב.

דוגמה לפנייה של קיבוץ היא פניית קבוצת שילר ב-11 בנובמבר 1941 שביקשה הלוואה למימון קניית זרעים וזבל אורגני לדישון השדות, מ-654/4, עמ’ 584:

יש לשים לב שזו הייתה פנייתם השנייה לקבל הלוואה כזאת.

ב-12 באפריל 1942 פנו האיכרים במושבה הרצליה וביקשו הלוואה למימון חריש קיץ – דבר שיאפשר להם לגדל יבול נוסף של מזון. ראו מ-654/4, עמ’ 427-425: מ-654-4, ע 427-425

ב-10 בנובמבר 1942 ביקש קיבוץ גבעת ברנר הלוואה למימון הגדלת עדר הכבשים וכמות הברווזים שלהם, מ-654/4, עמ’ 206:

במאי 1945 הסתימה מלחמת העולם השנייה בזירת אירופה. אף על פי כן הבריטים לא ביטלו את ההלוואות אלא רק צמצמו אותן. ב-3 ביולי 1946 כתב ו”מ ברדלי בשמו של המזכיר הראשי ג’והן שו (מספר שתיים בהיררכיה של ממשלת המנדט) אל כל מושלי המחוזות שלנוכח המחסור העולמי במזון תעמיד הממשלה הלוואות לעידוד הייצור החקלאי בסך 10,000 לא”י. ראו מ-654/4, עמ’ 66:

הסיוע הבריטי להתיישבות היהודית, גם אם לא היה רציף ומושלם, היה אחד הגורמים לגידול הניכר בכמות היישובים החקלאיים היהודיים בארץ ישראל בתקופת המנדט.