ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

.1 | מבוא

בקום המדינה היו בה כ-650 אלף יהודים וכ-160 אלף ערבים. בארבע השנים הראשונות לקיומה נדרשה אוכלוסייה זאת להתמודד עם קליטת כ-710 אלף עולים חדשים – זוהי העלייה ההמונית. מדינת ישראל והסוכנות היהודית התקשו להתמודד עם הצורך במימון העלייה ההמונית וזאת לצד הצורך במימון מלחמת העצמאות וההתיישבות הגדולה (על כך נדון בפרק נפרד). היה קושי להזין את האוכלוסייה שהכפילה עצמה תוך ארבע שנים. לעתים התקשתה המדינה לשלם אפילו על החיטה שייבאה לארץ. אחד הפתרונות היה הנהגת מדיניות “הצנע” – הקצבת המזון לתושבי ישראל באמצעות תלושים.
הפתרון הראשוני לקליטת עשרות אלפי העולים שהציפו את מדינת ישראל שזה עתה נולדה היה הקמת מחנות מעבר שנועדו לקליטה ומיון ראשוניים של העולים ומשם הועברו למחנות עולים. שהייתם של העולים במחנות המעבר ובמחנות העולים התארכה מעבר לכל תחזית ואלה הפכו למוקדי מצוקה עם תשתיות רעועות ביותר ותנאים פיזיים בלתי נסבלים. ראו מפה מ-26 באפריל 1949, “תיק מלשכת ראש הממשלה בן גוריון בענייני קליטה, בחמש שנות המדינה הראשונות”, ג-3013/12, עמ’ 349:

ניתן לעיין במפה באיכות טובה יותר באמצעות קישור למפה. קישור לתיק המלא.

.2 | שינוי המדיניות - "המצאת" המעברות

במחנות העולים קבלו העולים תנאי קיום בסיסיים ואלה היו באחריותה הכספית והתפעולית של הסוכנות היהודית. הסוכנות השקיעה במחנות העולים כחצי מיליון דולר בחודש, כשליש מתקציבה השנתי. הנטל הכספי העצום הביא את ראשי הסוכנות לדרוש גם מממשלת ישראל השתתפות במימון .

עולים מתימן במחנה עולים ראש העין. צלם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

ראו מכתבו של ח’ נגיד אל אשכול, 17 בנובמבר 1949, תיק “מחנות עולים”, ג-5558/16, עמ’ 65-64: ג-5558-16, ע 65-64
נגיד, עובד משרד הביטחון, היה אחד האנשים שקראו בשלהי 1949 להפסיק לקיים את שיטת מחנות העולים בה קיבלו העולים החדשים אוכל ודיור (אמנם דל: אוהלים, בדונים וצריפים) – אך לא נדרשו לעבוד. גם לוי אשכול (שהתמנה לגזבר בפועל של הסוכנות היהודית ב-16.10.1949 בנוסף לתפקיד ראש מחלקת ההתיישבות) דרש בישיבת הסוכנות ב-30 באוקטובר 1949 “שאנשים במחנות [העולים] יתחילו לשלם בעד כלכלתם”. יש להוסיף שהדרישה שתושבי ישראל יתפרנסו מעבודה יצרנית הייתה חלק מהשקפת העולם הציונית-סוציאליסטית של אשכול.
בתחילת 1950 נודע לשלטונות ישראל שיהדות עיראק עשויה לעלות בקרוב לישראל, כי השלטונות שם יתירו להם, לזמן קצוב, לצאת תוך ויתור על רכושם ואזרחותם. בניגוד לארצות אחרות לא היה ניתן לדחות את עלייתם של יהודי עיראק מחשש שהמדיניות תשתנה, תתבטל האפשרות להביאם לישראל ואולי הם יעמדו בפני סכנת חיים. לפיכך הציע אשכול בישיבת הנהלת הסוכנות ב-27 במרס 1950 “לחרוג לשביל אחר”. בישיבה זו, בה השתתף באופן חריג ראש הממשלה דוד בן-גוריון, קרא אשכול לפרק את מחנות העולים ולהקים במקומם 60 מקומות בסמוך לישובים קיימים לאורכה ולרוחבה של המדינה. השינוי הבסיסי במקומות החדשים – שמאז אפריל 1950 קיבלו את השם “מעברות” – היה שבהם העולים החדשים לא קיבלו מזון אלא רק דיור דל. מעתה נדרשו העולים החדשים לעבוד לפרנסתם ביישובים הוותיקים שהיו קיימים בסמוך למעברות החדשות. מיעוט מהמעברות הוקמו כישובים בפני עצמם אך תוכננו לתושביהם מקומות עבודה.

.3 | המעברות כובשות את הארץ

המעברות הפכו לשיטה הראשית לקליטת העלייה, הן עולים חדשים שזה עתה הגיעו לישראל והן עולים ותיקים יותר שעד כה התגוררו במחנות העולים.

ראו מכתבו של אשכול לשר האוצר אליעזר קפלן, 8 במאי 1950, ג-5558/16, עמ’ 42: ג-5558-16, ע 42, אשכול לקפלן
המעברות הראשונות הוקמו בחודש מאי 1950. בקיץ 1951 הופנו 79% מהעולים החדשים למעברות. ראו מסמך מה

תיק “לשכת מנכ”ל – קליטת עליה – הקמת המעברות”, ג-6161/27, עמ’ 213:

עד מאי 1952 הוקמו כ-130 מעברות והתגוררו בהם כ-220 אלף עולים חדשים. הקמת המעברות אפשרה לישראל להתמודד עם העלייה מעיראק שמנתה כ-120 אלף נפשות בשנים 1951-1950.

.4 | משרד העבודה נכנס ללב העשייה במעברות

עם קום המדינה נקבע שהסוכנות היהודית תמשיך לעסוק בעלייה, בקליטה ובהתיישבות כפי שהיה בתקופת “המדינה שבדרך”, בימי המנדט. אולם תחת הצטברות בעיות הקליטה וההתיישבות והקשיים התקציביים של הסוכנות שהסתמכה בעיקר על מגביות בחו”ל נדרשו מוסדות המדינה לטפל יותר ויותר בבעיותיהם של יושבי המעברות שכאמור מספרם הלך וגדל. בישיבת הממשלה ב-22 בנובמבר 1950 דיווחה שרת העבודה והביטוח העממי גולדה מאירסון (מאיר) על המצב במעברות. היא ביקרה את המצב שבו חמישה-שישה משרדי ממשלה מטפלים במעברות (וזאת מלבד שתי מחלקות של הסוכנות היהודית: מחלקת הקליטה והמחלקה להתיישבות). לפיכך היא הציעה: “נחליט על שר אחד שהוא יהיה המפקח והרשות העליונה בענייני המעברות” (עמ’ 29). בסופו של הדיון החליטה הממשלה: “ששרת העבודה והביטוח העממי תרכז מטעם הממשלה את הפעולות של משרדי הממשלה בחודשי החורף בשיתוף עם הסוכנות היהודית” (עמ’ 44). ראו קישור לדיון המלא בממשלה.

כתוצאה מהחלטה זו הפך משרד העבודה לגוף משמעותי ביותר בתפעול המעברות וגולדה עצמה הפכה לדמות דומיננטית בתחום זה.

התיאום בין הממשלה לסוכנות היהודית התבצע באמצעות “המוסד לתיאום” בו נפגשו חלק משרי הממשלה, כולל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, עם חלק מחברי הנהלת הסוכנות והקרן הקיימת. דוגמה לתיק ובו דיונים של פורום זה בעניין המעברות הוא התיק “המוסד לתיאום בין הממשלה לסוכנות – ישיבות המוסד לתיאום כרך ב”, ג-3029/3. קישור לתיק.

הסוכנות היהודית המשיכה לשאת באחריות מסוימת למנהל התקין של המעברות מבחינת רמת שירותים, תעסוקה, תשתיות חשמל, תחבורה וטלפונים. הסוכנות מילאה את התפקידים האלה במעברות באמצעות ממונים מקומיים עד שנת 1953. באותה שנה נקבע, שהרשויות המקומיות הן שיספקו שירותים אלה, ואילו הסוכנות תשלם להן תשלום עבור השירותים. במעברות שלא היו קשורות לרשות מקומית כלשהי ואף לא נבחר בהן ועד מקומי מייצג, פעל נציג משרד הפנים.

ראו מכתבו של אליהו רומי, חבר ועד שכונת הצריפים ברמלה, אל שר הפנים ישראל רוקח, 3 באפריל 1953 (במקור כתוב 35), תיק “מעברות רמלה”, ג-1901/13, עמ’ 17:

רומי התלונן על כך שחברת החשמל דורשת מהשכונה לממן ב-3,400 ל”י את תכנון חיבור החשמל (לא כולל תשלום פרטני של כל צריף וצריף). מטעמו של שר הפנים ענו לרומי שעליהם לפנות לעיריית רמלה (ג-1901/13, עמ’ 15). קישור לתיק המלא.

.5 | הקשיים מביאים להכרעות חסרות תקדים

כאמור נדרשו מוסדות המדינה והסוכנות להתמודד עם צרכים הולכים וגדלים למרות המחסור בהון. כדי להתמודד עם הקושי התקציבי נקטו המדינה והסוכנות בצעדים קשים, חלקם חסרי תקדים: גיוס הון על ידי מכירת אגרות חוב (“הבונדס”) ולא רק על ידי מגבית, ההחלטה לקבל שילומים מגרמניה למרות התנגדות חריפה אצל חלק מהציבור. ולבסוף, בלית בררה, החליטה הנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951 לצמצם את העלייה באמצעות תקנות שעצרו את רוב העלייה. נעשתה “סלקציה” כך שרק אנשים צעירים המסכימים להתיישב יכלו לעלות עם בני משפחה קרובים. כתוצאה מכך קטן מספר העולים ב-1952 ל-24 אלף בלבד – לעומת 175 אלף ב-1951. יש להוסיף שעד נובמבר 1951 בלם בן-גוריון הצעות מסוג זה ורק בלית בררה, לנוכח המציאות הקשה, נאלץ לשנות את עמדתו.
תקופה זו של סוף 1951 הייתה מלווה במשברים ביישובי העולים. לא פעם נטשו העולים את היישובים החקלאיים ואת המעברות ועברו לגור בערים הראשיות. זה הרקע למכתבו של שר האוצר אליעזר קפלן ב-15 בנובמבר 1951 (שלושה ימים לפני שהתקבלה ההחלטה על הגבלת העלייה) אל גולדה מאירסון בו כתב: “בקשר עם הידיעות בדבר העזיבות מכפרי העבודה ולפעמים גם ממעברות, האם יש עתה צורך בהקמת מעברות חדשות?” (תיק ג-6161/27, עמ’ 160). גולדה העבירה את השאלה לראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל והוא השיב לקפלן ב-9 בדצמבר 1951 ש”הבריחה מהמעברות עד כה קטנה בהחלט”. מצורף בזה המכתב מתיק ג-6161/27, עמ’ 134:

קישור לתיק ג-6161/27.

.6 | חיסול המעברות

בסוף 1952 הוחלט להתחיל בחיסול המעברות על ידי העברת תושביהם לשיכוני קבע. אחת ההחלטות על כך התקבלה ב-26 באוקטובר בממשלה. ראו קישור לישיבת הממשלה. חלק מהמעברות הפכו ליישובי קבע.

ב-1963 נותרו במעברות כ-13 אלף תושבים – בעיקר כאלה שלא רצו לעזוב את המעברות.

מעברת תלפיות בירושלים ב-1954, צלם יהודה איזנשטרק, ארכיון המדינה