עליית יהודי אתיופיה לישראל, 1948 - 1985

ה.1 | "אם יווצרו התנאים המתאימים": המאמצים לחידוש המבצע

לאחר הפסקת הטיסות נעשו ניסיונות שונים בישראל ומחוצה לה לחדש המבצע. ב-8 בינואר 1985 הפיץ חבר הקונגרס האמריקני גארי אקרמן בקרב חברי בית הנבחרים מכתב שכתב למזכיר המדינה ג’ורג’ שולץ. אקרמן ביקש שמחלקת המדינה תפעל מול הסודנים להחזיר את המבצע למסלול במהירות:

מכתבו של אקרמן, תיק א 4388/2, עמ’ 74.

משלחת של הקונגרס שביקרה באירופה שלחה עם חברי הפרלמנט האירופי מברק לנומיירי ובו בקשה לחדש לאלתר את טיסות ההצלה של אתיופים דרך סודן (מבלי לציין שמדובר ביהודים). חברי קונגרס אחרים העלו הצעה לפנות לנשיא מצרים, חוסני מובארק, וחבר הקונגרס ויליאם גריי כתב בו זמנית לנומיירי ולמנגיסטו (תיק א-4388/2).

בתגובה ביקשו אנשי מחלקת המדינה להמעיט בפניות לראשי מדינות ואנשי הממשל  והעבירו לחברי בית הנבחרים מסר שהם בקשר עם סודן אך סירבו לפרט. גם משרד החוץ הישראלי הנחה את הנציגויות בארצות הברית להשתדל להוריד את הנושא מכותרות העיתונות היהודית ולהשפיע על ראשי המגבית והארגונים היהודיים “להנמיך את הפרופיל ולשמור על איפוק מדיני” (תעודה 67). ראש המוסד דיווח לראש הממשלה על קיומה של תנועה ערה של יהודים מאתיופיה לסודן למרות הפסקת המבצע: המשך המבצע תלוי עתה במניעת פרסומים בארץ ובחו”ל, כתב עוזר ראש המוסד: “…בתצורה אחרת, אם יווצרו התנאים הסביבתיים השקטים הדרושים לכך. נעשו צעדים להבטיח כי מצדנו נהיה בנויים לכך” (תעודה 69).

בניסיון לבדוק את נכונותו של נומיירי להמשיך ולשתף פעולה, בהוצאתם של יהודי אתיופיה שנותרו בסודן, התבקש צוות הקונסוליה הכללית בניו יורק לבדוק מהימנותו של ריאיון עמו ב”ניו יורק טיימס”. נומיירי, לפי הריאיון , הגיב לביקורת נגדו: “כל הפליטים, כולל יהודי אתיופיה, רשאים לעזוב את המדינה בתנאי שאינם עוזבים ישירות לישראל. אם יבואו ויגידו שעוברים ישר לא אעזור להם כי ישראל יודעת שאני אויבה. לא אעזור לישראל עם שיגור אנשים נוספים אליה אבל אם עוזבים למקום אחר לא אכפת לי” (תעודה 70 ). דבריו של נומיירי נאמרו על רקע החמרה במצבה הכלכלי הקשה של סודן וגל הפליטים מאתיופיה שלא הייתה לסודן כל אפשרות לעצרו. רשמים דומים על מצבה של סודן שמע גם הציר בבון מפי חבר הבונדסטאג ד”ר הנס שטרקן שסייר באתיופיה ובסודן במהלך חודש פברואר והתרשם שספק אם נומיירי יוכל להחזיק מעמד נוכח הקשיים (חצ-8751/24 עמ’ 10).

בישיבה נוספת עם ועדת עורכי העיתונים, שהתקיימה ב-14 בינואר בלשכת ראש הממשלה, סוכם על דעת כלל המשתתפים לחדש את הסכם הצנזורה עד להשלמת המבצע. ראש הממשלה פרס אף סירב לבקשת חבר הכנסת דב שילנסקי לענות על שאלות בנושא מעל בימת הכנסת, תוך שהוא מבטיח שממשלת ישראל עושה כל שניתן למען הצלתם של יהודי אתיופיה (א-4388/2, עמ’ 176). ברוח זו ענה פרס גם לעצומה של עולים מאתיופיה המתגוררים בצפת, המבקשים לחקור את נושא ההדלפה ולהציל את קרוביהם: “איננו שוקטים אפילו לרגע אחד וממשיכים במאמצינו להעלות את אחינו שנותרו מאחור. אנחנו רואים בהשלמת המבצע – משימה קדושה. אמת העלייה כרוכה בקשיים אך איננו מרפים”, השיב פרס (תיק ג-7571/9 ע’ 304 – 306).

עצומת העולים עליה השיב ראש הממשלה, ג-7571/9 ע’ 308

ממשלת אתיופיה, שהתקשתה להתמודד עם הבצורת והרעב במדינה, אימצה עמדה ביקורתית כלפי המבצע להעלאת היהודים דרך סודן. היא תקפה באופן חריף את ממשלת סודן, את ארצות הברית ואת ישראל והכחישה כל העברת סיוע ישראלי לרעבי אתיופיה, כולל יוזמות פרטיות מצד אייבי נתן והעברת סיוע מ”מגן דוד אדום” (מד”א) (חצ-7031/11 ע’ 5 – 6):

עוד על הסיוע הישראלי לנפגעי הרעב באתיופיה לאחר המבצע בתיק חצ-8751/22

שגריר אתיופיה במוסדות האו”ם בז’נבה האשים את הנציב העליון לפליטים בכך שסייע להעברת פליטים אתיופים לישראל, בעוד נציגי סודן וסומליה ייצאו להגנת הנציב (חצ-7003/7 ע’ 51, חצ-8751/22 ע’ 65). ב-11 בפברואר נפגש יושב ראש הכנסת שלמה הלל עם משלחת הכנסייה האתיופית בישראל. ראש המשלחת, הארכיבישוף אתנזיוס, דיבר על ההפשרה ביחסי ישראל אתיופיה, אך ציין שבממשל האתיופי יש תחושת עלבון עמוקה מן המבצע הישראלי וחשש מפני פעילות ישראלית מחתרתית. הלל השיב כי הפעולה לא נערכה בתוך אתיופיה ומטרתה הייתה להציל את הפליטים היהודים  בסודן מסכנת רעב והכחדה. הוא הכחיש שיש פעילות מחתרתית באתיופיה ואמר כי ההתקרבות בין המדינות היא אינטרס אתיופי מובהק (תעודה 71). ב-23 בפברואר פרסם משרד החוץ האתיופי הודעה הדורשת מישראל להחזיר 12,000 יהודים ש“היא חטפה בשיתוף פעולה עם סודן” (חצ-7003/13 ע’ 205).

כאמור נציגי ישראל ביקשו לצמצם את הפעילות הציבורית סביב גורל היהודים שנותרו בסודן, אך פעילי ה-AAEJ לא נענו לפניות. הווארד לנהוף טען בספרו (Black Jews, Jews and Other Heroes) שהם פנו לאישיים שונים כדי שיתערבו אצל ראשי הממשל האמריקאי.  ב-21 בפברואר קיבל הנשיא רייגן מכתב מ-100 סנטורים שאורגן על-ידי הסנטור אלן קרנסטון שקרא לו לפעול למען הצלת היהודים. לדעת ראשי ה-AAEJ המכתב הוא שגרם לנשיא לאשר את המשך המבצע.

ה.2 | סגן הנשיא ג'ורג' ה.וו. בוש נרתם והאמריקנים משלימים את המשימה בסודן: "מבצע שבא"

לקראת צאתו של סגן הנשיא ג’ורג’ ה. וו. בוש, ראש ה-CIA לשעבר, לפגישה עם נומיירי בסודן, נפגש ב-24 בפברואר נפגש עם שגריר ישראל בוושינגטון, מאיר רוזן. לפי פרוטוקול השיחה שנשלח לירושלים, תיאר רוזן את מצבם החמור של כ-1,200 היהודים שנשארו בסודן. פרינסטון לימן ממחלקת המדינה, שהשתתף בפגישה, אישר שמדובר במעל אלף פליטים. רוזן הוסיף שהקשר עם גנרל א-טייב נפסק, ואמר שלסודנים לא אכפת לאן יוצאים יהודי אתיופיה, כל עוד לא ייצאו ישירות לישראל. הוא ביקש מסגן הנשיא לדאוג להוצאת היהודים במבצע מרוכז. לימן הוסיף שנומיירי מתמודד עם התקפות מבחוץ ומבפנים. לכן מעדיפים הסודנים לצמצם ככל האפשר את הפרסום בנושא ולהוציא את הפליטים בשיטה המקובלת טרום “מבצע משה”, כלומר בטיסות מסחריות, שבהן מטפל ארגון ההגירה הבינלאומי ICM. למרות זאת, בעקבות הפגישה החליט בוש, כפי שנודע לשגרירות, לבקש טיסות מיוחדות. יום הוראן, השגריר האמריקני בחרטום, הונחה להיפגש עם נומיירי, ולבקש ממנו להפעיל תכנית מיוחדת ליציאתם של יהודי אתיופיה, ורצוי שתיכנס לפעולה עוד לפני ביקורו המיועד של בוש. עם זאת, דיווח רוזן, שמשרד האוצר האמריקני עדיין מתנגד לחידוש הסיוע לסודן, דבר שיקשה על בוש לדרוש מנומיירי לנקוט בצעדים (תעודה 72).

בפרק נוסף בספר זיכרונותיו של לנהוף, מתאר ג’רי וויבר את ביקורו של בוש בחרטום. לדבריו, באותה הזדמנות שוחרר חלק מהסיוע האמריקני לסודן, שאותו עצר הקונגרס. וויבר התבקש להכין את תכנית המבצע בעזרת שירותי הביטחון הסודנים וה-CIA, ללא מעורבות ישראלית, למעט בריכוז היהודים וזיהויים.

סגן הנשיא ג’ורג’ ה.וו. בוש (משמאל) מעניק אות כבוד לג’רי וויבר (במרכז) בשגרירות ארצות הברית בחרטום, מארס 1985. התמונה באדיבות AAEJ Archives Online

פרטים נוספים על ארגון המבצע נודעו לאחר הדחתו של נומיירי באפריל 1985.  נומיירי, שבעת הדחתו ביקר בארצות הברית, מצא מקלט במצרים, וזו סירבה להסגיר אותו לסודן. באוקטובר 1985 הועמד לדין יחד עם הגנרל א-טייב. עיתון “מעריב” מ-23 באוקטובר 1985 פירסם סיקור נרחב של “מבצע משה” ושל המבצע האמריקני להצלת היהודים שנותרו בסודן, שקיבל את השם “מבצע שבא”. בין השאר מצטט הסיקור את סופר ה”וושינגטון פוסט” בחרטום, לפיו במשפט נחקר חלקם של האמריקנים במבצע, ונטען שקיימו מגעים ישירים עם א-טייב. עוד נכתב שבידי החוקרים דיווח שראש ה-CIA ויליאם קייסי הזמין את א-טייב לוושינגטון בפברואר 1985, לדון במצבם של יהודי אתיופיה בסודן. א-טייב קיים שיחות עם פקידים אמריקנים והמבצע השני אורגן בעת ביקור סגן הנשיא בוש בחרטום, בעקבות פגישתו עם נומיירי. בוש “ארגן את כל העסק עם הנשיא לשעבר נומיירי, שנתן את ההוראות לטאייב וטאייב נתן את ההוראות לשניים מקציני הביטחון שלו“. לפי התביעה, קיבל א-טייב שני מיליון דולר עבור הסיוע שהגיש לאמריקנים. א-טייב הורשע על חלקו במבצע ונדון ל-60 שנות מאסר, אך שוחרר לאחר זמן קצר ויצא לגלות.

“מעריב”, 23 באוקטובר 1985

ב-17 במארס דיווח ראש הממשלה פרס לשר הביטחון יצחק רבין על מבצע מתוכנן להוצאת יהודי אתיופיה שנשארו במחנות בסודן בטיסה ישירה לבסיס חיל האוויר “רמון” (תעודה 73).  התכנית יצאה לפועל כמה ימים לאחר מכן. יהודים עולי אתיופיה מישראל זיהו את הפליטים היהודים במחנות והביאו אותם אל נקודת כינוס קרובה למחנה בגדאריף. משם טסו לישראל בטיסות שארגנו האמריקאים, ובניגוד למה שהובטח לסודנים – ללא עצירת ביניים באירופה. התכנית הייתה להביא 2000 יהודים אך רק 494 זוהו במחנות. לפי תיאורו של ג’רי וויבר, בתוך זמן קצר פרסם ה”לוס אנג’לס טיימס”, שהכתב שלו צ’רלס פאוורס היה בחרטום ודיבר עמו, כתבה על המבצע וידיעות עליו הופיעו גם בעיתונים אחרים בארצות הברית.

מכתב תודה משמעון פרס לסגן הנשיא בוש, מארס 1985, תיק א 4388/3 עמ’ 138

ב-29 במארס דיווח ראש המוסד לראש הממשלה שלאחר סיום המבצע האמריקני הגיעו 106 יהודים נוספים בדרך ה”רגילה” מחרטום, ובסך הכול הגיעו, מאז שהסתיים מבצע משה ב-5 בינואר, 700 איש. הסודנים היו מרוצים שהפעם לא היה פרסום מצד ישראל (תעודה 75). יום קודם לכן דווח שסודני בכיר ציין בפני אנשי מחלקת המדינה כי שמירת הסודיות תקל על הסודנים להמשיך ולסייע בעתיד בהוצאת יהודים ואם יתרכז שוב מספר גדול של יהודים בסודן ניתן יהיה לחזור ולדון באפשרות של מבצע גדול (תעודה 74 ).

כאמור, ימים אחדים לאחר מבצע הפינוי האמריקני, בתחילת אפריל, הגיע שלטונו של נומיירי לקיצו בהפיכה נגדו, ואנשיו של נומיירי הועמדו למשפט, על אף בקשת האמריקאים להימנע מכך. עם ממשלת אתיופיה לא היה לאמריקאים דיאלוג בעניין יציאת היהודים, כמו בכל עניין אחר, למעט בקשר למשלוחי מזון לרעבי אתיופיה (תעודה 76). (לעדכון נוסף מאוקטובר 1985 על עמדת הממשל ביחס למשפט המתוכנן ראו תיק חצ 8766/14, עמ’ 110).

ה.3 | "המתחיל במצווה אומרים לו גמור": המשך העלייה ו"מבצע שלמה"

סיפור העלייה לישראל של קהילת ‘ביתא ישראל’ לא הסתיים עם מבצע שבא. באתיופיה נותרו אלפי יהודים, וקהילת יוצאי אתיופיה בישראל המשיכה לדאוג להם. ביוני 1985 פנה לחברת הכנסת מרים תעסה גלזר רחמים אלעזר, מזכיר “המועצה הלאומית  למען יהודי אתיופיה”. במכתבו תיאר את מצבם הקשה של היהודים שנותרו באתיופיה, במיוחד של אלו  שהתרכזו בבירה אדיס אבבה, מתוך תקווה שמשם יוכלו לצאת, לאחר שהנתיב בכיוון סודן נסגר (תעודה 77). בדצמבר 1985, כמעט שנה לאחר תום מבצע משה, צוין המבצע בכנסת. ארגון נוסף של יוצאי יהודי אתיופיה בארץ, “ביתא ישראל”, כתב ליושב ראש הכנסת והודה למדינה על מאמציה להביא את היהודים, אך הוסיף שהדלפת המבצע הייתה מעשה של חוסר אחריות נפשע, שגרם להפסקת העלייה המאורגנת לישראל. לאחריה כמעט מחצית מן העדה עדיין נשארה בדרך ובאתיופיה: “המתחיל במצווה – אומרים לו גמור. אנו פונים לממשלת ישראל ולכל הגורמים המעורבים בנושא העלייה לעשות כל מה שביכולתם, בכל דרך שהיא, על מנת להביא להשלמת העלייה של עדת יהודי אתיופיה לישראל” (כ-606/5 ע’ 72 – 73). 

מאז שנפסק זרם העלייה במארס 1985 המשיכו יהודי אתיופיה להגיע לסודן, ומאות מהם חולצו בקבוצות קטנות בשורה של מבצעים שנמשכו עד 1991. לקראת ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית ג’ורג’ ה. וו. בוש בארץ ביולי 1986 הכין המוסד דוח של תמונת מצב מעודכנת על יהודי אתיופיה. לפי הדוח מונה כל העדה  25 – 30 אלף איש והיא מחולקת בעיקר בין אתיופיה לישראל. באתיופיה נמצאו בזמן כתיבת הדוח כ-10,000 יהודים ובסודן כ-150. שלטונות סודן הקפיאו, מאז המחצית השנייה של שנת 1985, את היציאה לשם שיקום של פליטים אתיופים בארצות המערב. לאחרונה מסתמנת נכונות להפשרה. משפחות אתיופיות רבות חצויות בין ישראל לאתיופיה, ונמשכים המאמצים לאיחוד משפחות ואיחוד שני חלקי העדה, כך על פי הדוח (תעודה 78).

מעורבותה של ארצות הברית בסוגיה לא הסתיימה אף היא. ישראל מצדה עודדה יציאתן של משלחות יהודיות מארצות הברית לבקר את היהודים שנשארו בחבל גונדר שבאתיופיה. יהודי ארצות הברית המשיכו ללחוץ על נבחריהם בעניין סיוע ליהודי אתיופיה, ואלו בתורם לחצו על ממשלת ישראל.

שגרירות ישראל בוושינגטון מדווחת על פנייה מטעמו של הסנטור קרנסטון אל לשכת שמעון פרס בעניין יהודי אתיופיה, 7 מארס 1986. תיק א 4388/3.

לקראת סוף שנות השמונים התחממו בהדרגה היחסים בין ישראל ואתיופיה (תעודה 79). בנובמבר 1989 חידשה ממשלת אתיופיה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, על רקע בידודו הגובר של מנגיסטו, הירידה בסיוע הכלכלי של ברית המועצות, בעקבות התפרקות המשטר הקומוניסטי ונפילת הקומוניזם, הקרבות הנמשכים באריתריאה ובטיגרה, הרעב הכבד במדינה וכתוצאה מכל אלה – המגמה של התקרבות למערב (ראו תיקים חצ-9395 תיקים 16 – 19).

למרות חידוש היחסים הדיפלומטיים לא התקיימה עלייה המונית של יהודי אתיופיה לישראל עד לרגע שבו עמד ליפול משטרו של מנגיסטו. פעולת חילוץ זו, המוכרת כ“מבצע שלמה”, התקיימה ביום שישי 24 במאי 1991. יותר מ-14,000 יהודים חולצו ברכבת אווירית בתוך 36 שעות על ידי מטוסי הרקולס ומטוסים של אל על ב-33 טיסות וכך הגיע הרוב המכריע של בני העדה לישראל (חצ-9845 תיקים 1, 3).

ראש הממשלה יצחק שמיר עם עולים ממבצע שלמה במרכז קליטה בחדרה, 1 בספטמבר 1991. צילום: צביקה ישראלי, לע”מ

העלייה מאתיופיה במספרים: עולים שהגיעו לישראל עד שנת 1994. מתוך אוסף תיקי לשכת שר הקליטה, גל 16923/3

בדצמבר 1994, התקיים טקס לציון עשר שנים ל”מבצע משה” בבית הנשיא, בהשתתפות הנשיא עזר וייצמן, ראשי הסוכנות ומשרד הקליטה, קייסים ונציגי העולים.

לקלטת אודיו של האירוע שהופקדה בארכיון המדינה

ה.4 | נספח: קצת על קליטת העולים בישראל

העולים הטריים מאתיופיה והקולטים נתקלו בבעיות רבות שדרשו טיפול דחוף. בתיקי ארכיון המדינה שמורים מסמכים רבים בנושא הקליטה, ואנו מקווים להקדיש להם פרסום נרחב יותר בעתיד.

דוגמה לחומרים מסוג זה אפשר למצוא בפניות הרבות לראש הממשלה שמעון פרס בתיקים א 4388/2 ו-א 4388/3, ובתכניות לקליטה בדיור ובתחומים נוספים בתיק ג 8161/16 , העוסק בהיערכות הממשלה ומשרד העלייה והקליטה לקליטת עולי “מבצע משה”.

כמו כן ניתן להתרשם מהדיון סביב בעיית הקליטה של ילדי העולים בפרק מתוך פרסום המוקדש להנצחת הנשיא יצחק נבון באתר ארכיון המדינה. נבון כיהן כשר חינוך בתקופת “מבצע משה” והתמודד עם הצורך לגייס תקציבים מיוחדים בתקופה של משבר כלכלי וקיצוצים במערכת החינוך. מן הפרק בשם “אדוני השר הושע נא”: מאמצים לקליטת תלמידים באתיופיה  ניתן ללמוד על מאמציו של נבון לגייס סיוע מיוחד עבור ילדי העולים ועל התגייסות של הישראלים לסייע להם. הפרסום דן גם בהחלטה להפנות את כל ילדי העולים למערכת החינוך הדתית.

מברק לשר החינוך על חינוך לילדי העולים מאתיופיה, ינואר 1985 גל-18636/1, עמ’ 92

הפרסום נוגע גם בשאלה כאובה שעוררה תסיסה בקרב העולים בקיץ 1985: דרישת הרבנות לגיור סמלי של העולים הרוצים להינשא – “גיור לחומרה”. בספטמבר 1985 ערכו העולים שביתה מול משרדי הרבנות הראשית, שהסתיימה רק בערב יום הכיפורים. ראש הממשלה פרס היה מעורב אישית בהשגת הפשרה עם הרבנות שסיימה את השביתה.

פניית ראש הממשלה לשובתים, תיק א 4388/3 עמ’ 48

ראש הממשלה פרס נואם בפני עולים מפגינים ליד בנין הרבנות הראשית בירושלים, 2.10.1985. צילום: נתי הרניק, לע”מ

ראו גם פרסום זה: אוסף תיקי משרד העלייה והקליטה, 2004-1992