ההיסטוריה במסמכים – מארכיון המדינה למערכת החינוך

א.1 | מבוא

הציונות הדתית היא תנועה פוליטית וחברתית המשלבת את רעיונות הציונות עם תורת ישראל. הביטוי הפוליטי הראשון לרעיונות התנועה היה הקמת סיעת “המזרחי” (מלשון “מרכז רוחני”) בהסתדרות הציונית באפריל 1902 בווילנה בהנהגתו של הרב יצחק יעקב ריינס (1915-1839). הגורם שעורר את ריינס היה דרישת “הסיעה הדמוקרטית” בהסתדרות הציונית, להנהיג חינוך חילוני בלבד. “המזרחי” נתמכה על ידי נשיא ההסתדרות הציונית בנימין זאב הרצל ובה בעת “המזרחי” תמכה בצעדיו השונים של הרצל, כולל תכנית אוגנדה.

כאמור חייבה תנועת “המזרחי” את רעיונות הציונות עם הגשמת תורת ישראל. בעיני ראשי התנועה הגשמת החזון הציוני היא גם הגשמת דת ישראל. בכך נבדלה תנועה זאת מצד אחד מזרמים אחרים בציונות שלא ראו הכרח במילוי מצוות הדת היהודית ומצד שני מהזרם של חלק מהחרדים שלא ראו ערך ברעיונות התנועה הציונית. חלק מרבני “המזרחי” ראו בהגשמת רעיונות הציונות, במיוחד בהתיישבות על אדמת ארץ ישראל, “אתחלתא דגאולה” – צעד לקראת גאולת עם ישראל המקרב את ימי המשיח.

בארכיון המדינה יש תיעוד רב מאוד על הגשמתם של מיזמים שונים של “המזרחי” ושל תנועת “הפועל המזרחי” – תנועה שנולדה ב-1922 מתוך “המזרחי” אך הדגישה את ההיבטים הסוציאליים וקשרה ברית פוליטית עם תנועת העבודה הציונית. כמו כן הופקדו בארכיון המדינה הארכיון האישי של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1959-1888) שנחשב לאחד ממורי הדרך של הציונות הדתית והארכיון האישי של דוד צבי פנקס שהיה ממנהיגי “המזרחי” (1952-1895). פרסום זה מתבסס על התיעוד הנמצא בארכיון המדינה ולכן מתמקד בהיבטים בהם יש לארכיון המדינה תיעוד משמעותי עשיר ומגוון: הגשמת מפעל ההתיישבות של “הפועל המזרחי” והפעילות המשקית שלו ופעילות תנועת “המזרחי” על פי הארכיונים האישיים שהוזכרו כאן. אנו ממליצים למי שמבקש להרחיב את היריעה לאתר תיעוד בארכיון המדינה ובארכיונים אחרים. הפרסום מביא בעיקר תיעוד מתקופת המנדט הבריטי ומשלוש השנים הראשונות לאחר קום המדינה, עד קיץ 1951 – מועד הבחירות לכנסת השנייה. חלק מהתיקים נחשפו במיוחד עבור פרסום זה.

א.2 | פעילותה המדינית של תנועת "המזרחי"

בשנות ה-30 דגלו רוב ראשי תנועת “המזרחי” בהתנגדות למדיניות הבריטית לבטל למעשה את הצהרת בלפור, תחילה באמצעות “תכנית פיל” לחלוקת הארץ ולאחר מכן על ידי חקיקת “הספר הלבן” במאי 1939. אחד הביטויים לכך הוא איגרתו של צבי ברנשטיין מתאריך י”ט בחשוון תרצ”ט (13.11.1938) אל ראשי תנועת המזרחי על החששות לפגיעת בריטניה בתנועה הציונית וביהודי ארץ ישראל ועל היערכות נגד זאת. ראו קישור לתיק “חינוך ותרבות עברית – הסתדרות המזרחי”,  גל-6953-20, ע 87-85. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

ביטוי נוסף הוא נאומו של דוד צבי פנקס בסניף המזרחי בתל אביב ביום ה’ בטבת תש”ה (21.12.1944). פנקס נאם על תמיכת “המזרחי” בהקמת מדינה יהודית בניגוד לעמדתו של חיים ויצמן באותה עת. ראו קישור לתיק “תנועת המזרחי – מאמרים וכתבים של דוד צבי פנקס”,  פ-3073-1, ע 98-96. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

ביום ה’ באייר תש”ו (6.5.1946) התקיים כינוס המרכז העולמי של המזרחי בירושלים. באותו יום התקיימה בירושלים גם ישיבת הוועד הראשי של המזרחי – מוסד רחב יותר ובעל סמכויות לקביעת מדיניות עקרונית. בין המשתתפים בישיבת הוועד הראשי היה הרב מאיר ברלין (בר-אילן) שדיבר על ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, על הצלת ילדים ניצולי שואה ועל הקמת מדינה יהודית בניגוד לעמדת חלק מהחרדים (“הוועד הראשי של המזרחי על המצב המדיני”, הצפה, 7.5.1946).

לאחר מכן התכנסה ישיבת המרכז העולמי – גוף מצומצם וביצועי בו השתתפו ארבעה מבין שבעת החברים: הרב מאיר ברלין, הרב אוסטרובסקי (משה המאירי), הרב יעקב ברמן והרב אליעזר נייפלד. במרכז הוחלט על צעדים ארגוניים של המזרחי, תיאום בין המזרחי לפועל המזרחי, טיפול בבתי ספר מזרם המזרחי, סיוע לרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג בעניין ילדים ניצולי שואה ופעולות נוספות למען ניצולי שואה. ראו תיק “חינוך עברי בארץ – המרכז העולמי של המזרחי”,  גל-6523-24, ע 58-57. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

א.3 | הפעילות החינוכית של תנועת "המזרחי"

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה קמו בארץ ישראל מוסדות חינוך שבדיעבד ניתן לראות בהם את ראשית החינוך הציוני דתי. אולם רק ב-1921 קם זרם “המזרחי” כחלק ממערכת החינוך של הוועד הלאומי – הגוף היציג של היהודים בתקופת המנדט הבריטי. עם ביטול הזרמים לאחר קום המדינה הפך גוף זה לזרם הממלכתי-דתי במערכת החינוך. להרחבה עיינו בפרסום “בסוף הכול מתחיל בחינוך – הזרמים בחינוך ומה שביניהם – 1953-1946”.

במקביל להתפתחות תנועת “המזרחי” הלך והתגבש בה רעיון החינוך הדתי ודמותו. התנועה נדרשה לתקציבים ומוסדות, להכשרת מורים ולהגדרת הקו שינחה את ההוראה וישלב את המדע בעולם הרוחני. אלו, עתידים היו להיות מושפעים מהיחס הישיר שקיימו מול גורמים שונים בהם – ההנהלה הציונית, הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והממשל שלאחר הקמת המדינה. בראשית הדרך, הייתה זו החוקה שנוסדה בוועידת לונדון (בה הוסדרה מערכת החינוך ביישוב היהודי בארץ ישראל) ויצרה מתווה מוסדר בשנת 1920. החוקה הכירה אמנם בזרם “המזרחי” והבטיחה לו אוטונומיה חלקית בתחום החינוך, אך בתנועה נשמעו תלונות בדבר קיפוח זכויות.

עצמאות חינוכית נדרשה על ידי כל הזרמים, ששאפו להשפיע את עולם הערכים שלהם בחינוך דור העתיד. עם הקמת המדינה כתב יצחק רפאל הלוי הולצברג (עציון), בעניין ארגון החינוך הדתי במדינת ישראל: “אנו נמצאים במלחמה פנימית על עיצוב דמותו של הדור הצעיר, ובמלחמה זו אין ניטרליים – יש רק אוהדים ועוינים, ואלה האחרונים ישתמשו בכל האמצעים כדי להילחם בחינוך הדתי“.

במרכז הדיון עמדה השאלה האם החינוך צריך להיות מרוכז בידי המדינה או בדרג השטח המקומי. החשש היה שמא שוב יקופחו מוסדות החינוך הדתי בשל הריכוז המדינתי. בהקשר זה ברור היה שהלימודים הכלליים צריכים להיות נלמדים ברוח דתית ושהמורים צריכים להיות דתיים. עמ’ 147-145 בתיק “תחוקה לישראל על פי התורה” – טיוטות ומסמכים נלווים, פ-4253/5

באופן דומה התבטא גם דוד צבי פנקס באותה העת: “לו זכינו, היה כל החינוך של הדור הצעיר במדינת ישראל מושתת על תורת ישראל ומסורתו כפי שקיים זאת בחינוך המזרחי. חוששני, הוסיף, שבדור זה לא נזכה לחינוך שלם לכל הנוער“. פנקס שנקט בגישה ריאלית הבהיר כי את זרם החינוך יש להרחיב: “ברור שהממשלה תצטרך להגדיל את תמיכתה לעומת מה ששילמה הממשלה המנדטורית”. ע’ 201 בתיק החינוך הדתי והחינוך בארץ בכלל – מכתבים יוצאים ונכנסים של דוד צבי פנקס, פ-3072/2

תקציב מערכת החינוך היווה גורם בעל חשיבות עליונה הן לצורך תפעול שוטף והן לטובת הגשמת היעדים. עוד בשנת 1933 בתזכיר שהוכן מאת הוועד המפקח על בתי הספר של המזרחי ונשלח אל הוועידה העולמית של התנועה, נאמר: “בימים הקשים שהגיעו למזרחי בעולם הגדול יש זיק נחמה… נשאר לנו מהימים הטובים רכוש של 7,000 ילד בארץ ישראל שהוצאנו וגאלנו מבתי ספר חילוניים וקרבנו אותם לתורה“. בהמשך הודגש: “בתי הספר של המזרחי אינם רק בתי לימוד… לשם חינוך מלבד שעות הלימוד נחוץ תקציב…  צריך ליצור מקום לילדים שם יתכנסו לשם הכנת שיעורים, בילוי מנוחה או תפילה והכל תחת השגחת והשפעת מדריכים דתיים”. התזכיר מעלה תמיהה על ממשלת המנדט המקמצת בתקציב החינוך, דבר העומד בסתירה אל מול ההישגים הגדולים בארץ. עמ’ 15-9 בתיק מחלקת החינוך – שונות, ג-906/17

חינוך דתי בתל אביב, 1946. אוסף זולטן קלוגר / ארכיון המדינה

רצופות בזה דוגמאות נוספות לקשיים התקציביים עמם התמודד זרם “המזרחי”:

דיווחיו של יושב ראש ועד ההורים בבית הספר ברחובות אל נשיא המזרחי העולמי הרב מאיר ברלין מיום ה’ בחשוון תש”ו (12.10.1945, קישור לתיק גל-6253-24, ע 197-195) ומי”ח בכסלו תש”ו (23.11.1945, קישור לתיק גל-6253-24, ע 158-156). הוא סיפר על בניית הבניין, הצלחת בית הספר למרות תנאי פתיחה קשים וביקש לגייס כסף למימון הבנייה. באמצע תקופה זו, בכ”ה בחשוון תש”ה (1.11.1945) כתב מנהל בית הספר הרב אליהו אאוסקרן דוח מקיף על מצב בית הספר אל המפקח הראשי ד”ר י’ ר’ הולצברג (יצחק רפאל הלוי עציון). ראו קישור לתיק גל-6253-24, ע 221-217.

דיווחו של מנהל בית הספר תחכמוני בטבריה אליהו מאיר עמיאל אל הרב משה אוסטרובסקי מיום א חשוון תש”ה (18.10.1944, עם תשובת אוסטרובסקי, קישור לתיק “חינוך עברי בארץ – בית הספר של ‘המזרחי’ בטבריה”, גל-6254-2, ע 25-22). רצוף בזה קישור לתיק המלא.

לא רק הנוער הדתי בארץ ישראל ניצב מול עינה הדואגת של “המזרחי”. במכתב ששלח דוד צבי פנקס בשנת 1944 אל משה שלוש בעיר ביירות, כתב על הצורך לפעול למען הקהילות היהודיות בסוריה: “ידוע לי שרוב הנוער הספרדי הוא לפי חינוכו דתי וקשור למסורת וחשוב מאוד שנוער זה בעלייתו ארצה ישמור על טהרתו הרוחנית בכדי להשפיע על דרכי היישוב והליכותיו“. ע’ 185 בתיק החינוך הדתי והחינוך בארץ בכלל – מכתבים יוצאים ונכנסים של דוד צבי פנקס, פ-3072/2

החשיבות שראו תנועות הציונות הדתית לחינוך על-פי עקרונות היהדות האורתודוקסית באה לידי ביטוי גם בפרשת ילדי טהראן: בשנת 1943 הגיעו לארץ ישראל למעלה מ-700 ילדים, פליטי מלחמה מפולין שנכבשה בידי גרמניה הנאצית. הילדים עברו מסע ארוך בין למעלה משלוש שנים דרך ברית המועצות, טהראן, הודו, תימן ומצרים. נושא קליטתם של ילדי טהרן במסגרות החינוך, עורר ויכוח עז ביישוב באשר לאופי החינוך שיש להעניק להם. הפלגים הדתיים דרשו להעניק לילדים חינוך דתי. תנועת “המזרחי” דרשה חינוך דתי לכל הילדים שהגיעו לארץ ללא משפחה או ללא קרובי משפחה בארץ. תנועת “הפועל המזרחי” קיבלה את עמדתה של הנרייטה סאלד (ראש לשכת עליית הנוער) ודרשה כי ילדים עד גיל 14 ישובצו על-פי המסורת שהייתה נהוגה בבית הוריהם, ילדים מעל לגיל זה, יבחרו בעצמם את אופי החינוך וילדים שאינם משויכים, יעברו לחינוך דתי [בסופו של דבר שובצו הילדים במסגרות חינוך על פי מפתח מפלגתי]. ע’ 18 בתיק פרשת “ילדי טהרן” – הפולמוס סביב חינוכם של הילדים ופועלו של דוד צבי פנקס בנושא, פ-3072/4

מאמרי הגות נוספים על חינוך המזרחי בתיק חוברות של תנועת “המזרחי” ו”הפועל המזרחי” מתקופת המנדט, פ-3073/7

השקפת העולם החינוכית התייחסה גם לתכני הלימוד. בשנת 1949 במענה ליהודה אליצור מנהל המדור הדתי שליד מחלקת הנוער והחלוץ בירושלים, כתב דוד צבי פנקס שגם לדעתו יש להקים גשר בין התורה וחיי המעשה, אך טען כי עדיין לא כשרה השעה להקמת מכון מדעי דתי. בתחילה, סבר, יש להקנות לצעירים בעלי השכלה ומדע, תורה במובנה הרחב ולאפשר שעורי השכלה כללית לבחורי ישיבות מצטיינים. ע’ 187 בתיק החינוך הדתי והחינוך בארץ בכלל – מכתבים יוצאים ונכנסים של דוד צבי פנקס, פ-3072/2

בשנת 1950, לפני שבוטלה שיטת הזרמים בחינוך, הונהג במחנות העולים “חינוך אחיד” ועל פיו לא ניתנה להורים האפשרות לבחור את זרם החינוך הרצוי להם וכל בתי הספר שעמדו לרשות העולים היו אחידים באופיים. ה”חינוך האחיד” היה בעל גוון ציוני-חילוני וכך היו גם המורים במוסדות החינוך. ההתנגדות החריפה ביותר ל”חינוך האחיד” הגיעה מהורים שבקשו להעניק חינוך דתי לילדיהם, ובעיקר מיוצאי תימן. התנגדות ההורים הפכה לעימותים קשים שכללו איומים כלפי ההורים, לחץ כלכלי, התנכלות אלימה כלפי אנשי דת, מורים ופעילי עלייה דתיים שניסו ללמד לימודי יהדות במחנות, וגם כלפי הילדים, כולל גזיזת פאותיהם. מחאות ההורים שהועברו גם לרבנים הראשיים, הגיעו לידיעת חברי הכנסת מהחזית הדתית המאוחדת ואלה ביקרו בחריפות רבה את מה שנראה ככפייה מצפונית ואנטי-דתית, התנכרות, התעלמות וגילויי בוז כלפי מורשתם התרבותית וניצול מצבם הקשה של העולים במחנות. סיעת העובד הדתי בהסתדרות ביקשה להרגיע את כעסם של ההורים והציעה להורים מסגרת חינוכית חדשה: זרם “הפשט הדתי” – מסגרת חינוכית דתית הכפופה לסיעת “העובד הדתי” בהסתדרות העובדים הכללית. אולם ראשי חינוך “המזרחי” התנגדו בתקיפות לזרם זה וטענו כי הורתו לידתו במניעים פוליטיים ולא במניעים דתיים – חינוכיים. על קונפליקט זה ראו חלופת מברקים בין הרב הראשי לישראל יצחק הלוי הרצוג ודוד צבי פנקס. ע’ 7 וע’ 38 בתיק החינוך במחנות העולים, פ-4245/19

“אל תגזלו את ילדינו מאמונת אבותיהם” – הפגנה נגד חינוך חילוני בירושלים, 1961. אוסף יהודה איזנשטארק

הוועד המפקח של בתי הספר של “המזרחי” התכנס מדי פעם לדון בבעיות שוטפות. דוגמה לכך הוא הדיון שהתקיים ביום ב’ בסיוון תש”א (15.6.1941). אחת השאלות שנדונו הייתה מה לעשות עם מורות זמניות שהתחתנו עם חילונים. רצוף בזה קטע מע’ 280 בתיק גל-6253/24:

רצוף בזה קישור לדיון המלא גל-6253-24, ע 282-280.

א.4 | "המרד הקדוש" של "הפועל המזרחי"

סיעת “המזרחי” שהוקמה בשנת 1902, חוותה במהלך התפתחותה אירועי פילוג ומחלוקת, אחדות ופשרות. אלו, הושפעו מוויכוחים פנימיים או אינטרסים מצטלבים. עם זאת, מנהיגי “המזרחי” התייחסו לעיתים אל מגוון הסיעות בתנועה, כאל איברים שונים באותו הגוף. באופן דומה התבטא הרב יהודה לייב הכהן פישמן (מימון), ששלח תכנית והצעה לחוקה לקראת הועידה העולמית של התנועה שנערכה באנטוורפן בשנת 1926. במסגרת זו, נתן את הדעת לתופעת הסיעות הקיימת במחנה: “החברים המזרחיים בעלי דעה מסוימת ושיטה מיוחדת כמו צעירי המזרחי והחלוץ המזרחי מסדרים להם אגודות מיוחדות, אבל עומדים הם תחת רשות המרכז העולמי של המזרחי“. את מאמרו חתם: “לדעתי כל ההפכים והניגודים שבתוך הסתדרותנו, חילוקי הדעות שבין סיעותינו, כל אלה נובעים מתוך חיסרון אחד, מתוך חוסר תכנית וצורה ברורה וחוקה מדויקת”.

ראו עמודים 29, 34 בתיק “חוברות של תנועות ‘המזרחי’ ו’הפועל המזרחי'” מתקופת המנדט, פ-3073/7. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

בפועל, בין הגופים נוצרה נבדלות. “הפועל המזרחי” הוקמה כשהיא מבקשת לקרוא תיגר ולמרוד במה שתפסה כגישה גלותית ובורגנית שאפיינה לטעמם את “המזרחי”. בכך סימנה את מחשבת “המזרחי” – תנועת האם, כרעיון אידאולוגי, ותפסה את עצמה כגוף אקטיביסטי המבקש לממש את בניית הארץ ומשלב תורה ועבודה. זהו רעיון “המרד הקדוש” אותו הגה שמואל חיים לנדוי (שח”ל), שהשפיע רבות על “הפועל המזרחי”. לנדוי, שנפטר בשנת 1928, בעודו צעיר, התנגד לתפיסת הרב ריינס, האב המייסד של תנועת “המזרחי”, וביקש להדגיש עקרונות סוציאליסטיים כמו עבודה חלוצית-חקלאית כמשקפים גם הם את עקרונות התחייה הלאומית. על פי לנדוי יש להתייחס לתורה בגישה מרחיבה, שבה העבודה משקפת תחייה לאומית. כתוצאה מכך נוצרה קרבה מסוימת בין “הפועל המזרחי” לתנועת העבודה – אף שלא פעם פרצו מחלוקות בין “הפועל המזרחי” לבין חלקים מתנועת העבודה.

“הפועל המזרחי” נאבק אם כן לא רק על יצרנות ועבודת כפיים, אלא שאף לכונן אוסף של יחידים שאינם כבולים לסמכות הרבנית. יתכן והמקור להתנהלות זו נבע מהמציאות בשטח. “המזרחי” נוסד על ידי רבנים ידועים, כאשר “הפועל המזרחי” הונהג בעיקר על ידי מנהיגים חסרי השכלה תורנית. ביטוי מובהק לכך, היה אי מינוי רבנים לרבים מהקיבוצים בהם פעל.

בהקשר לכך התאונן הרב הראשי לישראל – הרב הרצוג, על כך ש”הפועל המזרחי” לא ממלא חובתו זו. הרב תהה על כך וביקש להבין על שום מה מנהג זה, על מנת שיוכל לסייע בתיקון המצב. שלמה זלמן שרגאי, ממנהיגי הסיעה, השיב לרב הרצוג כי הדבר מטריד אף אותו, והציע כי יזמן אותם לשיחה ויפעל להידבר עמם. ראו גם תשובתו של [חיים] משה שפירא אל הרב הראשי באותו העניין.

ראו עמודים 24-19 בתיק מפלגת “הפועל המזרחי” וארגונים הקשורים אליה, פ-4248/4. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

בשנת 1936, פנה דוד צבי פנקס – מראשי “המזרחי”, אל הרב הראשי של פינלנד, ושיתף אותו באשר הוא מוטרד ממנו: “הסכסוך הפנימי בין המזרחי והפועל המזרחי הוא מדאיג עד מאוד… עמדתי, הוסיף, שלא המזרחי כי אם הפועל המזרחי הוא החוטא והפושע בעניין הזה“. עמוד 69 בתיק “תנועת ‘המזרחי – מכתבים יוצאים ונכנסים של דוד צבי פנקס”, פ-3073/4.  רצוף בזה קישור לתיק המלא.

א.5 | תורה ועבודה

ל”מרד הקדוש” היו יסודות מוקדמים יותר, הקשורים במשבר העבודה החריף בארץ בשנות העשרים (משבר העלייה הרביעית) שביטויים שלו ניתן היה למצוא אף לאחר הקמת המדינה. כמו במגזר הכללי ובתנועת האם, גם חברי “הפועל המזרחי” ביקשו להתפרנס מיגיע כפיהם. למצער לא נמצאה עבודה לכולם עד שבוועידת “הפועל המזרחי” הרביעית שנערכה בשנת 1925, דווח על “רעבון תמידי”. לכך כמובן הייתה השפעה על התנועה שחרתה על דגלה את רעיון “תורה ועבודה”.

עדות למצב העבודה הרע, ניתן למצוא בטור שפורסם בעיתון ‘התור’ בשם חבר “המזרחי” – דוד צבי פנקס: “יש מי שנאלצו לסגת חזרה אל ארצות הגולה”, הוא מתריע. “ההסתדרות הכללית דואגת לחבריה. פועלי המזרחי נתקלים לעומתם ביחס אדיש ועוין. עובדה מעציבה ובלתי מובנת, מוסיף פנקס, שרוב התעשיינים והסוחרים המשתייכים ל’מזרחי’ אינם מקבלים לעבודה את אנשי ‘הפועל המזרחי’. אין כאן המקום לחקור מי אשם אלא לטכס עצה ולשנות את המצב. כוחם הולך וגדל ויש למצוא עבורם שדה פעולה רחב ומתמיד”. לשם כך פנקס מציע להקים לשכת עבודה משותפת, וקורא לשיתוף פעולה בין הגורמים ותחת השגחת המרכז העולמי של המזרחי. ראו עמוד 299 בתיק תנועת “המזרחי” – מאמרים ונאומים של דוד צבי פנקס, פ-3073/1. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

סלע המחלוקת בין “הפועל המזרחי” להסתדרות הכללית היה בעניין ניהול לשכות עבודה נפרדות. ההסתדרות הסתמכה על החלטה מוקדמת שלה שראתה “הכרח חיוני בהגשמת התביעה שכל הפועלים יתקבלו לעבודה רק דרך לשכת העבודה של ההסתדרות”.

מתח זה צף ועלה בתחומי עבודה רבים: בניין, מאפיות, סלילת כבישים ועוד. בשנת 1932 נדרשו לפעול יחד יצחק בן צבי ונציג “המזרחי” – הרב משה אוסטרובסקי (המאירי) ופנו בקריאה לבירור שאלת היחסים בין שתי ההסתדרויות – הכללית וזו של “הפועל המזרחי”. ראו עמוד 25 בתיק “מכתבים מיצחק בן-צבי (בשם הוועד הלאומי) אל הוועד הפועל של ההסתדרות ועוד”, פ-2252/2:

רצוף בזה קישור לתיק המלא.

בהקשר זה ראו גם כרזה פנימית שפורסמה ביום ה’ בחשוון ת”ש (19.10.1939) הפונה למחנה “המזרחי” ומחנה “הפועל המזרחי” כאחד, נוכח המצב הקשה. על הכרזה חתמו חברי “הועדה היוזמת של חברי המזרחי והפועל המזרחי בארץ ישראל” – בלי לפרסם את שמותיהם המלאים: עמוד 89 בתיק גל-6953/20.

הסכמים מקומיים רבים נוסדו בין הגופים במהלך שנות העשרים, אם כי יעילותם הייתה מוגבלת. רק בחודש מרץ 1933, נחתם בין “הפועל המזרחי” וההסתדרות הכללית הסכם ארצי, “לשם הבטחת החלוקה הצודקת של עבודה בין מבקשיה ולשם הגנה על ענייני העובד“. מצד הוועד הפועל של ההסתדרות חתם דוד בן גוריון ומצד “הפועל המזרחי” – חבר הוועד אברהם קסטנבוים. עמודים 16-13 בתיק “ארכיון דוד בן גוריון”, סל-1620/1. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

קסטנבוים עצמו, היה מאלו שפקפקו בהסכמים המקומיים המוקדמים, וציין עוד בשנות העשרים את הקושי המיוחד ש”הפועל המזרחי” חווה “בכיבוש המקומות המקצועיים”. מתוך קושי אמיתי זה, ניתן לשער, הוקמה באוגוסט 1924 הקבוצה השיתופית מבית “הפועל המזרחי” – “עולים-בונים” לעבודות ציבוריות, בנין ותעשייה בע”מ. בתיק “עולים בונים חברה הדדית של עולים ופועלים השייכים להסתדרות המזרחי לעבודות ציבוריות, בניין ותעשייה בע”מ”, גל-63852/1, קטע מעמ’ 2 הוגדרו מטרותיה כך בתקנון:

התקנון המלא בעמודים 4-2. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

אתגר העבודה השפיע גם על תנועת “המזרחי”, ועל כך הלין דוד צבי פנקס בשנת 1943 בהיותו חבר מועצת עיריית תל אביב: “לא עלה עדיין בידי להביא להכרת לשכת העבודה שלנו ‘הלכה למעשה’ כי הסיעות השונות במועצת העירייה מנצלות את חילוקי הדעות שבמחננו אנו, או את החתיכה של קבוצת אנשים שפעם היו חברי המזרחי נגד סניפנו, לשם שלילת זכויות עבודה המגיעות לנו. יתכן שזה ישתנה עם סידור הלשכה הכללית. בינתיים עלה בידי לסדר מספר חברים בעירייה בעבודת פקידות וגביה”, סיכם. ראו עמוד 240 בתיק פ-3073/1.

גם מקומה של האישה לא נפקד בתנועת “הפועל המזרחי”, ויתכן שחברות הנשים בסיעה אף קידמה את מעמדן בציבור הדתי לאומי. עם זאת, למען קיום אחדות בין המפלגות הדתיות בכנסת הראשונה, נתקבל התנאי שהציבה אגודת ישראל לכך שאישה לא תכהן כחברת כנסת. נשות “הפועל המזרחי” הביעו את מחאתן להחלטה זו והקימו כתגובת נגד את סיעת ‘הפועלת הדתית‘ בהנהגת טובה סנהדראי. סיסמת הארגון – ‘אל תתני לאחרים לדבר בשמך’, קראה להן להילחם על זכויותיהן כנשים וכפועלות. ראו עמוד 94 בתיק “כרזות רשימת הפועלים והאישה הדתית”, גל-45494/7. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

הסיעה, שהתמודדה בבחירות לאספה המכוננת (1949) תחת האותיות ‘פד‘ לא חצתה את אחוז החסימה, אך במעשה חלוצי זה הובילה לבסוף לשינוי בשדה הפוליטי. בשנת 1959 נבחרה טובה סנהדראי כחברת כנסת מן המניין, וזכתה לברכת הרבנית שרה הרצוג. במכתב התודה ששלחה חברת הכנסת הטרייה לרבנית, הביעה תפילה שתצליח דרכה “בעיצוב דמות דתית מקורית לעם הנבנה מחדש”. ראו עמוד 140 בתיק התכתבות של הרבנית שרה הרצוג עם אנשים פרטיים ואנשי ציבור, פ-4269/4. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

בית צעירות מזרחי, דצמבר 1938, ירושלים, צלם: זולטן קלוגר, טס-10606/12

א.6 | ארגון עובדים דתיים

“העובד הדתי” לא הסתפק בניהול סידורי עבודה. צרכי היישוב המרובים והרצון לבסס את משקל העובדים הדתיים ומידת השפעתם, הגדירו מאבקים נוספים מול ההסתדרות במרחב הציבורי. בהקשר זה ביקשו העובדים הדתיים להשיג יכולת פעולה אקטיבית בתחום חינוך העולים החדשים, וניהלו מלחמה לשמירת ערכי הדת והמסורת בקרבם. כך נולד “הצורך בהקמת מסגרת חינוך דתית בהסתדרות”. ראו עמוד 305 בתיק “משרד המפקחים/ מרכז החינוך, העובד הדתי, הסתדרות הצופים”, ג-885/3:

רצוף בזה קישור לתיק המלא.

העובד הדתי אמנם השתייך למסגרות ההסתדרות הכללית אך גם ניצב מולן. בין גופים אלו הפועלים יחד, התנהלה לעיתים מלחמה סמויה, על הזרם החינוכי אליו ישתייכו מחנות העולים המוקמים חדשות לבקרים. בהקשר לכך פנה בנימין פרנקל – נציג ‘העובד הדתי’, לגורמים שונים בוועד “המזרחי”, וביקש לאפשר העברת מורים איכותיים בין הזרמים: “אתם צריכים לשים אל לבכם שאנו פועלים במקומות אשר הדת שמה אך מתוך אינרציה, ושאנו רוצים להפכה לדת חיה. אנחנו חינכנו את אנשינו למלחמה, ולכן אנו צריכים אותם במקומות כאלו. אני דורש מן החזית הדתית שתראה את מלחמתנו כמלחמתה ותיתן לנו טובי מוריה ועזרתה החומרית. אם החזית הדתית אינה חזקה מספיק לחדור למקומות הסתדרותיים, תשתמש בנו כקרדומה”, כתב. פרנקל הזהיר כי עמד לפני בית דין הסתדרותי שנזף בו בטענה שהעובד הדתי “מכניס אפו לעניינים לא לו ומפיץ את תורותיו הנפסדות בין מושבי מפא”י“. ראו עמוד 303 בתיק ג-885/3.

א.7 | בנק המזרחי

במקביל לשאיפתו למימוש מטרותיו הערכיות, המדיניות, הפוליטיות והתרבותיות, פעל “המזרחי” גם בשדה הכלכלי. בהקשר לכך הוקם בנק המזרחי בע”מ, גוף עסקי שחתר לשלב את מפעלו הציבורי בחזון התנועה. במובן זה, ניתן לסמן את הבנק כאחד המוסדות שנוצרו על ידי התנועה הציונית, בשיתוף עם כוחות פרטיים ביישוב.

בכתביו, הביע דוד צבי פנקס – ששימש כמנהל הבנק, תפילה, כי המוסד ימצא את מקומו בחיים הכלכליים של הארץ לא רק מנקודת מבט של מוסד טוב המיועד לעשיית רווח עצמי, כי אם כשותף מלא בתהליך הגשת העזרה לבניין הארץ. עזרה בנקאית לעולה בבואו ארצה ובהשתרשותו בה: “גם אנו יכולים לומר על עבודת הבנקאות היהודית בארץ – רק ציוני טוב יכול להיות בנקאי טוב”. במובלע רמז פנקס: “מצב העניינים בעבר הביא לידי כך שכל חוג באזרחי הארץ ניסה ליצור לעצמו את המכשירים הבנקאיים הנחוצים לו“. ראו עמוד 73 בתיק “בנק ‘המזרחי’ – פעילותו של דוד צבי פנקס”, פ-3075/13. מצורף בזה קישור לתיק המלא.

המוסד לא נטש ערך זה גם בזמנים קשים. פנקס התייחס בכתביו למצבו הקשה של הבנק בראשית שנות הארבעים, אך צפה פני עתיד: “כל מפעל בבניין הארץ חומרי או רוחני ישמש יסוד לבניין החדש של העם שיוקם עם סיום המלחמה הנוראה הזאת” (-מלחמת העולם השנייה). פנקס הזכיר את פיליפ מאיר (-מחברי המזרחי בווינה) שבשיחותיו עם הרב יהודה לייב הכהן פישמן (מימון) הגדירו יחד את הצורך להקים מוסד כספי עבור המעמד הבינוני הנמצא בארץ והעולה אליה. על פי פנקס העובדים יסדו לעצמם את בנק הפועלים, ו”המזרחי” מצדו, נדרש להיערך לעלייה גדולה של חבריו. ראו תעודה בעמודים 4-3 בתיק פ-3075/13.

הקשר לחברי התנועה היה מעמודי התווך של התנהלות הבנק עוד קודם לכן. בחודש ינואר 1934, הובאה לפניו טענת סניף “הפועל המזרחי” בחיפה שביקש אשראי לטובת הקמת בניין אך סורב. פנקס השיב באופן נחרץ בדבר הטענות: “אני חושב אותן לבלתי מוצדקות כלל וכלל. אין אתם יכולים לדעת מה היו הסיבות שהשפיעו עלינו לא לאשר את המבוקש. אם החלטנו לא לתת היה עליכם להאמין לנו שלא הייתה לנו אפשרות. אין להתמרמר ולהתרעם עלינו, אין זו דרך בין חברים תיכף לחשוד שרק רצון רע השפיע על החלטתנו“. ראו עמוד 99 בתיק הנ”ל.

במפגש שנערך לכבודה של משלחת “המזרחי” מאנגליה בינואר 1948, נאם פנקס: “אנו פועלים לפי הכלל שקבעו לנו חז”ל – ‘אם אין קמח אין תורה'”, ולהשתדל ליצור בסיס כלכלי לעבודתו הרוחנית… הבנק נוצר כדי לשמש מוסד פיננסי בשביל חברי התנועה, מוסדות התנועה והיישוב כולו”. ראו עמוד 83 בתיק הנ”ל.

ברשימת התפקידים הייחודיים של הבנק (עמ’ 81 בתיק הנ”ל), הגדיר פנקס את “הפועל המזרחי” כיעד חשוב לסיוע: “…ההתפתחות וההתרחבות של מפעלי התיישבות הפועל המזרחי דורשת תשומת לב לשאלות הכלכליות שלו. את חלק הארי בפתרון שאלות אלה לוקח על עצמו ההון הלאומי […] המרכז החקלאי של הפועל המזרחי […] צריך למצוא במוסדנו את העזרה הבנקאית הדרושה לסיפוק צורכי אשראי מסוימים…”:

לתנועת “המזרחי” היו כלים פיננסיים נוספים לסיוע לחבריה. אחד מהם היה אגודה שיתופית להלוואות: “אשראי וחיסכון של המזרחי בתל אביב, אגודה שיתופית בע”מ”. האגודה נשענה על הלוואות שקיבלה באופן שוטף מבנק המזרחי כפי כתב רואה החשבון ד”ר א’ הילמן בדוח שהגיש לרשם האגודות השיתופיות ב-17 בפברואר 1942, תיק גל-63819/4, עמ’ 50:

רצוף בזה קישור לתיק המלא.

לתנועת הפועל המזרחי היו כלים פיננסיים דומים. מידע על אחד מהם נמצא בתיק “אוצר לאשראי של הפועל המזרחי בתל אביב, אגודה הדדית בע”מ”, גל-63908/6 וכן בתיק גל-63925/3 ובו תיעוד נוסף על אותה אגודה.

א.8 | מפעל ההתיישבות של "הפועל המזרחי"

כאמור לעיל יש בארכיון המדינה תיעוד עשיר ביותר על פעולות ההתיישבות של “הפועל המזרחי”. תיעוד זה מציג את פעולות ההתיישבות במקומות שונים, חלקם מוכרים בשמותיהם וחלקם לא מוכרים כי במשך השנים שינו את שמם ולעתים גם את מקומם בארץ.

רוב התיעוד שמצאנו בארכיון המדינה מציג את הפעילות הכלכלית והמשפטית של נקודות היישוב השונות במגעיהן עם ממשלת המנדט ועם מוסדות ממשלת ישראל בשנים הראשונות. אולם יש גם תיעוד על המאפיינים הדתיים שעמדו לפני מתיישבי הפועל המזרחי.

דוגמה לכך היא מהתיעוד על מושב “הירדן” שנוסד ב-1940 בבקעת יבנאל והתאחד ב-1945 עם המושב “הזורעים”. ראו קטע מעמ’ 94 בתיק “הירדן ארגון של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע”מ”, גל-63767/7. זהו חלק מתקנות היישוב שהוגשו לרשם האגודות השיתופיות. סעיף ד מדגיש את העקרונות הדתיים של אנשי המקום: “להשליט תורת ישראל בכל שטחי החיים הציבוריים והפרטיים בארגון או במושב”:

ראו קישור לכל התקנות  גל-63767-7, ע 96-94.

רצוף בזה קישור לתיק המלא.

א.9 | קבוצת רודגס בכפר אברהם

ב-1928 קמה בגרמניה תנועה בשם “ברית חלוצים דתיים” (בח”ד). הם הקימו קבוצת הכשרה בעיירה רודגס הנמצאת צפון-מזרח לפרנקפורט. חברים בולטים בקבוצה היו משה אונא, דוד בית אריה ואברהם הרץ. ב-1929 הם עלו ארצה והתיישבו ב”כפר אברהם” (או “מושב סלבנדי” – ראו להלן) סמוך לפתח תקווה דאז וכיום חלק מהעיר פתח תקווה. הם המשיכו להיקרא “קבוצת רודגס”.

חלק מאנשי הקבוצה התיישבו ב-1937 ב”טירת צבי” ועל כך ראו להלן.

קבוצת רודגס, כמו רוב יישובי ההתיישבות העובדת, הייתה רשומה כ”אגודה משותפת” אצל שלטונות המנדט. בהתאם לחוק נדרשה להגיש מדי שנה דוח מפורט על אודות מצבה הכלכלי והרכב החברים שלה. בדוח לשנת תרצ”ז המציג נתונים הנכונים לסוף ספטמבר 1937 מובאים הנתונים הבאים: 201 תושבים (חברות, חברים, צאצאים, עולים מגרמניה) ולהם 340 דונם. ראו תיק “יבנה קבוצת הפועל המזרחי להתיישבות”, גל-63908/4, עמ’ 307 :

למידע מפורט על רכוש הקבוצה והרכבה החברתי בשנים 1946-1934 עיינו בתיק המלא.

ב-8 בספטמבר 1938, בימי “המרד הערבי”, פנה דוד אינטריליגטור בשם קבוצת רודגס אל קצין המחוז יוסף קופרמן בשתי בבקשות: (א) להגדיל מספר הרובים; (ב) לאפשר העברה של נשק הרשום על שם חבר אחד לחבר שני וזאת כדי לאפשר לחברי הקבוצה להתמודד עם התקפות הערבים עליהם. ראו תיק “ביטחון הציבור: קיבוץ רודגס”, מ-1770/39, עמ’ 4 (העמוד הראשון במכתב):

ראו קישור למכתב המלא מ-1770-39, ע 6-4. בתיק זה אין תשובה לבקשה. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

מסמך נוסף הוא פניית חברי הקבוצה לקצין המחוז בבקשה שלא לסלול כביש בתוך היישוב שלהם, דבר שהיה גורם להם לאבדן שטח וממון. המכתב נשלח ב-29 באוגוסט 1939, תיק “כבישים קבוצת רודגס”, מ-1764/4, עמ’ 19:

תושבי רודגס נענו שבקשתם תישקל על ידי המהנדס המחוזי לפני החלטתו הסופית (תיק מ-1764/4, עמ’ 7). בתיק יש גם פנייה של המרכז החקלאי של הסתדרות הפועל המזרחי באותו עניין (עמ’ 17 בתיק) ותשובת קצין המחוז (עמ’ 5). רצוף בזה קישור לתיק המלא.

מסמכים בתיק אחר: “זכויות (הגנת) הדייר קיבוץ רודגס”, מ-1768/27, מלמדים אותנו שככל הנראה האדמה הופקעה לצורך הקמת הכביש מלוד לחיפה והקיבוץ דרש פיצוי על כך. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

בארכיון האישי של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג יש פנייה של הרב אליעזר שמשון רוזנטל, הרב של קבוצת רודגס, אל הרב הרצוג בסוגיית חליבה בשבת מיום כ”ד באדר ב’ תרצ”ח (רחץ, 27.3.1938), תיק “שו”ת (שאלות ותשובות הלכתיות) – ‘אורח חיים’ – שבת – חליבה וטיפול בחלב”, פ-4250/19, עמ’ 45:

רצוף בזה קישור לתיק המלא.

א.10 | קבוצת יבנה

ב-1941-1940 עברה קבוצת רודגס מכפר אברהם ליבנה והיא קרויה מאז “קבוצת יבנה”.

במקום החדש עמד לרשות הקבוצה שטח גדול בהרבה: 3,732 דונם. בקבוצה היו בסוף בשנת תש”ד (1944-1943) 298 תושבים. 15 מהם שהו מחוץ לקבוצה, חלקם בשל שליחות שלקחו על עצמם: 6 התגייסו לצבא הבריטי לשרת במלחמת העולם השנייה, 2 התגייסו ל”שירותי ביטחון” (משטרה, ארגון ההגנה), 4 יצאו ל”הכשרה  ממושכת”, 1 יצא ל”פעולה ציבורית” ו-2 ל”חופש ממושך”. במהלך השנה שהו בקבוצה 28 בני “נוער מגויס לעבודה” – איננו יודעים בוודאות מיהם – אך יתכן ומדובר ביחידת פלמ”ח. כמו כן התגוררו בקבוצה 56 בני נוער עולה – מספר שווה לילדי הקבוצה. ראו דוח שהוגש לרשם האגודות השיתופיות על שנת תש”ד, תיק “יבנה קבוצת הפועל המזרחי להתיישבות בע”מ”, גל-63908/4, עמ’ 55:

קישור לתיק המלא.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נקלע ענף ההדרים למשבר בגלל הקושי לייצא פירות לבריטניה ולשאר אירופה. ממשלת המנדט אפשרה לפרדסנים לקחת הלוואות כדי להתמודד עם המצב. על כך התיק Agriculture: Kibbutz Rodges loan for diversification of citrus cultivation, מ-6353/18, המתעד הלוואה בסך 180 לא”י שלקחה קבוצת רודגס ב-1942 לצורך רכישת חיות משק וציוד. ראו עמ’ 10 בתיק הנ”ל:

קישור לתיק המלא.

תיעוד על הלוואה נוספת שלקחה הקבוצה משלטונות המנדט ב-1942 מצוי בתיק:  Agriculture: Yavne (Kibbutz Rodges) loan for raising sheep & calves, מ-6358/42. קישור לתיק המלא.

באותה תקופה הוטל פיקוח על יצור המזון והסחר בו כדי למנוע מחסור. ב-19 באוגוסט 1942 שלח קצין המחוז יוסף קופרמן דרישה לוועד קבוצת יבנה להעביר לשלטונות את עודף התבואה שגידלו. ראו תיק “ועד הכפר: קבוצת יבנה” מ-6365/12, עמ’ 174:

לרגל המלחמה הוטלו מגבלות על בנייה ציבורית. לפיכך פנו חברי הקבוצה באפריל 1944 לקצין המחוז שימליץ בפני הוועדה לבניין ערים בתל אביב להתיר להם לבנות במקום “בית כיסא” (שירותים) כי “הסידורים הסניטריים הישנים במקום אינם מספיקים בהחלט”. ראו תיק גל-6365/12 עמ’ 154:

קצין המחוז נעתר בחיוב לבקשה ופנה לוועדה לבניין ערים והמליץ שתתיר לבנות את מתקן השירותים בקבוצת יבנה (גל-6365/12, עמ’ 152).

בקיץ 1947 הודיעו שלטונות המנדט על כוונתם להפקיע כמחצית מהשטח החקלאי של קבוצת יבנה עבור אימונים לטנקים של הצבא הבריטי. ראו מכתב אנשי קבוצת יבנה שפנו ב-13 ביוני אל יצחק צ’יזיק (סגן קצין המחוז), תיק מ-6365/12, עמ’ 58:

אולם בסופו של דבר בוטלה הפקעת השטח.

רצוף בזה קישור לתיק המלא.

לעיון נוסף ראו תיק “יבנה קבוצת הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית”, גל-63925/2.

יש להוסיף שבשנות ה-30 התקיימה “קבוצת יבנה” נוספת של הפועל המזרחי. מיקומה של קבוצה זו היה בכפר סבא. תיעוד על כך יש בתיק “קבוצת יבנה של הפועל המזרחי בכפר סבא בע”מ”, גל-64191/6. רצוף בזה קישור לתיק.

א.11 | כפר אברהם

ב-1932 הוקם המושב כפר סלבנדי (סלונדי/סלוונדי) לזכרו של הרב יעקב אריה סלבנדי (1913-1837) על אדמות שנרכשו בסמוך לפתח תקווה לכבודו של סלבנדי זמן קצר לפני שנפטר. המושב הוקם על ידי למעלה מ-20 מתיישבים לאחר ניסיונות התארגנות שנמשכו כארבע שנים. במהלך 1935 שונה שם המקום ל”כפר אברהם”. לא מצאנו תיעוד לסיבת שינוי השם, אך מצאנו עדות לעיתוי שינוי השם בתיק הארכיוני “מושב עובדים של הפועל המזרחי, כפר אברהם”, מ-1247/2. במסמך מ-8 במאי 1935 (עמ’ 219 בתיק) המקום נקרא עדיין סלבנדי. אולם במסמך מ-30 בספטמבר 1935 (עמ’ 218-217) המקום נקרא כפר אברהם. רצוף בזה קישור לתיק המלא.

בדוח לשנת תרצ”ז שהגיש רואה החשבון צבי ליובושיץ באפריל 1938 לרשם האגודות השיתופיות נכתב שבאותה שנה התגוררו במושב 143 נפשות והם החזיקו ב-402 דונם. הם התמודדו עם קשיים כלכליים ביניהם ריחוק האדמות ממקום מגוריהם, ריחוק האדמות ממקור המים להשקאה, עלייה בשיעור הריבית ששילמו על חובותיהם (מ-24.8% לחובות לטווח ארוך למוסדות המיישבים עד ל-38-36% לטווח קצר ובינוני) וירידה במחיר החלב שמכרו. ליובושיץ סיכם כך את דבריו (תיק מ-1247/2, קטע מעמ’ 164):

ראו את הדוח המלא: מ-1247-2, ע 164-142.

ב-1939 שופרה אספקת החשמל לפתח תקווה ולכפר אברהם. ראו מפה מתיק “אספקת חשמל, תכנית מס. 2327/TA”, מ-1761/28, עמ’ 8:

רצוף בזה קישור לתיק המלא.

להרחבה עיינו בתיק “מושב סלבנדי”, גל-63829/1.

בקום המדינה התקשה המקום להחזיק בית ספר לילדי המקום. ראו תיקים:

“בית ספר מזרחי כפר אברהם”, ג-866/16.

“בי”ס כפר אברהם”, גל-1125/7.

ב-1952 בוטל המושב והתאחד עם פתח תקווה.

א.12 | טירת צבי

ב-30 ביוני 1937 נוסד “קיבוץ טירת צבי” בעמק בית שאן כיישוב חומה ומגדל – ישוב המוקם במהירות ובסביבו חומת עץ, מגדל שמירה וצריפים המוקמים במהירות. רצופים בזה צילומים שצילם זולטן קלוגר באותו יום:

טירת צבי הוקמה על ידי אנשי קבוצת “שחל” עם חברים שהגיעו מקבוצת רודגס בפתח תקווה ומעט חברים שהגיעו מכפר יעבץ – ישוב נוסף של הפועל המזרחי. קבוצת שחל נוסדה ב-1929 ברחובות. היא נקראה על שמו של הרב שמואל חיים לנדוי (1928-1892) – כאמור אחד ממייסדי הפועל המזרחי. טירת צבי נקראה על שמו של הרב צבי קלישר ממבשרי הציונות. עיון בעיתונות התקופה מראה שמלכתחילה נקרא המקום בציבור טירת צבי – אך היה צורך בהליך פורמלי כדי לשנות את שם הקבוצה מ”שחל” ל”טירת צבי”. ראו פנייה של קבוצת שחל לרשם האגודות המשותפות מיום ז’ באב תרצ”ז (15.7.1937) ובה בקשה לשנות את השם. תיק “טירת צבי”, מ-1255/4 עמ’ 48:

כמו כן הודיעה הקבוצה על העתקת מיקומה מרחובות לעמק בית שאן (תיק מ-1255/4, עמ’ 41).  הקבוצה לא הגישה במועד דוח שנתי על מצבה לרשם האגודות המשותפות. לפיכך כתב משה אונא (1989-1902, לימים חבר כנסת מטעם המפד”ל) שהעיכוב נגרם בגלל מעבר הקבוצה למיקומה החדש וסיבות נוספות. ראו תיק מ-1255/4, עמ’ 27:

רצוף בזה קישור לתיק המלא.

בעת הקמת טירת צבי התמודד היישוב עם “המרד הערבי”. לפיכך פעל הקיבוץ כדי להגדיל כלי הנשק ברשותו. תיעוד על רכישת אקדח עבור נהגים נמצא בתיק Firearms, Vaad Tirat Zvi – Drivers, מ-5837/25. רצוף בזה קישור לתיק.

בפברואר 1948, בראשית ימי מלחמת העצמאות, נהרג חבר המשק נפתלי פרידלנדר. תיעוד על כך נמצא בתיק המנדטורי Naphtali Fridlender, Tirat Zvi, מ-2603/41. רצוף בזה קישור לתיק.

בארכיון המדינה יש תיקים נוספים על טירת צבי בתקופת המנדט ובראשית ימי המדינה. להלן מבחר מהתיקים:

“טירת צבי קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע”מ”, גל-63893/2.

“טירת צבי קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע”מ” (כרך א), גל-63893/3.

“הרב נשר (אדלר) בית שאן”, ג-4723/30.

א.13 | דוגמאות לתיעוד על נקודות התיישבות נוספות של הפועל המזרחי

1) אמונים

“אמונים קיבוץ הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית נחלת יהודה בע”מ”, גל-64069/20.

2) בארות יצחק

“בארות יצחק קבוצת הפועל המזרחי להתיישבות בע”מ”, גל-63764/13.

“בארות יצחק קבוצת הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית”, מ-1257/13.

3) כפר עציון

“כפר עציון קבוצת הפועל המזרחי בע”מ”, גל-64250/9.

4) כפר הרא”ה

“כפר הרא”ה מושב עובדים של הפועל המזרחי אגודה הדדית בע”מ”, גל-64086/6.

5) מצפה הגליל

“ארגון של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע”מ”, גל-63792/1.

6) משמר הגליל

“משמר הגליל ארגון של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע”מ”, גל-63764/5.

7) רמת השומרון

“רמת השומרון קבוץ הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע”מ”, גל-63764.

8) נחלים

“נחלים מצודת אוסישקין ד, מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע”מ”, גל-63859/2.