גולדה מאיר - פרויקט הנצחה

.1 | מבוא

עורכים: ארנון למפרום ואמיר קוגן

בתחילת חודש מרס 1969 הודיע נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר, כי הוא מפר את הסכם הפסקת האש בין ישראל ומצרים שנחתם ביוני 1967. בכך ניתן האות לפתיחת מלחמת ההתשה, במסגרתה נרשמו תקריות אש מרובות ונמשכות בין צבאות מצרים וישראל, זאת לצד תקריות נוספות בגבולות ישראל עם ירדן וסוריה. בין המבצעים הגדולים שנערכו בחזית הסורית בהקשר זה נמנה “קיתון 10” – שהניע פשיטה משוריינת על מוצבי קו ראשון במרכז רמת הגולן ביוני 1970.

אות מלחמת ההתשה

ההסלמה בגבול המצרי לא התרחשה באחת. היא צברה לאורך הזמן אירועים אלימים ונפגעים ואלו גברו והולידו הרעה במצב הביטחוני. בשלב מוקדם יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, בחודש דצמבר 1967 עוד נצפו החיילים המצרים בעת דייג אל מול חיילי צה”ל מעברה השני של התעלה. הם הופיעו ללא חימוש. 

במהלך מלחמת ההתשה איבדה ישראל בגזרה המצרית 367 הרוגים ואילו מצרים איבדה כ-10,000 הרוגים. כמו כן הושלמה החרבתן של ערי התעלה המצריות (שנפגעו לראשונה לאחר הטבעת המשחתת “אילת” באוקטובר 1967) ומאות אלפי מצרים נאלצו לנטוש אותן. על מנת לתקף מחדש את הפסקת האש, נוסדו מספר ערוצים דיפלומטיים בין לאומיים לטובת נצירת האש. בתוך כך נודעו שתי תכניות מרכזיות – זו שנוהלה בחסות האו”ם ובשליחות גונאר יארינג, וכן תכניתו של מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג’רס שנערכה בשני סבבים. המהלך הראשון אותו הפעיל רוג’רס נערך סביב חודש דצמבר 1969, בעיצומה של המלחמה. עם זאת, המהלך לא הבשיל לכדי מימוש וישראל ומצרים דחו אותו. כחצי שנה לאחר מכן נעשה ניסיון נוסף. ניסיון שצלח.

פרסום זה פורסם לראשונה על ידי ארכיון המדינה בבלוג ב-9 באוגוסט 2015.

.2 | הממשל האמריקני יוצא ביוזמה מדינית חדשה

ב-19 ביוני 1970 יצא הממשל האמריקני ביוזמה חדשה – תכנית רוג’רס השנייה. שגריר ארה”ב בישראל, וולוורת ברבור, הגיש את התכנית כ-Talking paper (נקודות לשיחה) לגולדה מאיר בנוכחות שר החוץ אבן ופקידים בכירים. במקביל נפגש רוג’רס עם השגריר הישראלי יצחק רבין והציג גם לו את התכנית. במסמך זה הובעה דאגה שהלחצים הכבדים של מלחמת ההתשה עלולים להביא את מצרים וירדן לנסיגה מהחלטה 242. בעקבות זאת עלולות שורה של מדינות מתונות: לבנון, סעודיה, כוויית, מרוקו ותוניסיה להקצין את עמדתן. ארצות הברית פנתה לברית המועצות והעמידה אותה על החומרה שבה היא רואה את פעילותה (במצרים), המסכנת את ביטחונה ואת קיומה של ישראל. מן המסמך עלה עוד כי האינטרס של ארצות הברית הוא להגן על מדינות ערב המתונות. יש צורך באסטרטגיה מדינית ולא רק צבאית כדי להתמודד עם האיום הסובייטי. חיוני להגיע לדו-שיח אמיתי בין הצדדים היריבים במזרח התיכון. על מצרים להסכים לדו-קיום בשלום עם ישראל ועל ישראל להסכים לעקרון הנסיגה משטחים – שתיהן לפי החלטת האו”ם 242.

האמריקנים מצאו היבטים חיוביים בהתבטאויות האחרונות של נאצר ושל הסובייטים. בכוונת הממשל לפנות במקביל אל נאצר ואל חוסיין כדי שיסכימו גם הם, כפי שהסכימה ישראל, להסמיך את יארינג לדווח בשמם למזכ”ל האו”ם כדלקמן:

א.         הצדדים הסכימו לקבל את החלטה 242 על כל חלקיה. הם ממנים נציגים לדיונים תחת חסותו.

ב.         מטרת הדיונים היא להשיג הסכם לשלום צודק ובר קיימא שיכלול הכרה של מצרים ושל ירדן בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית והמדינית של ישראל ונסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ב-1967.

ג.          כדי לאפשר את השגת ההסכם הצדדים יכריזו על הפסקת אש מ-1 ביולי לפחות עד 1 באוקטובר.

.3 | התגובה הראשונה של ממשלת ישראל - דחיית ההצעה

בישיבת ממשלה שנערכה ב-21 ביוני דיווח שר החוץ אבא אבן על ההתפתחויות האחרונות: הפסקת האש תכלול שמירת הסטטוס קוו בחזית התעלה והימנעות מפתיחה באש ומהסתננויות. אם מצרים תגיב בחיוב ליוזמה יהיה גם על ישראל להגיב בחיוב ולהסכים לשלום בגבולותיה כפי שהיו בשנים 1967-1948. כדי שלא להכשיל את המהלך התבקשה ישראל שלא להגיב ליוזמה. המסמך פירט אמצעי נשק שאספקתם תימשך, אולם אספקתם של מטוסים הוגבלה: שלושה מטוסי פנטום ביולי ושלושה באוגוסט. המשלוח המתוכנן של שישה פנטומים ב-1971 לא ייפגע. כפיצוי לשחיקה באוויר הצפויה בעתיד יועדו 18 פנטומים נוספים ו-16 סקייהוקים, שיהיו מוכנים לשיגור לישראל בספטמבר 1970 ויגיעו בקצב של ארבעה סקייהוקים וארבעה-חמישה פנטומים בחודש בארבעת החודשים האחרונים של השנה “אלא אם משלוחים אלה בזמן הזה יהיו עשויים לסכן משא ומתן כלשהו שיתפתח בין הצדדים”. כמו כן הביעו האמריקנים תקווה שישראל תימנע מחדירות לעומק מצרים. יש להדגיש שארצות הברית השתתפה במלחמת וייטנאם והייתה זקוקה בעצמה למטוסי קרב.

הממשלה קיימה דיון ארוך בנושא ובסופו החליטה פה אחד לקבל את הצעת השר ישראל גלילי ולאמץ את התשובה שהשיבה גולדה מאיר לברבור ב-19 ביוני. הודעה פומבית על כך תפורסם אך ורק לאחר שהממשל יפרסם הודעה משלו [תעודה 1].

גולדה בביקור בבית הלבן, 25/9/1969. מקדמים פניה הנשיא ניקסון ורעייתו ומזכיר המדינה רוג’רס. צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בדיון הבא בממשלה ב-25 ביוני טענה גולדה: “אני יודעת במה יש לי להיאחז כלפי דעת הקהל: זה [עצירת אספקת] נשק, זו הפסקת אש שהיא מלכודת לישראל. את שני הדברים האלה כל אדם שאינו שונא ישראל מקבל ומבין”. עם זאת היא לא הייתה בטוחה שאכן יש להשיב כעת על השדר ששלח הנשיא ריצ’רד ניקסון ב-20 לחודש. בסופו של דבר הציעה גולדה לממשלה לעכב את מסירת התגובה עד שיתקיים דיון נוסף בהשתתפות השגריר רבין ותפורסם הודעתו של רוג’רס, וזה נוסח החלטת הממשלה שהתקבל:

א. בישיבה שלא מן המניין קיימה היום הממשלה דיון מדיני והחליטה להזמין את שגריר ישראל בוושינגטון להתייעצויות.

ב. ראש הממשלה תמסור ביום ב’, כ”ה בסיוון תש”ל (29.6.1970) הודעה מדינית בכנסת.

ג. ליפות את כוחה של ראש הממשלה להחליט אם למסור הודעת ביניים נוספת לשגריר ארצות הברית [תעודה 2].

באותו יום, ה-25 ביוני, פרסם מזכיר המדינה רוג’רס הודעה רשמית בזו הלשון: “לנוכח ההתרחשויות המדאיגות במזרח התיכון החליט הנשיא ניקסון ב-29 באפריל לערוך סקירה מדוקדקת של כל ההיבטים המדיניים והצבאיים של בעיה זאת. הסקירה הושלמה, ובעקבותיה מתחילה ארצות הברית ביוזמה מדינית שמטרתה להפסיק את הירי ולהתחיל בשיחות בחסות יארינג בהתאם להחלטות מועצת הביטחון. לטובת העניין אין זה רצוי לגלות כעת את פרטי היוזמה ולדון בפומבי בסיוע הצבאי לישראל” [תעודה 3]. מיד לאחר מכן השיב על שאלות העיתונאים [תעודה 4].

ב-28 ביוני שבה הממשלה לדון בעניין, הפעם בהשתתפותו של רבין. רבין הזהיר שאל לה לראש הממשלה לשלוח לנשיא תשובה שלילית פורמלית שעלולה להביא ל”פיצוץ”. די בכך שהנשיא יודע את עמדתה השלילית של ישראל מהדיווחים של ברבור על שיחתו עם גולדה ושל רוג’רס על שיחתו אתו, עם רבין. בגין התנגד בתוקף ליוזמה האמריקנית שתחזיר את ישראל לגבולות 4 ביוני 1967 ואמר: “מספיק אם אזכיר את דברי שר החוץ שאמר בשעתו: כשאני מתבונן במפה של ה-4 ביוני 1967, אני רואה לנגד עיניי אושוויץ”. שרים אחרים, בהם שם טוב וקול, הביעו עמדות נוספות. גלילי שלל מכול וכול את התכנית האמריקנית אך הדגיש שאין לפרסם את ההתנגדות הישראלית אלא להעבירה בחשאי לניקסון. משה דיין הביע חשש שהתכנית האמריקנית תביא להחזרת הפליטים אל תוך מדינת ישראל ודרש בתוקף להשיב לניקסון בשלילה. לבסוף החליטה גולדה לדחות לחלוטין את היוזמה האמריקנית כפי שדחתה כל תכנית שהתבססה על הפירוש ל-242 כקריאה לנסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה. היא שללה את דברי המערערים מבית, נחום גולדמן ומרדכי בנטוב, על מדיניות הממשלה ואף העלתה זיכרונות מהמאבק בשר החוץ הבריטי ארנסט בווין לאחר מלחמת העולם השנייה. הממשלה החליטה לאשרר שנית שראש הממשלה תמסור הודעה בכנסת. כמו כן הוחלט ברוב של שמונה נגד חמישה שלאחר מכן יתקיים דיון ובו תצגנה סיעות הבית את עמדותיהן [תעודה 5].

למחרת הודיעה גולדה בכנסת כי האמריקנים הגישו לישראל “יוזמה מדינית”. ישראל דנה על פרטיה עם הממשל האמריקני ולכן היא לא תפרט את תוכנה. כמו כן שללה גולדה את מדיניותו של נאצר כפי שביטא אותה בנאומו בבנגזי ב-25 ביוני – וכלל דרישה לנסיגה ישראלית מלאה והתנגדות “לוותר על זכויות העם הפלשתינאי בארצו ובמולדתו פלסטין”. גולדה דחתה על הסף את הרעיון לכונן הפסקת אש זמנית ומוגבלת וסיכמה את הדיון באמרה: “הדבר היחיד שמונע עדיין את הגשמת השלום הוא היעדר נכונות לשים קץ למלחמה ולעשות שלום עם מדינה יהודית ריבונית” [תעודה 6].

.4 | הרהורים חדשים ביולי 1970

בסוף חודש יוני התריע ראש אמ”ן האלוף אהרון יריב שמצרים וברית המועצות לא ידחו את התכנית האמריקנית. מכאן הוסק שהפעם הערבים לא יסייעו להכשלת התכנית כי שעשו לתכנית רוג’רס הראשונה.

ב-1 ביולי שלחה גולדה לניקסון מכתב ובו שללה במפורש את היוזמה האמריקנית. היא ציינה כי לפי בקשתו היא לא אמרה זאת בפומבי בדיון בכנסת. עוד הוסיפה שביומיים האחרונים החלו הסובייטים לפרוס סוללות אס. איי 2 ואס. איי. 3 בגזרת תעלת סואץ [תעודה 7 באנגלית, תעודה 7א בתרגום]. המכתב נמסר במקביל בוושינגטון על ידי רבין לג’וזף סיסקו (עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון), ובתל אביב על ידי גולדה לשגריר ברבור. המסר נקלט גם בממשל האמריקני. בסיכום נוסף שהועבר לראש המועצה לביטחון לאומי הנרי קיסינג’ר נכתב כי “למרות שגולדה הגיבה בחיוב לבקשת הנשיא שלא לתת פומבי לדברים, ניכר כי עמדתה כמו גם עמדת ממשלתה מביעים התנגדות מוחלטת להצעותינו” [תעודה 8].

גולדה בשיחה עם השגריר ברבור, 30/7/1971.
נוכחים עוזר מזכיר המדינה סיסקו, שר החוץ אבן והשגריר רבין.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

הפגישה בתל אביב עם ברבור נקבעה בהתראה של חצי שעה. אל גולדה התלוו הרמטכ”ל בר-לב וראש אמ”ן יריב, אשר סקרו באוזני ברבור את המצב בתעלת סואץ. בר-לב דיווח שהסובייטים קידמו 11-8 “מערכות” (סוללות) אס. איי. 2  למרחק של כ-25 קילומטרים מהתעלה ו”מערכת” אחת מדגם אס. איי. 3 למרחק של כ-35 קילומטרים מהתעלה (לפי הדיווח האמריקני טען בר-לב שנפרסו שתי סוללות אס. איי 2 וסוללת אס. איי. 3 אחת). בכל סוללה יש כמה חיילים סובייטים. חיל האוויר תקף סוללות אחדות, ובמהלך התקיפה איבד שני פנטומים בתוך שעה. קצין בצבא הסובייטי נפצע פצעים קשים. ראש הממשלה טענה שלנוכח מצב זה חשוב שארצות הברית תספק לישראל במהרה מטוסים וציוד אלקטרוני נוסף ויריב פירט את הרכב הציוד האלקטרוני הנדרש [תעודה 9]. ברבור עצמו העביר את סיכום המפגש לרוג’רס ומסר כי השיב לגולדה שאינו מוסמך לספק מענה ובוודאי יעביר את המסרים לוושינגטון [תעודה 10].

ב-3 ביולי דיווח רבין שקיסינג’ר, התקשר אליו ודיווח לו שבמענה למכתבה של גולדה החליט ניקסון לספק מיד את הציוד האלקטרוני הנדרש. גם מטוסים יישלחו בקצב מהיר יותר בשל אבדות חיל האוויר הישראלי. עם זאת לא היו בידי קיסינג’ר הרשימות המעודכנות של צורכי ישראל. כמו כן הציע רבין לשלוח לוושינגטון נציג של חיל האוויר [תעודה 11].

ב-5 ביולי, העביר מנהל לשכת ראש הממשלה שמחה דיניץ מסר אל רבין בו הוא מבקש את עזרתו הדחופה בקיום שיחה בין ראש הממשלה והנשיא, כדי ליצור הרתעה אצל הרוסים ממהלכיהם בשטח המצרי ולפני שיבססו עוד את אחיזתם שם. הוא הוסיף ותיאר ש”ראש הממשלה אינה חוששת מבחינה אישית לצאת למערכה שאין עמה סיכוי סביר להצלחה. ראייתנו את הדברים היא כה חמורה […] שאין שיקולי יוקרה או מאמץ מהווים גורם. התייעץ עם מי שברצונך להתייעץ” [תעודה 13].

בלשכת ראש הממשלה שררה אווירה קשה לנוכח הידרדרות המצב בחזית המצרית. אחד החששות היה שהעימות הצבאי יביא להתנגשות בין ישראל לברית המועצות, וזו תפעל במלוא עוצמתה נגד ישראל. בקרב מקבלי ההחלטות בישראל שררה התפיסה שצה”ל נבנה להילחם במדינות ערב ואינו ערוך למלחמה בברית המועצות. במקרה כזה לא היה ברור להם כיצד תפעל ארצות הברית. לפיכך ביקש דיניץ מרבין לגשש אצל קיסינג’ר אם אפשר שגולדה תפגוש את ניקסון. רבין אכן נפגש עם קיסינג’ר והתרשם שאינו מתלהב ממפגש כזה [תעודה 14]. רבין המשיך לדון עם סיסקו וקיסינג’ר לגבי ביקורה של גולדה בארצות הברית. הוברר לו שיש אפשרות לביקור אולם רק בספטמבר, ובלבד שהביקור לא יוקדש אך ורק לבקשות ישראל לרכש [תעודה 15].

נושא המפגש בין השניים עלה שנית לדיון גם שבוע לאחר מכן ב-12 ביולי, בישיבת הממשלה, בה הציע שר התעשייה והמסחר יוסף ספיר, שכשם שנאצר נסע למוסקבה כך על גולדה לנסוע לוושינגטון ולהיפגש בארבע עיניים עם ניקסון. על כך השיבה גולדה שהרעיון מקובל עליה, אך יש להיזהר שלא להציע פגישה כזאת לפני שיהיה ביטחון שההצעה תיענה בחיוב. בנוסף, דוּוח בממשלה על הגברת אספקת הנשק האמריקני לישראל, או כפי שתיאר זאת אבן: “מהלך האספקה הוגבר בצורה שנותן מקום רק לפירוש אחד, שארצות הברית רוצה שנצליח במערכת הנוכחית ליד התעלה. שהרי על מנת לשבת ממזרח לתעלה בחיבוק ידיים אין צורך בכל הציוד שהם מחישים אלינו..” [תעודה 16].

באמצע חודש יולי ביקר בארץ נגיד הבנק המרכזי בארצות הברית (Federal Reserve), ד”ר ארתור ברנס, שהעביר מהנשיא שדר לראש הממשלה [תעודה 17]. גולדה השיבה לנשיא בהודאה על הבעת תמיכתו ודאגתו, וציינה “שעמנו חש שאינו ניצב רק מול העוינות הערבית אלא גם מול התערבות סובייטית גוברת. אך טבעי הדבר שיהיה בכך כדי לחשק אותנו. מילותיך ומעשייך חיוניות עבורנו. הם מחזקים ליבות ורוח בחורינו הנוטלים על עצמם את הסיכון הכרוך במאבק למען עמנו ומולדתנו. אני מאמינה שבכך הם מגנים על מטרות היקרות למי שמעריך את החירות והשלום בעולם” [תעודה 18].

בישיבת ממשלה שנערכה ב-19 ביולי מסר אבן סקירה מדינית קצרה. “אין התפתחויות חדשות”, הכריז. “לפי כל הסימנים יזהרו מאוד הסובייטים לסרב סירוב מוחלט להצעה האמריקאית. עם זאת ודאי לא יקבלו את ההצעה כפי שהיא […] יש סימנים נוספים לפיהם מצרים עלולה לרמוז על הסכמה להפסקת אש מוגבלת. אני חושב שזה עניין שיצור לנו את המצב העדין ביותר ובמיוחד בדעת הקהל העולמית שאינה מתעניינת הרבה בהבחנות הסמנטיות של החלטות מועצת הביטחון, אבל התרגלה למחשבה שהמשך הקרבות מקרב סכנה של עימות בינלאומי”. עם סיום דבריו הוסיף: “יש לנו נקודות מחלוקת עם ארצות הברית. אבל אם יש לנו נקודה משותפת אחת, הרי היא שעלינו להישאר בקו התעלה עד לשלום […] על מנת לשמר את מה שהם מכנים שמירת העליונות” [תעודה 19].

שר החוץ אבן מקדם את פני רוג’רס בנמל התעופה לוד, 6/5/1971
צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

.5 | ישראל נדרשת לשנות את עמדתה לנוכח תשובתה החיובית של מצרים

במקביל לפעילות המדינית נמשכה הלחימה מול מצרים. ב-22 ביולי קידמו הסובייטים טייסת מיג 21 אל שדה התעופה מנצורה, מרחק שבעים קילומטרים מתעלת סואץ, והחלו לפטרל באוויר לצד טייסת מצרית, במרחק של ארבעים קילומטרים מהתעלה.

ב-23 ביולי התברר לממשלת ישראל שהפעם, בניגוד לאירועים קודמים בסכסוך הערבי-ישראלי, החליטו הערבים שלא לנקוט עמדה שלילית כלפי יזמות מדיניות. לרגל יום המהפכה שחל ביום זה, נשא נאצר נאום ובו הביע את הסכמתו לתכנית, אך עיוות חלק מפרטיה. הוא דילג על המשפט שחייב מינוי נציגים למשא ומתן וטען שהתכנית כוללת נסיגה “מהשטחים” ו”מכל השטחים” אף שהיא דרשה נסיגה “מִשְטחים”, כמו החלטה 242. בכך הודיעה מצרים על קבלת תכנית רוג’רס מ-19 ביוני וירדן הצטרפה אליה לאחר שלושה ימים.  אף ברית המועצות הודיעה לארצות הברית על הסכמתה לתכנית.

ב-24 ביולי פנה נשיא ארצות הברית ניקסון בשדר אל ראש הממשלה גולדה וביקש ממנה לדון מחדש בתכנית רוג’רס ולהשיב עליה ב”הן” ברור. הוא העריך שמצרים תדרוש שישראל תשוב לגבולות 4 ביוני 1967 ותקיים במלואן את החלטת עצרת האו”ם מס’ 194 סעיף III, הנותנת לפליטים הפלסטינים חופש בחירה אם לשוב לבתיהם בישראל או להסתפק בפיצוי כספי. ניקסון הבטיח שהממשל לא ילחץ על ישראל לקבל את עמדותיה של מצרים. העמדה האמריקנית היא שאת הגבולות יש לקבוע במשא ומתן בין הצדדים שיביא להסכם (agreement) שלום. כמו כן לא ילחץ הממשל על ישראל לקבל פתרון לבעיית הפליטים אשר יביא לפגיעה אנושה באופייה היהודי או יסכן את ביטחונה. אף חייל ישראלי לא ייסוג מהשטחים הכבושים עד שיושג הסכם שלום חוזי מחייב שישביע את רצונכם. ניקסון שב והדגיש את מחויבות ארצות הברית לקיומה ולביטחונה של ישראל [תעודה 20].

מזכיר המדינה רוג’רס בשמי שארם א-שייח בטיסה עם הרמטכ”ל
בר לב במטוס אייר פורס 2 7/5/1971
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

על מנת ללמוד עוד על עמדת האמריקנים, נפגש שגריר ישראל בארצות הברית רבין עם עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון סיסקו ובמענה לשאלותיו השיב סיסקו שארצות הברית תטיל וטו באו”ם על הצעת החלטה שתחייב נסיגה מלאה של ישראל ועל הצעת החלטה שתחייב הכנסת פליטים לישראל. הוא אף טען שארצות הברית מוכנה לומר מראש שבמקרה של שינוי בהיערכות המצרית בזמן הפסקת האש תוכל ישראל להפעיל את כוחותיה בברכת האמריקנים ובתמיכתם באמצעים.

בעקבות ההחלטה הערבית לענות בחיוב לתכנית האמריקנית ומכתבו של ניקסון מ-24 ביולי, קיימה הממשלה סדרה של חמש ישיבות: ב-26, 29, 30, ו-31 ביולי וב-4 באוגוסט, ובהן דנה בתכנית.

.6 | ההסלמה הביטחונית מול ברית המועצות מקרבת את ישראל לשינוי בעמדתה

בינתיים חלה הסלמה אל מול הכוחות הרוסים. ב-25 ביולי שיגר טייס מיג 21 סובייטי טיל אל מטוס סקייהוק ישראלי ששב לשטח ישראל לאחר שפעל ממערב לתעלת סואץ. הסקייהוק נפגע מהטיל אך הצליח לנחות.

ישיבת הממשלה מה-29 ביולי עסקה בין השאר בהפסקת האש בגזרה הירדנית. דווח כי האמריקנים הסכימו לאשר לישראל להגיב על אש “חבלנים” (פדאיון) שיצא משטח ירדן. השרים ביקשו הבהרות, ושר החוץ אבן השיב: “התשובה שלהם היא, שאמריקה נותנת גושפנקא לפעולה נגד החבלנים. יחד עם זה הם מבקשים שניקח בחשבון את מצבו ואת עמדתו של חוסיין, לאמור: אם אתם מעוניינים באישור שלנו לפעולותיכם נגד הפדאינים, אישור זה יש לכם, אבל ישנו רמז שאם תפעלו נגד צבא ירדן, אנחנו האמריקאים איננו נותנים לכם בלנק צ’ק לזה” [תעודה 22]. באותו היום הוחלט גם לפעול נגד חיל האוויר הסובייטי.

למחרת ב-30 ביולי, התבצעה החלטה שהתקבלה ב-29 ביולי לפעול נגד המטוסים הסובייטיים במקרה של פעילות נגד כוחות ישראל, תחת השם “מבצע רימון 20”. חיל האוויר ביצע כביכול טיסת צילום של רביעיית מיראז’ים, בליווי זוג פנטומים, לאורך מפרץ סואץ, וזוג נוסף של פנטומים ביים תקיפה באזור סוחנה שמדרום לעיר סואץ. דיין, שראה את תכנית המבצע מראש, דרש שפעולות אלה לא תתבצענה בעומק מצרים, גם אם יש ביכולתן לגרום לסובייטים שלא לשלוח את מטוסיהם לקרב.  אף על פי כן שלחו הסובייטים למעלה מעשרים מטוסי מיג 21 לתקוף את המטוסים הישראליים. אולם אז הצטרפו לקרב שתי רביעיות מטוסי מיראז’, האחת הסתתרה בהרי סיני ממזרח למפרץ סואץ והשנייה המריאה מרפידים. יחידת לוחמה אלקטרונית של צה”ל הצליחה לשבש את מערכת התקשורת של המטוסים הסובייטיים ואף להטעות את הטייסים הסובייטים בפקודות סרק. בקרב האווירי הופלו בין ארבעה לחמישה מטוסי מיג 21 סובייטיים ושלושה מטייסיהם נהרגו. שעה לאחר הקרב העבירו הסובייטים את הטייסת שהוצבה במנצורה אל שדה התעופה בבני סוויף שבעומק מצרים, מדרום לקהיר.

מטוס קרב ישראלי מסוג פנטום מוצג
ביום חיל האוויר, 11/6/1970
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בתגובה לכך הטמינו הסובייטים בלילות מארבים של סוללות אס. איי 3 סמוך לתעלה. סוללות אלה הופעלו נגד מטוסי חיל האוויר שתקפו סוללות טילים גלויות, חלקן סוללות דמי, מערבה להן. בדרך זו הצליחו הסובייטים ב-3 באוגוסט להפיל מטוס פנטום ולפגוע בפנטום נוסף, אך הוא הצליח לבצע נחיתת חירום ברפידים. בסך הכול איבד חיל האוויר חמישה פנטומים מאז החלו הסובייטים להשתתף במערכה הצבאית.

בדיון שנערך בממשלה לאחר הקרב ציין הרמטכ”ל בר-לב בסקירה הביטחונית: “באשר לרוסים, מאחר להם זו פעם ראשונה להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם. ריכזנו כאן את מיטב הטייסים שלנו”. אבן הדגיש שישראל לא תציין את מוצא הטייסים, ועל כך העיר בגין: “אנו נדאג שזה לא ייוודע, או שייוודע?”. גולדה השיבה שיש צנזורה אבל “לא הייתי מוכנה להישבע שמחר או מחרתיים זה לא יהיה בעיתונות העולם. […] יש כאן המוני עיתונאים וליד בניין זה עומד צבא של כל עיתונאי הטלוויזיות בעולם […] אני מתארת לי שימצאו דרך להעביר את הידיעה. זה אינו יכול להישאר סוד”. בגין השיב לה: “באתי על סיפוקי”. ואכן, אף שישראל לא פרסמה את תוצאות הקרב (וכך עשו הסובייטים והמצרים), התפרסם הדבר בעיתון “דיילי אקספרס” הבריטי.

במהלך הישיבה העלתה גולדה מתחושותיה האישיות בנוגע להחלטה המסתמנת בדבר היענות להצעה האמריקנית: “שאלתי היא – אלהים שלי: עם מי מנהלים אנו כאן קרבות? אני רוצה להודות, שבכאב לב הולכת אני לזה, ולא בשמחה, בשום פנים ואופן – לא! […] עם מי הם לא יתקשרו ואיפה יש שטן שהם לא יהיו מוכנים להתקשר איתו? הכל נגד הקומץ הקטן הזה שנקרא עם ישראל במדינת ישראל. זו לא השמחה הגדולה ביותר לקבל זאת. אבל לי אלוהים לא הבטיח שבארץ הזו יהיו לי רק שמחות […] ברגע הראשון ששמעתי [על הקרב], אמרתי: יופי. אבל אחר כך צריך לשאול: האם זהו? בזה זה נגמר? האם זה הקרב האחרון? לא הייתי רוצה לעשות זאת. אני מודה שלא.” על כך השיב לה השר שלמה הלל: “כרגע יש מצב עובדתי שלהצעה הזו הסכימו הרוסים, הסכימו המצרים, הסכימו הירדנים, ואנחנו לא יכולים עוד לגעת בה. אנחנו נתונים במצב אסטרטגי לא נוח” [תעודה 25].

.7 | קבלת התכנית האמריקנית ופרישת גח"ל מהממשלה

בפתח הדיון הרביעי, ב-31 ביולי, קרא השר בורג את החלטת הנהלת המפד”ל שתמכה בקבלת התכנית האמריקנית וקראה לגח”ל שלא לפרוש מהממשלה. לא בכדי פנתה המפד”ל אל גח”ל שכן מנהיג הרשימה, השר בגין, החל לפעול לפרישת גח”ל מהממשלה אם זו תקבל את תכנית רוג’רס.

השר גלילי הביא לממשלה הצעת החלטה שגיבש לאחר התייעצות מוקדמת עם שרים אחדים. הצעתו הייתה לקבל דווקא את יוזמתו של ניקסון (לא של רוג’רס) מ-24 ביולי תוך כדי דבקות בקווי היסוד של הממשלה “ולמנות בבוא השעה נציג לשיחות ללא תנאים מוקדמים בחסותו של השגריר יארינג, במסגרת החלטת מועצת הביטחון 242, במטרה להגיע בין הצדדים להסכם שלום חוזי ומחייב”. כמו כן הציע להסכים להפסקת אש זמנית עם מצרים ולהקים ועדת שרים לניסוח המדויק של תשובת ישראל לארצות הברית. גולדה מנגד, הסתייגה מהתואר “זמנית” שנתן גלילי להפסקת האש.

בסופו של הדיון התקבלה (בתמיכת 17 קולות) החלטה שהתבססה על הצעתו של גלילי. בהחלטה הופיע סעיף מפורש השולל את תכניותיו הקודמות של רוג’רס ואת הדעות שהביע ב-19 ביוני 1970 בעניין הגבולות, הפליטים ומתכונת השלום. הצעתו החלופית של בגין להודיע שישראל דוחה את טיוטת מכתבו של יארינג למזכ”ל האו”ם קיבלה שישה קולות. בעקבות זאת יזם בגין במוסדות גח”ל החלטה לפרוש מהממשלה [תעודה 26].

עוד באותו היום העביר דיניץ שדר אל רבין, בבקשה לעדכן את האמריקנים על היענות כללית ליוזמת השלום האחרונה ולקדם תשובה רשמית ישראלית להפסקת אש זמנית. נמסר כי ועדת שרים מיוחדת תחליט על נוסח שאינו מתחייב לנסיגה אך מאשרר את היוזמה האמריקנית. הובהר כי “גם מחוץ לגח”ל מתעוררים אצלנו קשיים..” [תעודה 28].

ב-4 באוגוסט, לאחר סיום דיוניה של ועדת הניסוח שנבחרה ב-31 ביולי, והחלטת גח”ל לפרוש מהממשלה ובעוד הקרבות בדרום נמשכים, התכנסה הממשלה לדיון המכריע על הצעותיה של ארצות הברית. ששת שרי גח”ל הודיעו על התפטרותם, מנחם בגין הסביר את מניעי החלטתם וחלק לגולדה שבחים. הוא ציין את האווירה הטובה ששררה בישיבות הממשלה, ואמר: “עברנו יחד תקופה די ניכרת מתוך אמון הדדי”. לפני שהגיש את מכתב ההתפטרות הוסיף: “היום כאשר אנחנו עוזבים את השולחן הזה, סביבו ישבנו למעלה משלוש שנים, אנו יודעים שאין איש סביבו השמח על הפרידה הזאת. אני יודע שכל חברי הממשלה, לרבות אלו שבשבתם פה אמרו שאולי ייטב לישראל, אם גח”ל יעזוב. היום יש בלבם צער כן. אנחנו ודאי לא רצינו בה. הדבר היה לפי הערכתי בלתי נמנע […] אני מכל מקום עד תום חיי אחשוב את שלוש השנים הללו לאחד הפרקים היפים בחיי. אנחנו נעבור לאופוזיציה. אין זו מלאכה חדשה בשבילנו”.

ממשלת הליכוד הלאומי עם הצגתה בבית הנשיא, 15/12/1969
אנשי גח”ל ובראשה מנחם בגין מהווים חלק מן הממשלה החדשה.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

השר יוסף ספיר, אף הוא ממקימי גח”ל, הוסיף כי הצטרפו לממשלת הליכוד הלאומי ביוני 1967 ללא תנאי, להציל את המדינה מהסכנה שריחפה עליה. היום אין אנחנו נמצאים במצב הזה, ציין. הוא העלה את חשש חבריו שאנו מצויים בפתח סכנות חדשות ללא סוף פסוק שאין אחריו שלום. עזר ויצמן נשא דברים לפני התפטרותו: “אני מקווה שלא ארגיז בדברי בישיבה האחרונה של הממשלה שאני משתתף בה. זוהי ההזדמנות האחרונה שלי לומר זאת. לפי דעתי הפיתרון לטילים הוא אך ורק פיתרון אווירי. מי שיחפש פיתרון בארטילריה או איזה פיתרון אחר לא יפתור את הבעיה. לפי דעתי זחילת הטילים האלה לתעלה וכתוצאה מזה שיש מערך עורפי שלא הושמד יוצרים מצב חדש […] אם לאחר שנה הגענו למה שהגענו, לאבדן חמישה פנטומים ולעובדה שיש להם ליד התעלה 4 או 5 סוללות כאלה, הרי זה לפי דעתי מפני שלא לקחנו קודם לכן את היעד העיקרי […] ושלא כתשנו אותו עד הסוף”. בדבריה נמנעה גולדה מלהתפלמס עם בגין ועם שרי סיעתו. היא שבה וציינה את העבודה המשותפת ואת יחסי האמון ששררו בין השרים למרות חילוקי הדעות. היא הביעה את צערה על ההתפטרות “בטרם עת”. בתום דבריה עזבו שרי גח”ל את הישיבה.

בסיום הישיבה אמרה גולדה:“האמריקאים צריכים לדעת שאנחנו הולכים לזה בקושי, בספקות ובהתלבטויות. זה לא יזיק לשלום […] האמת המלאה בעיני היא שאין אנחנו יוצאים לריקודים. אנחנו יוצאים למאבק מסובך ומקופל. מילא עם הערבים ומועצת הביטחון – איך שהוא. אבל אם הענין לא יתפוצץ מיד, נכון לנו עוד מאבק חמור עם ממשלת ארצות הברית על דברים שאיש מאתנו אינו מוכן לוותר”, והוסיפה, “היות ובאמת דחינו כולנו את העקרונות של רוג’רס, ומי בטוח בזה שמחר לא תבוא רוג’רס ד’ שתהא גרועה עוד יותר מכל מה שהיה קודם, תחת השפעה זו של ‘stop shooting and begin talking’, וכאשר רוג’רס talks מי יודע מה שייצא מפיו ! יש לנו קצת עוגן ביחסים עם הנשיא, אבל עם כל חיבתי אליו איני מוכנה לגלוש עליו את גורל ישראל, שהוא יציל. גם בהסברתנו, למען השם לא ליצור רושם בעם הרגשה של שמחה גדולה, שהנה התפטרנו מגח”ל”.

רוג’רס מלווה ברמטכ”ל בר לב בנמל התעופה לוד
בשובם מסיור בשארם א-שייח. 6/5/1971
צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

לאחר מכן קיבלה הממשלה פה אחד את הצעת ועדת הניסוח. לנוסח ההחלטה נוספו סעיפים שהדגישו את סיום התביעות ההדדיות של מצרים, ירדן וישראל, וכי נסיגת ישראל מִשְטחים שנכבשו ב-1967 תהיה אל גבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים [תעודה 29].

משם עברה גולדה להציג את עמדת הממשלה בכנסת, שקיימה דיון בנושא. בסיכום הדיון הציע חבר הכנסת ישראל קרגמן מהמערך שהכנסת תאשר את הודעת ראש הממשלה על החלטת הממשלה להיענות ליוזמת השלום האמריקנית. בניסיון להביך את הממשלה הציעה חברת הכנסת אסתר רזיאל-נאור מגח”ל כי “בשאיפה להשכנת שלום בר-קיימא על ידי כריתת חוזי שלום בין ישראל לבין מדינות ערב שיושגו במשא ומתן ישיר בין הצדדים – תוסיף הממשלה לפעול על פי קווי היסוד של תכניתה, שאושרו בכנסת”. הצעתה נדחתה ברוב של 63 מול 30 תומכים ואילו הצעתו של קרגמן התקבלה ברוב של 66 מול 28 מתנגדים ו-9 נמנעים [תעודה 30].

ב-5 באוגוסט העביר רבין אל דיניץ את סיכום פגישתו עם קיסינג’ר. הוא הדגיש את התפנית בהיענות ליוזמת השלום האמריקנית שנבעה בראש ובראשונה ממכתבו האישי של ניקסון לגולדה. בלעדיה הייתה עלולה להיות תשובת ישראל שלילית. המענה החיובי, הוסיף, בא בידיעה ברורה שישראל מקבלת על עצמה סיכונים מדיניים וצבאיים גדולים, כלשונו. לבסוף ביקש להבהיר שישראל סקפטית ליכולת היוזמה להצליח ושישראל לא תקבל הצבת טילים סובייטיים לאורך התעלה. במקרה שכזה, תופר הפסקת האש [תעודה 31].

.8 | תחילתה של הפסקת האש וסיום מלחמת ההתשה

בשעה 12 בלילה בין 7 ל-8 באוגוסט נכנסה לתוקפה הפסקת האש באופן רשמי. בחסותה קידמו המצרים טילי קרקע אוויר לקרבת תעלת סואץ, ובכך הפרו את תנאיה, צעד שיהיו לו השלכות חמורות לעתיד. הוראות הצבא הגדירו להמשיך ולנהוג במשנה זהירות. 

ימי מלחמת ההתשה לוו גם במחאה ציבורית וביקורת על מדיניות הממשלה. בהקשר זה סקרנו שני מאורעות מאביב 1970: מכתב השמיניסטים, והעלאת המחזה ‘מלכת האמבטיה’ בתיאטרון הקאמרי. 

זמן קצר לאחר סיום מלחמת ההתשה מת שליט מצרים נאצר. על כך ראו פרסום שלנו.

.9 | רשימת התעודות לפרסום

• תעודה שלא קושרה ישירות לפרסום. הובאה להעשרה.