אוסף משפט אייכמן - זכרון השואה

ה.1 | מבוא

ערכה: מיכל זפט- ארכיון המדינה

משפט אייכמן נחשב לאירוע היסטורי ולציון דרך חשוב בתולדות מדינת ישראל. במאי 1960 הצליחו שליחי המדינה ללכוד בארגנטינה את אדולף אייכמן, האיש שמילא תפקיד מרכזי בגרמניה הנאצית במבצע השמדתם של שישה מיליון מיהודי אירופה, והעבירוהו לישראל כדי להעמידו בה לדין. ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה בכנסת על לכידתו של אייכמן ומיד לאחר מכן החלה המערכת המשטרתית בחקירתו. הראיות שנאספו הוגשו למערכת המשפטית לשם עריכת כתב האישום נגדו. בה בשעה נערכה המערכת הדיפלומטית של ישראל להתמודדות עם התגובות בעולם לחטיפתו של אייכמן ולשאלות המדיניות הכרוכות בה.

הודעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת על מעצרו של אדולף אייכמן

מפאת חשיבותו של המשפט החליטה הממשלה להעמיד בראש התביעה את היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. משפטו של אייכמן נפתח ב-11 באפריל 1961 בפני הרכב מיוחד של בית המשפט המחוזי בירושלים בראשותו של שופט בית המשפט העליון משה לנדוי. כעבור שבעה חודשים, ב-15 בדצמבר של אותה שנה, גזר עליו בית המשפט עונש מוות. סנגורו הגרמני של אייכמן ד”ר רוברט סרווציוס הגיש ערעור על גזר הדין. הדיון בערעור החל ב-22 במרס 1962 וב-29 במאי 1962 דחו אותו חמישה שופטי בית המשפט העליון. בקשת החנינה שהוגשה לנשיא המדינה יצחק בן-צבי נדחתה גם היא, ובלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962 הוצא אדולף אייכמן להורג.

סדרת אירועים זו נתפסה בספרות המחקר כקו פרשת המים בהתייחסותה של החברה הישראלית אל השואה. חודשים רבים מיקד משפטו של אייכמן את תשומת לבה של החברה הישראלית, היה לנושא העיקרי בכל העיתונים וזכה לסיקור מקיף בשידורי הרדיו הישראליים. יחיעם ויץ מצטט במאמר שכתב את ישראל גוטמן, שהעיד במשפט וכתב לאחר מכן שמשפט אייכמן הביא לשינוי ביחסו הצר והחד-ממדי של הציבור הישראלי לשואה ולקרבנותיה. בפעם הראשונה ‘הוא נחשף למלוא הסבל של הקורבנות, למצוקתם, לתחושת חוסר האונים שלהם ולמאמציהם לשרוד ולשמור על צלם אנוש’. בעקבות המשפט חל שינוי ביחסה של החברה בישראל אל השואה ואל קרבנותיה. אם בשנות החמישים ראו את הנספים במידה רבה כמי שהלכו ‘כצאן לטבח’ והשואה הייתה מוקד לחילוקי דעות ולפולמוסים, כשמשפט קסטנר היה שיאה של מגמה זו, הרי שמשפט אייכמן סיפק מעין חוויה מטהרת שבעקבותיה נעשתה שואת יהודי אירופה לעניין מאחד בחברה הישראלית.

ה.2 | הבאתו של אדולף אייכמן לישראל וההכנות לכליאתו ולחקירתו

פקודת המאסר הראשונה של אדולף אייכמן בבית משפט השלום בתל אביב, 23 במאי 1960, ארכיון המדינה, א/3062/12

בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-23 במאי 1960 הודיע בן-גוריון לחברי הממשלה שכוחות הביטחון הישראליים תפסו את אדולף אייכמן. בן-גוריון לא ציין באיזו ארץ נתפס אייכמן וסירב לענות על כך גם כשנשאל ישירות. בדבריו הדגיש שאייכמן מסר לשוביו מכתב ובו הוא מצהיר שהוא מוכן לעמוד למשפט בישראל. בישיבה נתנו השרים ביטוי להתרגשותם לנוכח התפתחות זו, ונידון בה גם ההכרח במינוי סנגור לנאשם (תעודה 1).

עם הבאתו של אייכמן לישראל מסרו אותו סוכני המוסד לידי משטרת ישראל, וזו נערכה להחזקתו הממושכת במעצר  לאחר שנעצר כחוק על ידי שופט שלום. במסמך פנימי של המשטרה ב-25 במאי 1960 קבע מפכ”ל המשטרה יוסף נחמיאס את תנאי כליאתו של אייכמן בבית המעצר ביגור, שנקרא עתה מחנה אייר והוכשר במיוחד לצורך זה לאחר שפונה מכל יושביו. נחמיאס גם כתב הוראות להכנתו של המתקן לחקירתו של אייכמן ולעבודת האיסוף של המסמכים הדרושים למשפטו (תעודה 2). המשטרה הקימה יחידה מיוחדת לחקירתו של אייכמן ולאיסוף הראיות נגדו, לשכה 06, בה רוכזו מיטב החוקרים. במסמך נוסף מאותו יום הודיע נחמיאס לניצב אברהם זלינגר על מינויו לראש צוות החוקרים בתיק אייכמן, ופירט את תפקידיו ואת נושאי החקירה של לשכה 06. הוא הציב גבולות לחקירה כדי שלא תפלוש לתחומי החקירה של השב”כ (תעודה 3).

הארכת מעצרו של אדולף אייכמן בבית המשפט בירושלים, 9 במרס, 1961 לע”מ

אדולף אייכמן פוסע בחצר כלא רמלה, 1 באפריל, 1961, לשכת העיתונות הממשלתית, צלם:ג’ון מילי

ה.3 | השפעתה של פרשת אייכמן על יחסי ישראל-ארגנטינה

ראש הממשלה בן-גוריון החליט כי השיקול המוסרי וההיסטורי מכריע ונתן אישור לראש המוסד איסר הראל לבצע את חטיפת אייכמן בארגנטינה ולהביאו לישראל בחשאי למרות הסיכון הדיפלומטי הכרוך בכך. לאחר שנודע על החטיפה החזירה ארגנטינה את שגרירה מתל אביב ואף פנתה למועצת הביטחון בנידון בתביעה לגנות את ישראל ולהורות לה להחזיר את אייכמן לשטחה. בניסיון לרכך את המתח שלחה ממשלת ישראל איגרת לממשלת ארגנטינה ובה נטען ששלטונות ישראל לא היו מעורבים בחטיפתו של אייכמן ולא ידעו כלל שהוא הובא לישראל מארגנטינה. על פי הודעה זו קבוצת מתנדבים יהודים וביניהם כמה ישראלים התחקו אחר עקבותיו של אייכמן מאז סוף מלחמת העולם השנייה והם שהביאוהו לישראל. אייכמן, נאמר בהודעה, הביע את הסכמתו לבוא מרצונו הטוב למשפט בישראל (תעודה 4). גרסה זו, שהיו בה כמה סתירות פנימיות, לא נתקבלה על דעתם של שלטונות ארגנטינה אף שהייתה בה התנצלות על הפרה אפשרית של החוק הארגנטיני. נוכח התעקשותה של ממשלת ארגנטינה נבחנו במשרד החוץ הישראלי כמה הצעות לצעדים שיפעילו לחץ בין-לאומי על ממשלתה, ובכלל זה הרעיון להשתמש בידיעה על הימצאו של יוזף מנגלה בארגנטינה כהוכחה לכך שארגנטינה לא הייתה משתפת פעולה לו פנתה אליה ישראל בבקשה ישירה להסגיר את אייכמן (תעודה 7).

מועצת הביטחון גינתה את ישראל והטילה עליה להעניק לארגנטינה ‘פיצוי הולם’. לממשלת ישראל הועבר מסר שממשלת ארגנטינה הגיעה למסקנה כי יש לסיים את המתיחות בין שתי המדינות ולהחזיר את היחסים למצב תקין. היועץ המשפטי למשרד החוץ שבתאי רוזן ניסח עם פקידי ממשל ארגנטיניים הודעה משותפת שכללה התנצלות רשמית של ישראל והודעה על סיום המשבר.

ה.4 | התגובות בעולם ללכידתו של אייכמן, להבאתו למשפט בישראל ופעולות משרד החוץ בעניין

לאחר הודעתו של בן-גוריון בכנסת על לכידתו של אייכמן היו דפי העיתונים מלאים בתיאור התגובות הנרגשות בציבור הישראלי. ההודעה הכתה גלים גם בעולם וזכתה לפרסום ניכר באמצעי התקשורת. מכתבים רבים זרמו אל לשכת ראש הממשלה מישראל ומהעולם. תעודה ובה סקירת המכתבים שהגיעו למשרד ראש הממשלה בקשר לפרשת אייכמן בתקופה שבין יוני לאוגוסט 1960 מפרטת את האהדה הרבה לעמדת ישראל שעולה מהם, אך גם את הדאגה מהסכסוך בין ארגנטינה לישראל. היו בין הכותבים גם מי שעסקו בשאלה כיצד יש לנהוג באייכמן ואם להענישו בארץ או להעבירו למשפט במקום אחר או לשפטו בפני בית דין בין-לאומי (תעודה 10).

תמונה שונה מעט עלתה מהדיווחים הרבים של נציגי ישראל בעולם על התגובות במקומות שירותם. חטיפתו של אייכמן ממדינה ריבונית והבאתו לישראל העלתה שורה של שאלות בדבר חוקיות המהלך ובדבר זכותה של ישראל לשפוט את אייכמן על אדמתה. הסוגיות האלו חייבו את משרד החוץ להיערך למערכת הסברה מקיפה. יוחנן כהן, סגן מנהל מחלקת מידע במשרד החוץ, כתב מזכר בנוגע למדיניות ההסברה של ישראל בעניין אייכמן והציג בו ניתוח של התגובות בעיתונות העולמית ואת התמונה המורכבת העולה מהן, תמיכה בצד הסתייגות. הוא הציג את השאלות הבעייתיות שעולות מן המצב והציע כיצד להיערך להן מבחינה הסברתית (תעודה 15).

רגישות מיוחדת למשפטו של אייכמן שררה בפולין, שבה התבצעו מרבית פעולות ההשמדה. צירות ישראל בוורשה דיווחה שהממשלה הפולנית הורתה שלא לשתף פעולה עם התביעה בישראל וחששה מצורת ההצגה של הפולנים במשפט (תעודה 13). עם תחילתו של המשפט אכן הביעו נציגי פולין זעם רב על דרך ההצגה של מדינתם בעיתונות בישראל ועל האשמתם כמשתפי פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים:

רחבעם עמיר ציר ישראל בוורשה אל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ

הדיווחים לעומת זאת סיפרו על יחס שונה בקרב הציבור בפולין. לידי התביעה נמסר תיעוד רב מפולין באמצעות אנשים פרטיים. ציר ישראל בפולין רחבעם עמיר אף דיווח על דעת הקהל הפולנית, האוהדת ברובה את צעדיה של ישראל ובאה לידי ביטוי במכתבים, במאמרים בעיתונות ובפגישות של נציגי ישראל עם אנשי משרד החוץ הפולני, שהכירו בזכותה של ישראל להעמיד את אייכמן לדין (תעודה 11).

יחס מסתייג כלפי משפט אייכמן שרר בכל ארצות הגוש הסובייטי בהנחייתה של ברית המועצות. מנהל מחלקת מזרח-אירופה במשרד החוץ דיווח לניצב זלינגר שמדינות הגוש הסובייטי עורמות קשיים רבים על הניסיונות להיעזר במוסדותיהן בהכנת כתב התביעה (תעודה 12). בחלק מן הדיווחים של נציגי ישראל במדינות מזרח-אירופה נמסר שישראל מואשמת בהימנעות מכוונת מהצגת התמונה המלאה של השואה במשפט. מנהיגיה, כך נטען, מעוניינים להמשיך בהידוק היחסים עם גרמניה המערבית ולכן מתחשבים בחששות של מנהיגיה מן ההשלכות של משפט אייכמן על אישים וחברות בגרמניה. למשל ציר ישראל בבלגרד אליעזר שלוש דיווח למחלקת מזרח-אירופה במשרד החוץ על שיחות שניהל עם שגרירי ארצות מזרח-אירופה בבלגרד. שגריר ברית המועצות תקף בשיחתם בחריפות את ישראל על דרך ניהולו של משפט אייכמן ועל התעלמותה המכוונת של ישראל, לטענתו, מגורמים בעלי עבר נאצי בגרמניה המערבית.(תעודה 20).

את התגובות הראשונות בארצות הברית לפרשת אייכמן תיאר מיכאל ארנון, היועץ לענייני עיתונות בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא כתב למנכ”ל משרד החוץ על ההסתייגויות בדעת הקהל האמריקנית מפרשת אייכמן, והביא את המלצת אנשי השגרירות להימנע בכל דרך ממשפט ראווה ואף לשקול הימנעות מהטלת גזר דין מוות על אייכמן (תעודה 14).

ה.5 | התגובות בממשלה, בעיתונות ובציבור בגרמניה ללכידתו של אייכמן ולמשפטו בישראל

לכידתו של אייכמן, הבאתו לישראל, ההכנות למשפטו וגזר הדין שהוטל עליו זכו מטבע הדברים להבלטה רבה בגרמניה המערבית ולתגובות האוכלוסייה בה, שמצאה את עצמה מעומתת עם עברה של האומה הגרמנית. משלחת הקניות של ישראל בקלן בראשותו של אליעזר (פליקס) שנער דיווחה תדיר על הלכי רוח אלו למשרד החוץ ולראש הממשלה, שחששו מהשפעת פרשת אייכמן על יחסי ישראל – גרמניה (להלן פרק ז). עם פרסום לכידתו של אייכמן מלמדת סקירת התגובות בעיתוני גרמניה המערבית ש’כולם מביעים איפוק ומתארים פשעי אייכמן האיומים’ ומקווים שממשלתם תגיש את כל הסיוע הנחוץ להעמדתו לדין, אולי אפילו בגרמניה (תעודה 21). אלא שבחוגים שונים בגרמניה שרר חשש שמשפט אייכמן יעלה אל פני השטח שאלות רבות שהודחקו בדבר עברה של גרמניה. למשל חליפת מכתבים בין משרד החוץ למשלחת בקלן חושפת טענה שעלתה במאמרים ב’דר שפיגל’ ועל פיה משפט אייכמן הוא משפט ראווה שנועד לסחוט עזרה כלכלית נוספת מגרמניה לאחר תום השילומים, ומועלית השערה שהמאמרים האלו נכתבו כדי לרצות חוגים שיכולים להיפגע מחידוש החקירות בעקבות מאסרו של אייכמן (תעודה 22). החששות גברו לאחר תחילת המשפט. צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן, סקר את תגובת הקהל בגרמניה במהלך המשפט וציין שניכר חשש מכך שהמשפט יקשר בין גרמניה הנוכחית לגרמניה הנאצית מן העבר וכי הציבור מתחמק מלדון במשפט מחשש להצגת שאלות בלתי נעימות מצדו של הדור הצעיר (תעודה 33).

כרוז נגד הנס גלובקה, כ-590/2

מרבית הדיווחים מלמדים על העיסוק של גורמים רשמיים בגרמניה המערבית, ובהם הדרגים הגבוהים ביותר, בפרשת אייכמן. בחוגים הרשמיים, כך עולה מן הדיווחים, יש סיפוק מעצם העמדתו של אייכמן לדין. עם זאת רבים החששות והדאגה שהמשפט יצית גל של שנאה כלפי גרמניה בהנהגתו של אדנאואר, אך יש תקווה שממשלת ישראל לא תיתן יד לניצול המשפט באופן זה: ‘לאחר שראש הממשלה הביע בהזדמנויות שונות את דעתו על אופי גרמניה החדשה ולאחר שממשלת בון הוכיחה את רצונה לפצות את העם היהודי במידה שאפשר לפצות בעד הנזק החומרי (תעודה 24). מן הדיווחים על פגישות עם אנשי משרד החוץ הגרמני שב ועולה חשש שגרמניה המזרחית והגוש הסובייטי בכללו ינצלו את המשפט כדי לצאת במסע הסתה נגד גרמניה המערבית ולהציגה כממשיכת דרכה של גרמניה הנאצית (תעודות 26, 29). גרמניה המזרחית אף שלחה לישראל עורך דין ושמו פרידריך קאול, והוא ניהל תעמולה ברוח זו במהלך המשפט כפי שדיווח מנכ”ל משרד החוץ חיים יחיל (תעודה 32). יחיל ציין שחלק ניכר מתעמולה זו נסמך על העובדה שהנס גלובקה, בעל עבר נאצי וממנסחי חוקי נירנברג, שימש באותה העת מנהל לשכתו ועוזרו הקרוב ביותר של קנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר. הקנצלר עצמו נדרש לנושא זה ולשאר העניינים שקשורים למשפט אייכמן כמה פעמים. במסיבות עיתונאים שערך הציג את עמדותיו באשר לעברה של גרמניה, לסבלו של העם הגרמני, וליחסי ישראל- גרמניה על רקע המשפט ואף יצא להגנתו של גלובקה (תעודות 28, 30).

פרק זה נחתם בדיווחים על התגובות בגרמניה לפסק דין המוות שנגזר על אייכמן ולהוצאתו לפועל, ולהשפעתם על העיסוק בעברה של גרמניה. העיתונות הגרמנית ככלל הצדיקה את גזר הדין ואת ההוצאה להורג. מרבית העיתונים הזהירו מפני המסקנה שעם מות אייכמן יוכל העם הגרמני להתנער מהאחריות לשואה, וציינו שאין לראות במותו כפרה על עוונות האשמים הנותרים וכי על האומה הגרמנית להמשיך ולהיאבק עם מצפונה (תעודות 35, 36).

עוד על כינון היחסים עם גרמניה בשנים אלו בפרסום המוצג באתר ארכיון המדינה: יחסי ישראל – הרפובליקה הפדרלית של גרמניה 1961 – 1967:

https://catalog.archives.gov.il/chapter/relations-between-israel-and-the-federal-republic-of-germany/

ה.6 | איסוף הראיות וההכנות למשפט

ההכנות למשפט אייכמן נמשכו כשנה והתמקדו במישור המשטרתי ובמישור המנהלי. המישור המשטרתי היה תחום עיסוקם של חוקרי לשכה 06. תשעה חודשים עמלו חוקרי הלשכה על איסוף הראיות נגד אייכמן ברחבי העולם. מנכ”ל משרד החוץ חיים יחיל הורה לנציגויות ישראל במדינות הרלוונטיות שיפנו לממשלות בבקשה שתסייענה לחוקרים באיסוף הראיות (תעודה 37).

אחת הסוגיות המעניינות באיסוף החומר נוגעת ל’מסמך זאסן’, ריאיון שערך וילם זאסן, עיתונאי הולנדי בעל עבר נאצי, עם אייכמן בארגנטינה ב-1956. בדצמבר 1960 פרסם השבועון Life קטעים מן הריאיון, והתברר שיש בו חומר מרשיע יותר משיש בדברים שמסר אייכמן בחקירתו. העתק של הריאיון המלא הגיע לידי משטרת ישראל מפולין ולשכה 06 ביקשה להביא ראיות מן המסמך אך שר המשפטים החליט לפסול את השימוש במסמך משום שמצא שאין זה ראוי להשתמש בחומר שערכו נאצים. במכתב למפכ”ל המשטרה ביקש ניצב זלינגר, מפקד לשכה 06, לערער על ההחלטה ולהניח לחוקרי הלשכה להשתמש בכל זאת במסמך (תעודה 41). במשפט קיבלה התביעה אישור להשתמש רק בחלק ממנו, זה שכתוב בכתב יד ומכיל הערות בכתב ידו של אייכמן.
לצפייה בקטע מתוך מסמך זאסן

ההכנות כללו גם את בחירת העדים, ולשם כך נפגשו אנשי המשטרה והפרקליטות עם אנשי ‘יד ושם’ ודנו בנושאים שיש להעלות במשפט באמצעות העדים (תעודה 40). היו גם מי שהציעו את עצמם לעדים, למשל שופט

אבא קובנר מעיד במשפטו של אדולף אייכמן בבית העם בירושלים, ארכיון המדינה, טס/10000/7

בית המשפט העליון של מדינת פנסילבניה מיכאל מוסמנו, ששפט בחלק ממשפטי נירנברג, הציע להעיד על מעשיהם של אייכמן והכפופים לו על סמך הדברים ששמע במשפטי נירנברג(תעודה 42). הצעתו התקבלה ברצון ומוסמנו אכן העיד במשפט. עם תום עבודתה של לשכה 06 כתב מפקדה ניצב אברהם זלינגר דוח מפורט על עבודת הלשכה ושלח אותו למפכ”ל המשטרה נחמיאס (תעודה 45).

ההכנות המנהליות כללו דיונים בעניין הכנת המקום שנבחר למשפט, בית העם בירושלים, והזמנת נציגי מדינות זרות לשמש משקיפים בו. במכתב אל שרת החוץ גולדה מאיר הציע היועץ המשפטי לממשלה והתובע המיועד במשפט אייכמן גדעון האוזנר להזמין את נציגי ארבע המעצמות שישבו בדין במשפטי נירנברג כדי להבליט ‘שאנו ממשיכים כאן בארץ את מפעל נירנברג’ (תעודה 43).

הכנת תא הזכוכית שבו שהה אדולף אייכמן במהלך משפטו, 28 בפברואר 1961, באדיבות הצלם: עלי כהן

מיכאל גולדמן גלעד, החוקר מטעם לשכה 06 במשטרה מעיד בבית המשפט

ה.7 | פרשת הסנגוריה

רישום של אדולף אייכמן וסנגורו רוברט סרווציוס בעת המשפט בבית העם בירושלים, ארכיון המדינה, טס/3007/203, רשם: בני עדן

מינוי משפטן שייטול על עצמו את הגנתו של אייכמן במשפט היה עניין רגיש שהעסיק את רשויות החוק והממשל למן הרגע הראשון. בשאלה זו נדרשה מעורבות רבה של ממשלת ישראל (להלן פרק ז). לאחר התלבטויות החליטה הממשלה לאפשר את הבאתו של עורך דין גרמני, ובתנאי שלא יהיה בעל עבר נאצי, ואף לחוקק חוק מיוחד שיאפשר לעורך דין זר להגן על נאשם בבית משפט ישראלי בנסיבות מיוחדות.

ב-27 ביוני 1960 פנה עורך הדין ד”ר רוברט סרווציוס מקלן, גרמניה, אל שר המשפטים פנחס רוזן בבקשה לאפשר לו להיות סנגורו של אייכמן בהתאם לבקשת משפחתו ולאחר ששירת בזמנו כסנגור במשפטי נירנברג. לאחר שהתקבלה חוות דעת מהמשלחת בקלן ובה הערכה לגבי עמדותיו הפוליטיות וכישוריו של סרווציוס כמשפטן (תעודה 48) שלח גדעון האוזנר לראש הממשלה הודעה שקיבל ממנו מכתב. הסנגור המיועד הצהיר כי מעולם לא היה חבר במפלגה הנאצית ואף צירף אישור לכך מנשיא הסתדרות עורכי הדין בקלן (תעודה 51). בדיונים בעניין סרווציוס, כמו גם בעניינים אחרים שקשורים למשפט, נעזרו הרשויות בידיעותיו של שמעון ויזנטל, לוכד הנאצים שישב בווינה והיה מעורב באיסוף מידע על פושעים נאצים ברחבי העולם. סגן ניצב אפרים הופשטטר, סגן מפקד לשכה 06, דיווח על פגישה שערך עמו בעניינים אלו (תעודה 53). ויזנטל עצמו כתב להופשטטר ומסר לו מידע נוסף בעניין ההגנה ובעניין ניסיונותיו של אחיו של אדולף אייכמן, רוברט, להשיג עדות שממעיטה באשמתו של אחיו ומטילה האשמות כבדות על הנס גלובקה (תעודה 55).

שמעון ויזנטל

הידיעות שמסר ויזנטל ודיווחים שהתקבלו על קשרים של משפחת אייכמן ועורך הדין סרווציוס עם גורמים ניאו-נאציים הציבו דילמה קשה בפני רשויות המשפט. מחד גיסא שרר רצון עז לנהל משפט צדק על פי כל כללי הדין, ומאידך גיסא הייתה חשדנות רבה כלפי סרווציוס וחשש מפרובוקציות שיפגעו בניהול המשפט החשוב כל כך בעיני הרשויות. הטיפול בניהול מערכת ההגנה הציב אפוא כמה בעיות כבדות משקל ואלו הוטלו לפתחה של ממשלת ישראל. בדיון ארוך שקיימה הממשלה נידונה הצעתו של שר המשפטים רוזן לאפשר לסרווציוס להיפגש עם מרשו ביחידות, בלא נוכחות שוטר, המאזין לשיחות באמצעות רמקולים שהותקנו במקום בניגוד למקובל ביחסי עורך דין ולקוח. למרות רצונם של השרים להבטיח משפט הוגן קיבלה הממשלה בתום הדיון את דעתו של ראש המוסד איסר הראל שאין לאפשר זאת מחשש שעורך הדין יעביר לאייכמן מסרים מארגונים נאו-נאצים ואלה יפגעו ביכולת ללמוד מתוך דבריו על פושעים נאצים נוספים, או שיעביר לו הנחיות לשלוח יד בנפשו (תעודה 65). סרווציוס המשיך לנסות לשנות את רוע הגזרה ובפגישה עם היועץ המשפטי האוזנר, שקצין משטרה דיווח עליה למפכ”ל, ביקש לאפשר לו להיפגש עם אייכמן ‘לא כפי שאומרים בארבע עיניים כי אם בארבע אוזניים’, אך בקשתו נדחתה (תעודה 60). בעקבות איומיו של סרווציוס להפסיק עקב כך את ייצוגו של אייכמן יצאו חמישה ימים לאחר מכן הוראות חדשות. ראש ענף ארגון במשטרה מסר למפקד מחנה אייר הוראות חדשות לנוהלי הפגישה של סרווציוס עם מרשו, ובהן הנחייה להתקין אוזניות שיאפשרו לאייכמן לשוחח ב”ארבע אוזניים” עם פרקליטו (תעודה 61).
מצוי בידינו רישום של שלוש שיחות שניהל סרווציוס עם אייכמן ובהן עלו עניינים כגון קו ההגנה שיינקט במשפט, ביקוריו של אייכמן באושוויץ וראייתו את תאי הגזים, השקפת עולמו של אייכמן בהווה לעומת השקפת עולמו בעת היותו קצין נאצי, דעתו על אדולף היטלר, שבחים שחלק אייכמן לחוטפיו ולדרך פעולתם ועוד(תעודה 57).

עוד עניין שהממשלה נדרשה אליו היה פנייתו של סרווציוס למדינת ישראל שתישא בהוצאות הסנגוריה (תעודה 58 [גרמנית], תעודה 58 [תרגום לעברית]). נוסף עליה הדיווח מן המשלחת בקלן שאף ממשלת גרמניה המערבית מעדיפה זאת כדי להימנע מן הצורך לשלם בעצמה את שכרו של סרווציוס ולהיקלע בשל כך למבוכה פוליטית. הממשלה החליטה שמדינת ישראל תישא בהוצאות הסנגוריה.

אדולף אייכמן בתא הזכוכית וסנגורו, רוברט סרווציוס בעת משפט אייכמן גנזך המדינה, טס/ 10000/3

להצגת כלל התעודות בפרסום

ה.8 | ממשלת בן-גוריון ופרשת אייכמן

משפט אייכמן לא היה ‘עוד משפט’ אלא אירוע שאיש לא הטיל ספק בחשיבותו הרבה, הלאומית והחינוכית. פרשת אייכמן העסיקה על כן את ממשלת ישראל, שמצאה את עצמה מעורבת בכמה עניינים שהיו קשורים למשפט.

גישתם של ראש הממשלה בן-גוריון וממשלתו למשפט אייכמן הייתה מבוססת על כמה עקרונות: קיום המשפט בכל מחיר; הצגתו כבעל חשיבות חינוכית והסברתית רבה; הפקת מרב היתרונות המדיניים ממנו ונטרול הסכנות הטמונות בו בעיקר בכל הקשור ליחסי ישראל–גרמניה המערבית; מאמץ לקיים משפט צדק הוגן ככל האפשר תוך הקפדה מרבית על עקרון הפרדת הרשויות. הניסיון לשמור על כל העקרונות האלו בעת ובעונה אחת היה לעתים בעייתי ויצר מדי פעם סתירות בהתנהלותה של הממשלה.

את הקו המנחה בגישתה של הממשלה למשפט קבע בן-גוריון כמה ימים לאחר הודעתו הראשונה על לכידתו של אייכמן. בישיבת ממשלה שהתכנסה ב-29 במאי 1960, לאחר שראש המוסד איסר הראל סקר את פעולת חטיפתו של אייכמן, קבע ראש הממשלה נחרצות: ‘העיקר אינו העונש, כי איני רואה עונש ראוי למעשה זה, מה אם יתלו איש שרצח מיליוני ילדים, נשים וזקנים, אני רואה חשיבות במשפט עצמו. […] זה לא צריך להיות משפט רק נגדו אלא משפט שיגולל כל פרשת השואה […] העניין אינו אייכמן בלבד. מוכרחים לגלות במשפט כל הנעשה על ידי הנאצים ליהודים, כל זה צריך לקבל במשפט תיאור מלא. זה נחוץ כלפינו, יש דור חדש ששמע משהו, אבל לא חי את זאת. […] זה נחוץ לא רק כלפי עצמנו, אלא כלפי העולם. העולם רוצה לשכוח זאת, גם מתעייפים מדבר זה’, והוסיף: ‘המשפט צריך להתנהל על פי כל חוקי המשפט’, ועל התובנה הזו חזרו שרים נוספים (תעודה62). ברצונם ליצור הלך רוח מתאים לקראת המשפט היו ראש הממשלה ואישים בכירים אחרים בישראל מעורבים עמוקות בכתיבת ספרו של משה פרלמן, איש המוסד לשעבר, ‘איך נתפס אייכמן’, שיצא לאור עוד לפני תחילת המשפט. הספר הוצג אמנם כיצירה אישית של המחבר ויצא לאור בהוצאת ‘עם עובד’ ההסתדרותית, אך למעשה הביא את הגרסה הרשמית של ממשלת ישראל ללכידתו של אייכמן תוך השמטת מעורבותם של המדינה ושל השירותים המיוחדים. בן-גוריון נפגש עם פרלמן, קרא את כתב היד והכניס בו תיקונים, וכך עשו גם ראש המוסד איסר הראל ובכירים אחרים. במכתב שכתב מנכ”ל משרד ראש הממשלה טדי קולק לאיסר הראל הוא פירט את מעורבותו של בן-גוריון בהכנת הספר והוסיף: ‘כדאי שהספר יופיע ויופץ לפני המשפט כדי שזה יעזור לעצב את דעת הקהל לקראת המאורע’ (תעודה 63).

על הדגשת ההיבטים המדיניים של המשפט עמלה גם שרת החוץ גולדה מאיר. בדיווח של ניצב זלינגר על פגישתו עם היועץ המשפטי לממשלה האוזנר הוא מספר על פגישה של האוזנר עם שרת החוץ ועם שר המשפטים ובה ביקשה לעמוד על כמה עניינים במשפט שיש בהם כדי לשרת את מדיניות החוץ של ישראל כגון הבלטת האידאולוגיה הנאצית לצורך הסברה באפריקה, הצנעת חלקן של בעלות הברית, הבלטת הקשרים בין אייכמן למופתי הירושלמי ועוד (תעודה 64). קובעי המדיניות בעצה אחת עם היועץ המשפטי לממשלה אף החליטו לזמן את ההיסטוריון סאלו בארון מניו יורק למתן עדות היסטורית במשפט, שתתאר את יהדות אירופה לפני השואה ואחריה ותחשוף את ממדי האבדן, כפי שכתב שר המשפטים רוזן לקונסול ישראל בניו יורק בנימין אליאב (תעודה 66).

שאלה מרכזית בהקשרים המדיניים של משפט אייכמן הייתה מידת השפעתו על יחסי ישראל עם גרמניה המערבית. שתי המדינות נמצאו באותה העת בתהליך של התקרבות ביזמתו של בן-גוריון, שראה ביחסים עם גרמניה צורך חיוני לעצם קיומה של מדינת ישראל. הוא חשש, כפי שחששו קובעי המדיניות בגרמניה, שהמשפט יצית בציבור הישראלי גל של איבה לגרמניה, שיעמוד בדרכו של המשך התהליך ואף יקשה את קבלת הסיוע הכלכלי מגרמניה. לשם כך ביקש ראש הממשלה למקד את ההאשמות במשפט בגרמניה הנאצית בתקופת היטלר ולא בעם הגרמני כולו ובגרמניה הנוכחית של אדנאואר. כאמור הדגיש קנצלר גרמניה אדנאואר כמה פעמים את התבטאויותיו של בן-גוריון בדבר ‘גרמניה האחרת’, וטדי קולק סקר במכתב לאליעזר שנער, ראש משלחת ישראל בקלן, את הדיונים שנערכו בצמרת הממשלה בעניין רגישותם של הגרמנים להשפעות של משפט אייכמן. קולק התייחס לאפשרות שעלתה במהלך הדיונים שממשלת ישראל תפרסם הודעה שתדגיש את ההבדל בין גרמניה של אדנאואר ובין זו שאייכמן מייצגה (תעודה 70). ביטוי נוסף לכוונותיו של בן-גוריון מצוי במכתב ששלח לתובע במשפט גדעון האוזנר ובו פירט את הערותיו לטיוטת נאום הפתיחה של התובע ששלח לו האוזנר לעיונו. בן-גוריון דרש לעשות בנאום שינויים הקשורים למידת אשמתו של העם הגרמני בשואה ולהשתמש במונח ‘גרמניה הנאצית’ תחת ‘גרמניה’ וכוונתו הייתה להבדיל בבירור בין שתי ה’גרמניות’. כמו כן הציע להשמיט מן הנאום את הטענה שהנאציזם היה בלתי נמנע בהיסטוריה (תעודה 71):

קטעים ממכתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון אל גדעון האוזנר, 28 במארס, 1961

עם זאת השתדלו בן-גוריון וממשלתו להקפיד על עקרון הסוב יודיצה ועשו כמיטב יכולתם לקיים את עקרון הפרדת הרשויות. בתשובה למכתבה של הסופרת פרל בק (Pearl S. Buck), שאינו מובא בפרסום, כתב בן-גוריון: ‘מכל מקום תהליך המשפט נמשך ואנו חושבים שאסור לזרוע השלטונית להתערב. כפי שאת יודעת יש ציפייה שיוגש ערעור לבית המשפט העליון והפרדת הרשויות היא עיקרון משותף לכל המשטרים הדמוקרטיים’. על העיקרון המשפטי ‘סוב יודיצה’ כתב במכתב אחר: ‘לא אכתוב לעת עתה על גזר דינו של אייכמן, כי המשפט טרם נסתיים סופית’.

הממשלה עשתה אפוא כל מאמץ לקיים משפט צדק ולמנוע טענות שהמשפט הנו משפט ראווה. במכתבו של מנכ”ל משרד ראש הממשלה טדי קולק אל התובע גדעון האוזנר ימים ספורים לאחר תחילת המשפט שיבח אותו קולק על נאום הפתיחה שלו וטרח לציין שאופן ניהול המשפט אינו מותיר עילה לטענות בדבר ‘משפט ראווה’ (תעודה 72). במסגרת מאמציה לקיים משפט הוגן ולמנוע כל לזות שפתיים בעניין זה קיימה הממשלה כמה דיונים על ההגנה על אייכמן במשפט ועשתה כל מאמץ להבטיח לאייכמן הגנה לפי כללי הדין. הממשלה החליטה כאמור לאפשר את בואו של עורך דין גרמני, ואף לחוקק חוק מיוחד שיאפשר לעורך דין זר להגן על נאשם בבית משפט ישראלי בנסיבות מיוחדות. הממשלה אף החליטה שהמדינה תישא בהוצאות הסנגוריה בסכום של 20,000 דולרים(תעודה 67), ולאחר ויכוח ארוך ונוקב אישרה ברוב של קול אחד בלבד (6:5) לשני גרמנים בעלי עבר נאצי לבוא ולהעיד במשפט מטעם ההגנה והבטיחה להם חסינות מפני העמדתם לדין בישראל (תעודה 73). בסופו של דבר שני העדים לא הגיעו לישראל וכל עדויות ההגנה נגבו בחו”ל, ב-16 בתי משפט בשלוש ארצות, והגיעו לירושלים בתוך כמה שבועות מיום גבייתן. אולם חרף רצונה להבטיח לאייכמן הגנה ראויה, לא התירה תחילה הממשלה לעורך הדין סרווציוס להיפגש ביחידות עם מרשו אייכמן בניגוד לכללי הסודיות ביחסי עורך דין ולקוח (ראו לעיל פרק ו) (תעודה 65).

העניין האחרון שהממשלה נדרשה אליו בנוגע לפרשת אייכמן היה יחסה לחנינה. האם להמליץ לנשיא המדינה להיענות לבקשת החנינה של אייכמן, שהוגשה לו לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורו. בדיון הביעו שר האוצר לוי אשכול ושר הסעד יוסף בורג הסתייגות מביצוע גזר דין מוות עתה, אך בסיומו דחתה הממשלה את הצעתו של שר האוצר להמיר את עונש המוות במאסר, ולאחר מכן החליטה פה אחד ‘לא להמליץ בפני נשיא המדינה על מתן חנינה לאדולף אייכמן’(תעודה 75).

ה.9 | הסיקור העיתונאי והתקשורת במשפט אייכמן

מאיירים ועיתונאים בפעולה במשפטו של אדולף אייכמן בבית העם בירושלים, ארכיון המדינה, טס/10000/3

לתקשורת היה חלק משמעותי ביותר בהבאת משפט אייכמן בפני הציבור בישראל ובעיצוב התודעה של הדור שאחרי המשפט. קשה להבין את ההיסטוריה של מדינת ישראל אחרי המשפט במנותק מן ההד שעורר בתקשורת. המשפט עשה שירות עצום לישראל ולעם היהודי. ובתוך זה ניכרת חשיבותה של התקשורת בעידן שלא הייתה בו טלוויזיה בישראל.

מלכתחילה לא הבינו בממשלת ישראל את הפוטנציאל הגלום בהצגת המשפט כולו וניתן אישור לחברה אחת בלבד, אמריקנית, ‘קפיטל סיטיז’, לצלם באולם המשפט. החלטה זו עוררה כעס רב בקרב גורמי תקשורת בעולם שטענו לפגיעה בעיקרון השוויון. דוד לנדור, מנהל לשכת העיתונות, כתב לשגרירות בוושינגטון על הטענות שנשמעו ומסר שבצילום המשפט יעסוק צוות אחד בלבד כדי שלא ייפגע ביטחון בית המשפט או כבודו (תעודה 76), וכדי שהצילום לא ייצור את הרושם שמדובר במשפט ראווה. גם גורמי תקשורת ישראליים התרעמו על החלטה זו. בעלי חברת סרטי גבע פנו לטדי קולק במחאה על הבלעדיות שניתנה לקפיטל סיטיז בסיקור המשפט והדגישו את חשיבות ההסרטה לתעשייה המקומית (תעודה 77). עם זאת נערכה לשכת העיתונות הממשלתית לטפל במאות כתבים מרחבי העולם שהתכוונו לבוא לסקר את המשפט. בפרוטוקול של ישיבת המועצה לחלוקת הכרטיסים למשפט אייכמן ניכר חלקם הרב של העיתונאים הנוכחים במשפט. סוכם ש-474 מקומות באולם יישמרו לעיתונאים (תעודה 79). דוד לנדור העלה את הצורך לתת יחס מיוחד לעיתונאים הגרמנים ולאפשר להם לנצל את ביקורם גם לסיור בארץ (תעודה 78).

הקהל במשפטו של אדולף אייכמן בבית העם בירושלים גנזך המדינה, טס/10000/3

אולם עיקרו של הסיקור העיתונאי התבצע באמצעות שידורי הרדיו של קול ישראל, ואת תיאורו בחרנו להביא באמצעות מאמר שעוסק בכך. ראו: עמית פניצ’בסקי, תמר ליבס ואורה הרמן, אייכמן על גלי האתר: תפקיד הרדיו בהתהוותו של משפט היסטורי

ה.10 | ספיחי משפט אייכמן: אפשרות חידוש משפט קסטנר והבאת פושעים נאצים נוספים לדין

גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, עם העד משה בייסקי באולם בית המשפט, 1 במאי 1961, ארכיון המדינה, טס/10000/7

במהלך משפט קסטנר, שנפתח ב-1954 וגרם לזעזוע בציבור הישראלי, הועלה שמו של אדולף אייכמן לא פעם. הבאתו של אייכמן לישראל נראתה לעורך הדין שמואל תמיר, שהגן על מלכיאל גרינוולד במשפט, הזדמנות לשמוע ממנו דברים שקשורים לקשריו עם קסטנר ולהשתמש בהם בתביעתו לערוך משפט חוזר למרשו. תמיר ניהל חליפת מכתבים בנידון עם גדעון האוזנר. על פי עדותו של האוזנר בספרו באו פניות אלה מצד מי ש’לא השלימו עם פסיקת בית המשפט העליון שזיכה את קסטנר והמשיכו להאשימו’. האוזנר דחה תחילה את פנייתו של תמיר, אולם לאחר פנייה נוספת, שתמיר רמז בה שייתכן שיש בתשובת האוזנר משום כוונה למנוע ממנו בכל מחיר את בירור העובדות מפי אייכמן, הביע האוזנר נכונות לאפשר לו להיפגש עם אייכמן לאחר תום משפטו (תעודה 80).

מי שעסקו שנים ארוכות בניסיונות לעלות על עקבותיהם של פושעי מלחמה נאצים ראו בהבאתו של אייכמן לישראל הזדמנות בלתי חוזרת לשאוב מידע מפיו שיסייע לאתרם ולהביאם לדין. טוביה פרידמן, מנהל המכון לדוקומנטציה, כתב מכתבים אחדים בעניין זה לראש הממשלה בן-גוריון. במכתב, שעליו חתומים גם כמה מחברי הכנסת וחברי מחתרות ההתנגדות בגטאות, הוא מבקש להורות למשטרת ישראל “בשם מליוני בני עמנו שנרצחו” ליזום חקירות נגד פושעים נאצים על סמך המידע שנאסף למשפט אייכמן (תעודה 81). בן-גוריון בתשובתו מחה על הפנייה בשם המיליונים שנרצחו והשיב שכל יהודי זכאי לדאוג להבאת רוצחים נאצים לדין, אבל אף לא אחד רשאי לדבר בשם הנרצחים. במכתב נוסף מעיד פרידמן שמידע שמסר לו אייכמן בכתב הביא למעצרו של פושע נאצי בגרמניה והוא מבקש לאפשר לו להמשיך ולחקור את אייכמן כדי להביא לדין פושעים נוספים (תעודה 82).

ה.11 | סוגיות שעלו במהלך המשפט

כאמור אין פרסום זה עוסק בהיבטים המשפטיים של ניהול משפט אייכמן. עם זאת, בחרנו להביא כמה תעודות ובהן דיווחים והתכתבויות שעוסקים בסוגיות שעלו במהלך הדיונים.

שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים בעת משפט אייכמן, מימין לשמאל: השופט יצחק רווה, אב בית הדין, השופט משה לנדוי והשופט בנימין הלוי גנזך המדינה, טס/3007/203, רשם: בני עדן

ערב תחילת הדיונים במשפט סקר מנכ”ל משרד החוץ יחיל בחוזר מברק ששלח לכלל נציגויות ישראל בעולם את הסוגיות שצפויות לעלות בתחילתו (תעודה 84). נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר עורר עניין רב וזכה לשבחים מפי כול. האוזנר שקד זמן רב על הכנת הנאום. בגלל רגישותו התייעץ כאמור עם ראש הממשלה על היבטיו המדיניים, וכפי שכתב לשר המשטרה בכור שלום שטרית התייעץ גם עם שרת החוץ ועם שר המשפטים (תעודה 85).

עם תחילת הדיונים במשפט התגלעה מחלוקת בין התובע האוזנר לבין יושב ראש הרכב השופטים השופט לנדוי על רקע רצונו של האוזנר להרחיב בעדויות בנוגע למרי בגטאות, עדויות שלדעת השופט לנדוי לא היו רלוונטיות לכתב האישום. היועץ המשפטי למשרד החוץ שבתאי רוזן סקר סוגיה זו במברק לראשי הנציגויות, ובו הביא את עמדתו של האוזנר שכל מה שארע בגטאות, כולל המרי, קשור להחלטת ההשמדה שהתקבלה בועידת ונזה (תעודה 86).

שופטי בית המשפט במשפט אייכמן, השופט יצחק רווה, אב בית הדין, השופט משה לנדוי והשופט בנימין הלוי (מימין לשמאל) גנזך המדינה, טס/10000/3

בישראל של שנות השישים, חדרה המחלוקת הפוליטית אפילו לשוליו של משפט אייכמן. בחילופי מכתבים שניהל עם אייזיק רמבה, עורך העיתון ‘חרות’ של תנועת החרות, הדף האוזנר טענות ורמזים שהעלה רמבה במאמר בעיתון ועל פיהם נבחרו העדים גם על פי שיקולים פוליטיים של השתייכות למפלגות הפועלים. רמבה מצדו השיב שלא לכך כיוון במאמרו. הוא בא להצביע על הסילופים בעדותיהם של צביה לובטקין ואבא קובנר, שהמעיטו בחלקם של מורדי הגטאות שנמנו עם חברי תנועת בית”ר (תעודה 88).

אייזיק רמבה

ה.12 | גזר הדין - תגובות בישראל ובעולם לעניין עונש המוות ולהוצאתו להורג של אייכמן

ב-15 בדצמבר 1961, בישיבה ה-121 של בית הדין שדן בתביעת מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, גזרו השופטים את דינו של אייכמן למיתה. מיד אחר כך הודיע הסנגור סרווציוס על כוונתו לערער על גזר הדין בפני בית המשפט העליון. הדיון על הערעור החל ב-22 במרס 1962 וב-29 במאי דחה בית המשפט העליון את ערעורו של אייכמן. באותו היום שלח אייכמן בקשת חנינה לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, אך בקשתו נדחתה והוא הוצא להורג בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני.

ערכאת בית המשפט העליון דנה בערעורו של אדולף אייכמן, 22 במרס, 1962 גנזך המדינה, טס/10000/8

הוויכוח בעניין הטלת עונש המוות על אייכמן התנהל בכל ימי הפרשה, מיום פרסום לכידתו ועד ליום הוצאתו להורג. בישראל שררה הסכמה כמעט מלאה לגבי ההכרח להוציא את אייכמן להורג, כפי שאפשר ללמוד מהתגובות בעיתונים ערב התלייה וביום שלמחרת. תליית אייכמן נתפסה לא רק כהתגלמות הצדק האנושי אלא גם כהוכחה נוספת לניצחון הריבונות בארץ-ישראל על היהדות הגלותית, שכן רק במדינתו הריבונית הוענקה לעם היהודי אפשרות לתפוס את אייכמן, להעמידו לדין לפני שופטי ישראל בהתאם לכל הכללים ולהמיתו לאחר שמוצו כל הליכי הדין.

מתחילת הפרשה זרמו מכתבים רבים מישראל ומרחבי העולם אל לשכת נשיא המדינה, לשכת ראש הממשלה ולשכתו של השופט לנדוי, ובהם הביעו הכותבים את דעתם בעד הוצאתו להורג של אייכמן ונגדה. אנו הבאנו פה אך מעט מזעיר ממכתבים אלו. רוב המכתבים שנכתבו בישראל הביעו תמיכה בעונש המוות לאייכמן, רבים אף הציעו לשמש תלייניו (תעודות 92, 93).

מכתבו של מקס קריינעס מפאריס לנשיא המדינה, 1962

אולם נשמעו בישראל גם דעות אחרות. חנה ברנהיים-רוזנצוויג מהסניף הישראלי של איגוד נשים בין-לאומי למען השלום והחירות טענה שממילא אין פסק דין שיתאים לחומרת מעשיו של אייכמן והביעה חשש שהוצאתו להורג לא תביא שום תועלת לעם היהודי אלא רק תגביר את האנטישמיות (תעודה 94). דעה דומה הביעה גיסתו של נשיא המדינה בן-צבי תמר שוי במכתב אליו, ובו הציעה שלא להוציא את אייכמן להורג בישראל אלא במדינה אחרת מחשש למעשי נקם נגד יהודים. הנשיא השיב לה שאין להניח לחשש הזה להכתיב את מעשינו בעניין גורלו של אייכמן (תעודה 97).

ברבים מן המכתבים שהגיעו מעבר לים, בעיקר מיהודים בארצות הברית, הובעה בקשה או תקווה שמדינת ישראל תימנע מהוצאתו להורג של אייכמן. למשל פרופסור תאודור פנוס מן המרכז הרפואי באוניברסיטת ארקנסו כתב לנשיא בן-צבי שמשפט אייכמן מעניק הזדמנות לעם היהודי להיות דוגמה והשראה לעולם כולו בהתנגדות לעונש מוות אם יימנע מההוצאה להורג (תעודה 100). מיכאל ארנון משגרירות ישראל בוושינגטון כתב ליועץ המשפטי למשרד החוץ שבתאי רוזן כי הוא מעריך שההתנגדות להטלת עונש מוות על אייכמן חובקת חוגים רחבים מאוד ביהדות ארצות הברית (תעודה 95). מכתב מרשים במיוחד נשלח אל בן-גוריון ממי שחלקה כעבור חמש שנים את פרס נובל לספרות עם הסופר ש”י עגנון, המשוררת היהודייה השוודית ממוצא גרמני נלי זק”ש. היא כתבה לראש הממשלה שבראותה את עצמה קרבן הנאציזם היא מפצירה בו להימנע מהוצאתו להורג של אייכמן כדי להבליט את הטוב לעומת הרוע בעולם. זק”ש אף צירפה למכתב שיר הוקרה לראש הממשלה (תעודה 104 [גרמנית] באדיבות Suhrkamp Verlag Berlin ,תעודה 104 [תרגום השיר לעברית באדיבות שמעון זנדבנק]).

היו בישראל גם מי שלא רק התנגדו לעונש המוות לאייכמן אלא אף פעלו בנידון. בלטה במיוחד קבוצת אנשי רוח בהנהגתם של מרטין בובר והוגו ברגמן. בובר הביע את דעתו בכמה הזדמנויות במהלך המשפט ואף נפגש בעניין זה עם ראש הממשלה. הוא טען שפשעיו של אייכמן הם עצומים ונוראים כל כך שאין כלל דרך להענישו, ומכיוון שעונש המוות פסול מעיקרו – יש להימנע מכך. יום לאחר דחיית ערעורו של אייכמן שלחה קבוצת אנשי הרוח מכתב אל הנשיא בן-צבי ובו נימקו את בקשתם ממנו שיבטל את עונש המוות שהוטל על אייכמן משיקולים של טובת המדינה ודמותה המוסרית, וכדי למנוע הזדמנות משונאי ישראל לטעון שעתה ניתן כופר דם תמורת פשעי הנאצים (תעודה 105). עמדותיו של בובר וחבריו גררו תגובות רבות מצד מתנגדיהם החריפים וכמה מהם מוצגים בפרסום (תעודות 99,98, 103).

ה.13 | אחרית דבר

לפרשת אייכמן הייתה השפעה רבה לא רק על החברה בישראל אלא גם על היחס לשואה ולמחולליה בעולם הרחב. ביטוי נאמן לכך ניתן בסקירה שהוצגה לשרת החוץ גולדה מאיר על מספר ההליכים נגד פושעים נאצים בתקופה שלפני המשפט, במהלכו ואחריו. מן הדוח ניכר שבשנה שלאחר לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל חלה עלייה דרמטית במספר המעצרים של פושעים נאצים ברחבי העולם, בגרמניה ובארצות אחרות. כמו כן מדווח על עלייה ניכרת בשנה זו במספר המשפטים, בהוצאה לפועל של גזרי דין מוות ובהליכי הסגרה של פושעים נאצים, ואף בטיהורים מאלמנטים נאציים בגרמניה המערבית (תעודה 109).

התובע, גדעון האוזנר טוען בבית המשפט, לידו הסנגור, רוברט סרווציוס גנזך המדינה, טס/3007/203 רשם: בני עדן

לאחר הוצאתו של אייכמן להורג עלתה השאלה מה לעשות בכתב היד של זיכרונותיו שכתב בעת שבתו בכלא בישראל בתקווה למכור אותם למוציא לאור וכך לסייע במימון הגנתו. כחצי שנה לאחר תום המשפט כתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון לשר המשטרה בכור שטרית על החלטתו למסור את כתב היד לגנזך המדינה ולאסור את העיון בו בחמש השנים הבאות (תעודה 110).

אייכמן כתב שני חיבורים: זיכרונות אישיים (memoiren) שכתב בחודשים הראשונים למעצרו והושלם ביוני 1960, בתקווה למכור אותם למוציא לאור וכך לסייע במימון הגנתו. כתב היד הזה שמור בגנזך המדינה (חט’ 31, א/3085/25, חט’ 79 א/3001/7) לצפייה בכמה דפים מכתב היד ובנוסח מוקלד. החיבור השני הוא מעין דוח אוטוביוגרפי (götzen) שחיבר בעת המתנתו לפסק הדין והושלם בספטמבר 1961. חיבור זה מכיל את זיכרונותיו ואת התייחסויותיו למידע שנמסר במשפט על חלקו בשואת יהודי אירופה. גם כתב יד זה שמור בגנזך המדינה (חט’ 999 א/342) לצפייה בקטע של כתב היד. לצפייה בקטע של הקלדת כתב היד. לצפייה בתקציר בעברית של החיבור, לצפייה בתקציר באנגלית.

בגנזך המדינה שמור גם חומר רב נוסף שקשור לפרשת אייכמן. בכלל זה תיקי החקירה ואיסוף הראיות של לשכה 06, תיקי בית המשפט בשתי הערכאות, תיקי משרד החוץ הדנים בתהליך איסוף העדות והמוצגים ובתגובות בעולם לפרשה על כל שלביה. מרביתם של החומרים פתוחים לעיון הציבור.

הרשימה המלאה של התעודות בפרסום והקישור אליהן בפרק הבא

ה.14 | לרשימת תעודות נבחרות שהופיע בפרק זה וקישורים נוספים

https://catalog.archives.gov.il/chapter/eichmann-trial-special-documents/