אוסף משפט אייכמן - זיכרון השואה

ד.1 | מבוא

ערכה: מיכל זפט- ארכיון המדינה

משפט אייכמן נחשב לאירוע היסטורי ולציון דרך חשוב בתולדות מדינת ישראל. במאי 1960 הצליחו שליחי המדינה ללכוד בארגנטינה את אדולף אייכמן, האיש שמילא תפקיד מרכזי בגרמניה הנאצית במבצע השמדתם של שישה מיליון מיהודי אירופה, והעבירוהו לישראל כדי להעמידו בה לדין. ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה בכנסת על לכידתו של אייכמן ומיד לאחר מכן החלה המערכת המשטרתית בחקירתו. הראיות שנאספו הוגשו למערכת המשפטית לשם עריכת כתב האישום נגדו. בה בשעה נערכה המערכת הדיפלומטית של ישראל להתמודדות עם התגובות בעולם לחטיפתו של אייכמן ולשאלות המדיניות הכרוכות בה.

מפאת חשיבותו של המשפט החליטה הממשלה להעמיד בראש התביעה את היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. משפטו של אייכמן נפתח ב-11 באפריל 1961 בפני הרכב מיוחד של בית המשפט המחוזי בירושלים בראשותו של שופט בית המשפט העליון משה לנדוי. כעבור שבעה חודשים, ב-15 בדצמבר של אותה שנה, גזר עליו בית המשפט עונש מוות. סנגורו הגרמני של אייכמן ד”ר רוברט סרווציוס הגיש ערעור על גזר הדין. הדיון בערעור החל ב-22 במרס 1962 וב-29 במאי 1962 דחו אותו חמישה שופטי בית המשפט העליון. בקשת החנינה שהוגשה לנשיא המדינה יצחק בן-צבי נדחתה גם היא, ובלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962 הוצא אדולף אייכמן להורג.

סדרת אירועים זו נתפסה בספרות המחקר כקו פרשת המים בהתייחסותה של החברה הישראלית אל השואה. חודשים רבים מיקד משפטו של אייכמן את תשומת לבה של החברה הישראלית, היה לנושא העיקרי בכל העיתונים וזכה לסיקור מקיף בשידורי הרדיו הישראליים. יחיעם ויץ מצטט במאמר שכתב את ישראל גוטמן, שהעיד במשפט וכתב לאחר מכן שמשפט אייכמן הביא לשינוי ביחסו הצר והחד-ממדי של הציבור הישראלי לשואה ולקרבנותיה. בפעם הראשונה ‘הוא נחשף למלוא הסבל של הקורבנות, למצוקתם, לתחושת חוסר האונים שלהם ולמאמציהם לשרוד ולשמור על צלם אנוש’. בעקבות המשפט חל שינוי ביחסה של החברה בישראל אל השואה ואל קרבנותיה. אם בשנות החמישים ראו את הנספים במידה רבה כמי שהלכו ‘כצאן לטבח’ והשואה הייתה מוקד לחילוקי דעות ולפולמוסים, כשמשפט קסטנר היה שיאה של מגמה זו, הרי שמשפט אייכמן סיפק מעין חוויה מטהרת שבעקבותיה נעשתה שואת יהודי אירופה לעניין מאחד בחברה הישראלית.

 

רשימת הפרקים בפרסום:

• הבאתו של אדולף אייכמן לישראל וההכנות לכליאתו ולחקירתו
• השפעתה של פרשת אייכמן על יחסי ישראל-ארגנטינה
• התגובות בעולם ללכידתו של אייכמן, להבאתו למשפט בישראל ופעולות משרד החוץ בעניין
• התגובות בממשלה, בעיתונות ובציבור בגרמניה ללכידתו של אייכמן ולמשפטו בישראל
• איסוף הראיות וההכנות למשפט
• פרשת הסנגוריה
• ממשלת בן-גוריון ופרשת אייכמן
• הסיקור העיתונאי והתקשורת במשפט אייכמן
• ספיחי משפט אייכמן: אפשרות חידוש משפט קסטנר והבאת פושעים נאצים נוספים לדין
• סוגיות שעלו במהלך המשפט
• גזר הדין – תגובות בישראל ובעולם לעניין עונש המוות ולהוצאתו להורג של אייכמן
• אחרית דבר
• רשימת התעודות בפרסום

ד.2 | הבאתו של אדולף אייכמן לישראל וההכנות לכליאתו ולחקירתו

בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-23 במאי 1960 הודיע בן-גוריון לחברי הממשלה שכוחות הביטחון הישראליים תפסו את אדולף אייכמן. בן-גוריון לא ציין באיזו ארץ נתפס אייכמן וסירב לענות על כך גם כשנשאל ישירות. בדבריו הדגיש שאייכמן מסר לשוביו מכתב ובו הוא מצהיר שהוא מוכן לעמוד למשפט בישראל. בישיבה נתנו השרים ביטוי להתרגשותם לנוכח התפתחות זו, ונידון בה גם ההכרח במינוי סנגור לנאשם (תעודה 1).

עם הבאתו של אייכמן לישראל מסרו אותו סוכני המוסד לידי משטרת ישראל, וזו נערכה להחזקתו הממושכת במעצר  לאחר שנעצר כחוק על ידי שופט שלום. במסמך פנימי של המשטרה ב-25 במאי 1960 קבע מפכ”ל המשטרה יוסף נחמיאס את תנאי כליאתו של אייכמן בבית המעצר ביגור, שנקרא עתה מחנה אייר והוכשר במיוחד לצורך זה לאחר שפונה מכל יושביו. נחמיאס גם כתב הוראות להכנתו של המתקן לחקירתו של אייכמן ולעבודת האיסוף של המסמכים הדרושים למשפטו (תעודה 2). המשטרה הקימה יחידה מיוחדת לחקירתו של אייכמן ולאיסוף הראיות נגדו, לשכה 06, בה רוכזו מיטב החוקרים. במסמך נוסף מאותו יום הודיע נחמיאס לניצב אברהם זלינגר על מינויו לראש צוות החוקרים בתיק אייכמן, ופירט את תפקידיו ואת נושאי החקירה של לשכה 06. הוא הציב גבולות לחקירה כדי שלא תפלוש לתחומי החקירה של השב”כ (תעודה 3).

 

ד.3 | השפעתה של פרשת אייכמן על יחסי ישראל-ארגנטינה

ראש הממשלה בן-גוריון החליט כי השיקול המוסרי וההיסטורי מכריע ונתן אישור לראש המוסד איסר הראל לבצע את חטיפת אייכמן בארגנטינה ולהביאו לישראל בחשאי למרות הסיכון הדיפלומטי הכרוך בכך. לאחר שנודע על החטיפה החזירה ארגנטינה את שגרירה מתל אביב ואף פנתה למועצת הביטחון בנידון בתביעה לגנות את ישראל ולהורות לה להחזיר את אייכמן לשטחה. בניסיון לרכך את המתח שלחה ממשלת ישראל איגרת לממשלת ארגנטינה ובה נטען ששלטונות ישראל לא היו מעורבים בחטיפתו של אייכמן ולא ידעו כלל שהוא הובא לישראל מארגנטינה. על פי הודעה זו קבוצת מתנדבים יהודים וביניהם כמה ישראלים התחקו אחר עקבותיו של אייכמן מאז סוף מלחמת העולם השנייה והם שהביאוהו לישראל. אייכמן, נאמר בהודעה, הביע את הסכמתו לבוא מרצונו הטוב למשפט בישראל (תעודה 4). גרסה זו, שהיו בה כמה סתירות פנימיות, לא נתקבלה על דעתם של שלטונות ארגנטינה אף שהייתה בה התנצלות על הפרה אפשרית של החוק הארגנטיני. נוכח התעקשותה של ממשלת ארגנטינה נבחנו במשרד החוץ הישראלי כמה הצעות לצעדים שיפעילו לחץ בין-לאומי על ממשלתה, ובכלל זה הרעיון להשתמש בידיעה על הימצאו של יוזף מנגלה בארגנטינה כהוכחה לכך שארגנטינה לא הייתה משתפת פעולה לו פנתה אליה ישראל בבקשה ישירה להסגיר את אייכמן (תעודה 7).

מועצת הביטחון גינתה את ישראל והטילה עליה להעניק לארגנטינה ‘פיצוי הולם’. לממשלת ישראל הועבר מסר שממשלת ארגנטינה הגיעה למסקנה כי יש לסיים את המתיחות בין שתי המדינות ולהחזיר את היחסים למצב תקין. היועץ המשפטי למשרד החוץ שבתאי רוזן ניסח עם פקידי ממשל ארגנטיניים הודעה משותפת שכללה התנצלות רשמית של ישראל והודעה על סיום המשבר.

 

ד.4 | התגובות בעולם ללכידתו של אייכמן, להבאתו למשפט בישראל ופעולות משרד החוץ בעניין

לאחר הודעתו של בן-גוריון בכנסת על לכידתו של אייכמן היו דפי העיתונים מלאים בתיאור התגובות הנרגשות בציבור הישראלי. ההודעה הכתה גלים גם בעולם וזכתה לפרסום ניכר באמצעי התקשורת. מכתבים רבים זרמו אל לשכת ראש הממשלה מישראל ומהעולם. תעודה ובה סקירת המכתבים שהגיעו למשרד ראש הממשלה בקשר לפרשת אייכמן בתקופה שבין יוני לאוגוסט 1960 מפרטת את האהדה הרבה לעמדת ישראל שעולה מהם, אך גם את הדאגה מהסכסוך בין ארגנטינה לישראל. היו בין הכותבים גם מי שעסקו בשאלה כיצד יש לנהוג באייכמן ואם להענישו בארץ או להעבירו למשפט במקום אחר או לשפטו בפני בית דין בין-לאומי (תעודה 10).

תמונה שונה מעט עלתה מהדיווחים הרבים של נציגי ישראל בעולם על התגובות במקומות שירותם. חטיפתו של אייכמן ממדינה ריבונית והבאתו לישראל העלתה שורה של שאלות בדבר חוקיות המהלך ובדבר זכותה של ישראל לשפוט את אייכמן על אדמתה. הסוגיות האלו חייבו את משרד החוץ להיערך למערכת הסברה מקיפה. יוחנן כהן, סגן מנהל מחלקת מידע במשרד החוץ, כתב מזכר בנוגע למדיניות ההסברה של ישראל בעניין אייכמן והציג בו ניתוח של התגובות בעיתונות העולמית ואת התמונה המורכבת העולה מהן, תמיכה בצד הסתייגות. הוא הציג את השאלות הבעייתיות שעולות מן המצב והציע כיצד להיערך להן מבחינה הסברתית (תעודה 15).

רגישות מיוחדת למשפטו של אייכמן שררה בפולין, שבה התבצעו מרבית פעולות ההשמדה. צירות ישראל בוורשה דיווחה שהממשלה הפולנית הורתה שלא לשתף פעולה עם התביעה בישראל וחששה מצורת ההצגה של הפולנים במשפט (תעודה 13). עם תחילתו של המשפט אכן הביעו נציגי פולין זעם רב על דרך ההצגה של מדינתם בעיתונות בישראל ועל האשמתם כמשתפי פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים:

הדיווחים לעומת זאת סיפרו על יחס שונה בקרב הציבור בפולין. לידי התביעה נמסר תיעוד רב מפולין באמצעות אנשים פרטיים. ציר ישראל בפולין רחבעם עמיר אף דיווח על דעת הקהל הפולנית, האוהדת ברובה את צעדיה של ישראל ובאה לידי ביטוי במכתבים, במאמרים בעיתונות ובפגישות של נציגי ישראל עם אנשי משרד החוץ הפולני, שהכירו בזכותה של ישראל להעמיד את אייכמן לדין (תעודה 11).

יחס מסתייג כלפי משפט אייכמן שרר בכל ארצות הגוש הסובייטי בהנחייתה של ברית המועצות. מנהל מחלקת מזרח-אירופה במשרד החוץ דיווח לניצב זלינגר שמדינות הגוש הסובייטי עורמות קשיים רבים על הניסיונות להיעזר במוסדותיהן בהכנת כתב התביעה (תעודה 12). בחלק מן הדיווחים של נציגי ישראל במדינות מזרח-אירופה נמסר שישראל מואשמת בהימנעות מכוונת מהצגת התמונה המלאה של השואה במשפט. מנהיגיה, כך נטען, מעוניינים להמשיך בהידוק היחסים עם גרמניה המערבית ולכן מתחשבים בחששות של מנהיגיה מן ההשלכות של משפט אייכמן על אישים וחברות בגרמניה. למשל ציר ישראל בבלגרד אליעזר שלוש דיווח למחלקת מזרח-אירופה במשרד החוץ על שיחות שניהל עם שגרירי ארצות מזרח-אירופה בבלגרד. שגריר ברית המועצות תקף בשיחתם בחריפות את ישראל על דרך ניהולו של משפט אייכמן ועל התעלמותה המכוונת של ישראל, לטענתו, מגורמים בעלי עבר נאצי בגרמניה המערבית.(תעודה 20).

את התגובות הראשונות בארצות הברית לפרשת אייכמן תיאר מיכאל ארנון, היועץ לענייני עיתונות בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא כתב למנכ”ל משרד החוץ על ההסתייגויות בדעת הקהל האמריקנית מפרשת אייכמן, והביא את המלצת אנשי השגרירות להימנע בכל דרך ממשפט ראווה ואף לשקול הימנעות מהטלת גזר דין מוות על אייכמן (תעודה 14).

 

ד.5 | התגובות בממשלה, בעיתונות ובציבור בגרמניה ללכידתו של אייכמן ולמשפטו בישראל

לכידתו של אייכמן, הבאתו לישראל, ההכנות למשפטו וגזר הדין שהוטל עליו זכו מטבע הדברים להבלטה רבה בגרמניה המערבית ולתגובות האוכלוסייה בה, שמצאה את עצמה מעומתת עם עברה של האומה הגרמנית. משלחת הקניות של ישראל בקלן בראשותו של אליעזר (פליקס) שנער דיווחה תדיר על הלכי רוח אלו למשרד החוץ ולראש הממשלה, שחששו מהשפעת פרשת אייכמן על יחסי ישראל – גרמניה (להלן פרק ז). עם פרסום לכידתו של אייכמן מלמדת סקירת התגובות בעיתוני גרמניה המערבית ש’כולם מביעים איפוק ומתארים פשעי אייכמן האיומים’ ומקווים שממשלתם תגיש את כל הסיוע הנחוץ להעמדתו לדין, אולי אפילו בגרמניה (תעודה 21). אלא שבחוגים שונים בגרמניה שרר חשש שמשפט אייכמן יעלה אל פני השטח שאלות רבות שהודחקו בדבר עברה של גרמניה. למשל חליפת מכתבים בין משרד החוץ למשלחת בקלן חושפת טענה שעלתה במאמרים ב’דר שפיגל’ ועל פיה משפט אייכמן הוא משפט ראווה שנועד לסחוט עזרה כלכלית נוספת מגרמניה לאחר תום השילומים, ומועלית השערה שהמאמרים האלו נכתבו כדי לרצות חוגים שיכולים להיפגע מחידוש החקירות בעקבות מאסרו של אייכמן (תעודה 22). החששות גברו לאחר תחילת המשפט. צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן, סקר את תגובת הקהל בגרמניה במהלך המשפט וציין שניכר חשש מכך שהמשפט יקשר בין גרמניה הנוכחית לגרמניה הנאצית מן העבר וכי הציבור מתחמק מלדון במשפט מחשש להצגת שאלות בלתי נעימות מצדו של הדור הצעיר (תעודה 33).

מרבית הדיווחים מלמדים על העיסוק של גורמים רשמיים בגרמניה המערבית, ובהם הדרגים הגבוהים ביותר, בפרשת אייכמן. בחוגים הרשמיים, כך עולה מן הדיווחים, יש סיפוק מעצם העמדתו של אייכמן לדין. עם זאת רבים החששות והדאגה שהמשפט יצית גל של שנאה כלפי גרמניה בהנהגתו של אדנאואר, אך יש תקווה שממשלת ישראל לא תיתן יד לניצול המשפט באופן זה: ‘לאחר שראש הממשלה הביע בהזדמנויות שונות את דעתו על אופי גרמניה החדשה ולאחר שממשלת בון הוכיחה את רצונה לפצות את העם היהודי במידה שאפשר לפצות בעד הנזק החומרי (תעודה 24). מן הדיווחים על פגישות עם אנשי משרד החוץ הגרמני שב ועולה חשש שגרמניה המזרחית והגוש הסובייטי בכללו ינצלו את המשפט כדי לצאת במסע הסתה נגד גרמניה המערבית ולהציגה כממשיכת דרכה של גרמניה הנאצית (תעודות 26, 29). גרמניה המזרחית אף שלחה לישראל עורך דין ושמו פרידריך קאול, והוא ניהל תעמולה ברוח זו במהלך המשפט כפי שדיווח מנכ”ל משרד החוץ חיים יחיל (תעודה 32). יחיל ציין שחלק ניכר מתעמולה זו נסמך על העובדה שהנס גלובקה, בעל עבר נאצי וממנסחי חוקי נירנברג, שימש באותה העת מנהל לשכתו ועוזרו הקרוב ביותר של קנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר. הקנצלר עצמו נדרש לנושא זה ולשאר העניינים שקשורים למשפט אייכמן כמה פעמים. במסיבות עיתונאים שערך הציג את עמדותיו באשר לעברה של גרמניה, לסבלו של העם הגרמני, וליחסי ישראל- גרמניה על רקע המשפט ואף יצא להגנתו של גלובקה (תעודות 28, 30).

פרק זה נחתם בדיווחים על התגובות בגרמניה לפסק דין המוות שנגזר על אייכמן ולהוצאתו לפועל, ולהשפעתם על העיסוק בעברה של גרמניה. העיתונות הגרמנית ככלל הצדיקה את גזר הדין ואת ההוצאה להורג. מרבית העיתונים הזהירו מפני המסקנה שעם מות אייכמן יוכל העם הגרמני להתנער מהאחריות לשואה, וציינו שאין לראות במותו כפרה על עוונות האשמים הנותרים וכי על האומה הגרמנית להמשיך ולהיאבק עם מצפונה (תעודות 35, 36).

עוד על כינון היחסים עם גרמניה בשנים אלו בפרסום המוצג באתר ארכיון המדינה: יחסי ישראל – הרפובליקה הפדרלית של גרמניה 1961 – 1967:

https://catalog.archives.gov.il/chapter/relations-between-israel-and-the-federal-republic-of-germany/

ד.6 | איסוף הראיות וההכנות למשפט

ההכנות למשפט אייכמן נמשכו כשנה והתמקדו במישור המשטרתי ובמישור המנהלי. המישור המשטרתי היה תחום עיסוקם של חוקרי לשכה 06. תשעה חודשים עמלו חוקרי הלשכה על איסוף הראיות נגד אייכמן ברחבי העולם. מנכ”ל משרד החוץ חיים יחיל הורה לנציגויות ישראל במדינות הרלוונטיות שיפנו לממשלות בבקשה שתסייענה לחוקרים באיסוף הראיות (תעודה 37).

אחת הסוגיות המעניינות באיסוף החומר נוגעת ל’מסמך זאסן’, ריאיון שערך וילם זאסן, עיתונאי הולנדי בעל עבר נאצי, עם אייכמן בארגנטינה ב-1956. בדצמבר 1960 פרסם השבועון Life קטעים מן הריאיון, והתברר שיש בו חומר מרשיע יותר משיש בדברים שמסר אייכמן בחקירתו. העתק של הריאיון המלא הגיע לידי משטרת ישראל מפולין ולשכה 06 ביקשה להביא ראיות מן המסמך אך שר המשפטים החליט לפסול את השימוש במסמך משום שמצא שאין זה ראוי להשתמש בחומר שערכו נאצים. במכתב למפכ”ל המשטרה ביקש ניצב זלינגר, מפקד לשכה 06, לערער על ההחלטה ולהניח לחוקרי הלשכה להשתמש בכל זאת במסמך (תעודה 41). במשפט קיבלה התביעה אישור להשתמש רק בחלק ממנו, זה שכתוב בכתב יד ומכיל הערות בכתב ידו של אייכמן.
לצפייה בקטע מתוך מסמך זאסן

ההכנות כללו גם את בחירת העדים, ולשם כך נפגשו אנשי המשטרה והפרקליטות עם אנשי ‘יד ושם’ ודנו בנושאים שיש להעלות במשפט באמצעות העדים (תעודה 40). היו גם מי שהציעו את עצמם לעדים, למשל שופט

בית המשפט העליון של מדינת פנסילבניה מיכאל מוסמנו, ששפט בחלק ממשפטי נירנברג, הציע להעיד על מעשיהם של אייכמן והכפופים לו על סמך הדברים ששמע במשפטי נירנברג(תעודה 42). הצעתו התקבלה ברצון ומוסמנו אכן העיד במשפט. עם תום עבודתה של לשכה 06 כתב מפקדה ניצב אברהם זלינגר דוח מפורט על עבודת הלשכה ושלח אותו למפכ”ל המשטרה נחמיאס (תעודה 45).

ההכנות המנהליות כללו דיונים בעניין הכנת המקום שנבחר למשפט, בית העם בירושלים, והזמנת נציגי מדינות זרות לשמש משקיפים בו. במכתב אל שרת החוץ גולדה מאיר הציע היועץ המשפטי לממשלה והתובע המיועד במשפט אייכמן גדעון האוזנר להזמין את נציגי ארבע המעצמות שישבו בדין במשפטי נירנברג כדי להבליט ‘שאנו ממשיכים כאן בארץ את מפעל נירנברג’ (תעודה 43).

הכנת תא הזכוכית שבו שהה אדולף אייכמן במהלך משפטו, 28 בפברואר 1961, באדיבות הצלם: עלי כהן

ד.7 | פרשת הסנגוריה

מינוי משפטן שייטול על עצמו את הגנתו של אייכמן במשפט היה עניין רגיש שהעסיק את רשויות החוק והממשל למן הרגע הראשון. בשאלה זו נדרשה מעורבות רבה של ממשלת ישראל (להלן פרק ז). לאחר התלבטויות החליטה הממשלה לאפשר את הבאתו של עורך דין גרמני, ובתנאי שלא יהיה בעל עבר נאצי, ואף לחוקק חוק מיוחד שיאפשר לעורך דין זר להגן על נאשם בבית משפט ישראלי בנסיבות מיוחדות.

ב-27 ביוני 1960 פנה עורך הדין ד”ר רוברט סרווציוס מקלן, גרמניה, אל שר המשפטים פנחס רוזן בבקשה לאפשר לו להיות סנגורו של אייכמן בהתאם לבקשת משפחתו ולאחר ששירת בזמנו כסנגור במשפטי נירנברג. לאחר שהתקבלה חוות דעת מהמשלחת בקלן ובה הערכה לגבי עמדותיו הפוליטיות וכישוריו של סרווציוס כמשפטן (תעודה 48) שלח גדעון האוזנר לראש הממשלה הודעה שקיבל ממנו מכתב. הסנגור המיועד הצהיר כי מעולם לא היה חבר במפלגה הנאצית ואף צירף אישור לכך מנשיא הסתדרות עורכי הדין בקלן (תעודה 51). בדיונים בעניין סרווציוס, כמו גם בעניינים אחרים שקשורים למשפט, נעזרו הרשויות בידיעותיו של שמעון ויזנטל, לוכד הנאצים שישב בווינה והיה מעורב באיסוף מידע על פושעים נאצים ברחבי העולם. סגן ניצב אפרים הופשטטר, סגן מפקד לשכה 06, דיווח על פגישה שערך עמו בעניינים אלו (תעודה 53). ויזנטל עצמו כתב להופשטטר ומסר לו מידע נוסף בעניין ההגנה ובעניין ניסיונותיו של אחיו של אדולף אייכמן, רוברט, להשיג עדות שממעיטה באשמתו של אחיו ומטילה האשמות כבדות על הנס גלובקה (תעודה 55).

הידיעות שמסר ויזנטל ודיווחים שהתקבלו על קשרים של משפחת אייכמן ועורך הדין סרווציוס עם גורמים ניאו-נאציים הציבו דילמה קשה בפני רשויות המשפט. מחד גיסא שרר רצון עז לנהל משפט צדק על פי כל כללי הדין, ומאידך גיסא הייתה חשדנות רבה כלפי סרווציוס וחשש מפרובוקציות שיפגעו בניהול המשפט החשוב כל כך בעיני הרשויות. הטיפול בניהול מערכת ההגנה הציב אפוא כמה בעיות כבדות משקל ואלו הוטלו לפתחה של ממשלת ישראל. בדיון ארוך שקיימה הממשלה נידונה הצעתו של שר המשפטים רוזן לאפשר לסרווציוס להיפגש עם מרשו ביחידות, בלא נוכחות שוטר, המאזין לשיחות באמצעות רמקולים שהותקנו במקום בניגוד למקובל ביחסי עורך דין ולקוח. למרות רצונם של השרים להבטיח משפט הוגן קיבלה הממשלה בתום הדיון את דעתו של ראש המוסד איסר הראל שאין לאפשר זאת מחשש שעורך הדין יעביר לאייכמן מסרים מארגונים נאו-נאצים ואלה יפגעו ביכולת ללמוד מתוך דבריו על פושעים נאצים נוספים, או שיעביר לו הנחיות לשלוח יד בנפשו (תעודה 65). סרווציוס המשיך לנסות לשנות את רוע הגזרה ובפגישה עם היועץ המשפטי האוזנר, שקצין משטרה דיווח עליה למפכ”ל, ביקש לאפשר לו להיפגש עם אייכמן ‘לא כפי שאומרים בארבע עיניים כי אם בארבע אוזניים’, אך בקשתו נדחתה (תעודה 60). בעקבות איומיו של סרווציוס להפסיק עקב כך את ייצוגו של אייכמן יצאו חמישה ימים לאחר מכן הוראות חדשות. ראש ענף ארגון במשטרה מסר למפקד מחנה אייר הוראות חדשות לנוהלי הפגישה של סרווציוס עם מרשו, ובהן הנחייה להתקין אוזניות שיאפשרו לאייכמן לשוחח ב”ארבע אוזניים” עם פרקליטו (תעודה 61).
מצוי בידינו רישום של שלוש שיחות שניהל סרווציוס עם אייכמן ובהן עלו עניינים כגון קו ההגנה שיינקט במשפט, ביקוריו של אייכמן באושוויץ וראייתו את תאי הגזים, השקפת עולמו של אייכמן בהווה לעומת השקפת עולמו בעת היותו קצין נאצי, דעתו על אדולף היטלר, שבחים שחלק אייכמן לחוטפיו ולדרך פעולתם ועוד(תעודה 57).

עוד עניין שהממשלה נדרשה אליו היה פנייתו של סרווציוס למדינת ישראל שתישא בהוצאות הסנגוריה (תעודה 58 [גרמנית], תעודה 58 [תרגום לעברית]). נוסף עליה הדיווח מן המשלחת בקלן שאף ממשלת גרמניה המערבית מעדיפה זאת כדי להימנע מן הצורך לשלם בעצמה את שכרו של סרווציוס ולהיקלע בשל כך למבוכה פוליטית. הממשלה החליטה שמדינת ישראל תישא בהוצאות הסנגוריה.

להצגת כלל התעודות בפרסום

ד.8 | ממשלת בן-גוריון ופרשת אייכמן

משפט אייכמן לא היה ‘עוד משפט’ אלא אירוע שאיש לא הטיל ספק בחשיבותו הרבה, הלאומית והחינוכית. פרשת אייכמן העסיקה על כן את ממשלת ישראל, שמצאה את עצמה מעורבת בכמה עניינים שהיו קשורים למשפט.

גישתם של ראש הממשלה בן-גוריון וממשלתו למשפט אייכמן הייתה מבוססת על כמה עקרונות: קיום המשפט בכל מחיר; הצגתו כבעל חשיבות חינוכית והסברתית רבה; הפקת מרב היתרונות המדיניים ממנו ונטרול הסכנות הטמונות בו בעיקר בכל הקשור ליחסי ישראל–גרמניה המערבית; מאמץ לקיים משפט צדק הוגן ככל האפשר תוך הקפדה מרבית על עקרון הפרדת הרשויות. הניסיון לשמור על כל העקרונות האלו בעת ובעונה אחת היה לעתים בעייתי ויצר מדי פעם סתירות בהתנהלותה של הממשלה.

את הקו המנחה בגישתה של הממשלה למשפט קבע בן-גוריון כמה ימים לאחר הודעתו הראשונה על לכידתו של אייכמן. בישיבת ממשלה שהתכנסה ב-29 במאי 1960, לאחר שראש המוסד איסר הראל סקר את פעולת חטיפתו של אייכמן, קבע ראש הממשלה נחרצות: ‘העיקר אינו העונש, כי איני רואה עונש ראוי למעשה זה, מה אם יתלו איש שרצח מיליוני ילדים, נשים וזקנים, אני רואה חשיבות במשפט עצמו. […] זה לא צריך להיות משפט רק נגדו אלא משפט שיגולל כל פרשת השואה […] העניין אינו אייכמן בלבד. מוכרחים לגלות במשפט כל הנעשה על ידי הנאצים ליהודים, כל זה צריך לקבל במשפט תיאור מלא. זה נחוץ כלפינו, יש דור חדש ששמע משהו, אבל לא חי את זאת. […] זה נחוץ לא רק כלפי עצמנו, אלא כלפי העולם. העולם רוצה לשכוח זאת, גם מתעייפים מדבר זה’, והוסיף: ‘המשפט צריך להתנהל על פי כל חוקי המשפט’, ועל התובנה הזו חזרו שרים נוספים (תעודה62). ברצונם ליצור הלך רוח מתאים לקראת המשפט היו ראש הממשלה ואישים בכירים אחרים בישראל מעורבים עמוקות בכתיבת ספרו של משה פרלמן, איש המוסד לשעבר, ‘איך נתפס אייכמן’, שיצא לאור עוד לפני תחילת המשפט. הספר הוצג אמנם כיצירה אישית של המחבר ויצא לאור בהוצאת ‘עם עובד’ ההסתדרותית, אך למעשה הביא את הגרסה הרשמית של ממשלת ישראל ללכידתו של אייכמן תוך השמטת מעורבותם של המדינה ושל השירותים המיוחדים. בן-גוריון נפגש עם פרלמן, קרא את כתב היד והכניס בו תיקונים, וכך עשו גם ראש המוסד איסר הראל ובכירים אחרים. במכתב שכתב מנכ”ל משרד ראש הממשלה טדי קולק לאיסר הראל הוא פירט את מעורבותו של בן-גוריון בהכנת הספר והוסיף: ‘כדאי שהספר יופיע ויופץ לפני המשפט כדי שזה יעזור לעצב את דעת הקהל לקראת המאורע’ (תעודה 63).

על הדגשת ההיבטים המדיניים של המשפט עמלה גם שרת החוץ גולדה מאיר. בדיווח של ניצב זלינגר על פגישתו עם היועץ המשפטי לממשלה האוזנר הוא מספר על פגישה של האוזנר עם שרת החוץ ועם שר המשפטים ובה ביקשה לעמוד על כמה עניינים במשפט שיש בהם כדי לשרת את מדיניות החוץ של ישראל כגון הבלטת האידאולוגיה הנאצית לצורך הסברה באפריקה, הצנעת חלקן של בעלות הברית, הבלטת הקשרים בין אייכמן למופתי הירושלמי ועוד (תעודה 64). קובעי המדיניות בעצה אחת עם היועץ המשפטי לממשלה אף החליטו לזמן את ההיסטוריון סאלו בארון מניו יורק למתן עדות היסטורית במשפט, שתתאר את יהדות אירופה לפני השואה ואחריה ותחשוף את ממדי האבדן, כפי שכתב שר המשפטים רוזן לקונסול ישראל בניו יורק בנימין אליאב (תעודה 66).

שאלה מרכזית בהקשרים המדיניים של משפט אייכמן הייתה מידת השפעתו על יחסי ישראל עם גרמניה המערבית. שתי המדינות נמצאו באותה העת בתהליך של התקרבות ביזמתו של בן-גוריון, שראה ביחסים עם גרמניה צורך חיוני לעצם קיומה של מדינת ישראל. הוא חשש, כפי שחששו קובעי המדיניות בגרמניה, שהמשפט יצית בציבור הישראלי גל של איבה לגרמניה, שיעמוד בדרכו של המשך התהליך ואף יקשה את קבלת הסיוע הכלכלי מגרמניה. לשם כך ביקש ראש הממשלה למקד את ההאשמות במשפט בגרמניה הנאצית בתקופת היטלר ולא בעם הגרמני כולו ובגרמניה הנוכחית של אדנאואר. כאמור הדגיש קנצלר גרמניה אדנאואר כמה פעמים את התבטאויותיו של בן-גוריון בדבר ‘גרמניה האחרת’, וטדי קולק סקר במכתב לאליעזר שנער, ראש משלחת ישראל בקלן, את הדיונים שנערכו בצמרת הממשלה בעניין רגישותם של הגרמנים להשפעות של משפט אייכמן. קולק התייחס לאפשרות שעלתה במהלך הדיונים שממשלת ישראל תפרסם הודעה שתדגיש את ההבדל בין גרמניה של אדנאואר ובין זו שאייכמן מייצגה (תעודה 70). ביטוי נוסף לכוונותיו של בן-גוריון מצוי במכתב ששלח לתובע במשפט גדעון האוזנר ובו פירט את הערותיו לטיוטת נאום הפתיחה של התובע ששלח לו האוזנר לעיונו. בן-גוריון דרש לעשות בנאום שינויים הקשורים למידת אשמתו של העם הגרמני בשואה ולהשתמש במונח ‘גרמניה הנאצית’ תחת ‘גרמניה’ וכוונתו הייתה להבדיל בבירור בין שתי ה’גרמניות’. כמו כן הציע להשמיט מן הנאום את הטענה שהנאציזם היה בלתי נמנע בהיסטוריה (תעודה 71):

עם זאת השתדלו בן-גוריון וממשלתו להקפיד על עקרון הסוב יודיצה ועשו כמיטב יכולתם לקיים את עקרון הפרדת הרשויות. בתשובה למכתבה של הסופרת פרל בק (Pearl S. Buck), שאינו מובא בפרסום, כתב בן-גוריון: ‘מכל מקום תהליך המשפט נמשך ואנו חושבים שאסור לזרוע השלטונית להתערב. כפי שאת יודעת יש ציפייה שיוגש ערעור לבית המשפט העליון והפרדת הרשויות היא עיקרון משותף לכל המשטרים הדמוקרטיים’. על העיקרון המשפטי ‘סוב יודיצה’ כתב במכתב אחר: ‘לא אכתוב לעת עתה על גזר דינו של אייכמן, כי המשפט טרם נסתיים סופית’.

הממשלה עשתה אפוא כל מאמץ לקיים משפט צדק ולמנוע טענות שהמשפט הנו משפט ראווה. במכתבו של מנכ”ל משרד ראש הממשלה טדי קולק אל התובע גדעון האוזנר ימים ספורים לאחר תחילת המשפט שיבח אותו קולק על נאום הפתיחה שלו וטרח לציין שאופן ניהול המשפט אינו מותיר עילה לטענות בדבר ‘משפט ראווה’ (תעודה 72). במסגרת מאמציה לקיים משפט הוגן ולמנוע כל לזות שפתיים בעניין זה קיימה הממשלה כמה דיונים על ההגנה על אייכמן במשפט ועשתה כל מאמץ להבטיח לאייכמן הגנה לפי כללי הדין. הממשלה החליטה כאמור לאפשר את בואו של עורך דין גרמני, ואף לחוקק חוק מיוחד שיאפשר לעורך דין זר להגן על נאשם בבית משפט ישראלי בנסיבות מיוחדות. הממשלה אף החליטה שהמדינה תישא בהוצאות הסנגוריה בסכום של 20,000 דולרים(תעודה 67), ולאחר ויכוח ארוך ונוקב אישרה ברוב של קול אחד בלבד (6:5) לשני גרמנים בעלי עבר נאצי לבוא ולהעיד במשפט מטעם ההגנה והבטיחה להם חסינות מפני העמדתם לדין בישראל (תעודה 73). בסופו של דבר שני העדים לא הגיעו לישראל וכל עדויות ההגנה נגבו בחו”ל, ב-16 בתי משפט בשלוש ארצות, והגיעו לירושלים בתוך כמה שבועות מיום גבייתן. אולם חרף רצונה להבטיח לאייכמן הגנה ראויה, לא התירה תחילה הממשלה לעורך הדין סרווציוס להיפגש ביחידות עם מרשו אייכמן בניגוד לכללי הסודיות ביחסי עורך דין ולקוח (ראו לעיל פרק ו) (תעודה 65).

העניין האחרון שהממשלה נדרשה אליו בנוגע לפרשת אייכמן היה יחסה לחנינה. האם להמליץ לנשיא המדינה להיענות לבקשת החנינה של אייכמן, שהוגשה לו לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורו. בדיון הביעו שר האוצר לוי אשכול ושר הסעד יוסף בורג הסתייגות מביצוע גזר דין מוות עתה, אך בסיומו דחתה הממשלה את הצעתו של שר האוצר להמיר את עונש המוות במאסר, ולאחר מכן החליטה פה אחד ‘לא להמליץ בפני נשיא המדינה על מתן חנינה לאדולף אייכמן’(תעודה 75).

ד.9 | הסיקור העיתונאי והתקשורת במשפט אייכמן

לתקשורת היה חלק משמעותי ביותר בהבאת משפט אייכמן בפני הציבור בישראל ובעיצוב התודעה של הדור שאחרי המשפט. קשה להבין את ההיסטוריה של מדינת ישראל אחרי המשפט במנותק מן ההד שעורר בתקשורת. המשפט עשה שירות עצום לישראל ולעם היהודי. ובתוך זה ניכרת חשיבותה של התקשורת בעידן שלא הייתה בו טלוויזיה בישראל.

מלכתחילה לא הבינו בממשלת ישראל את הפוטנציאל הגלום בהצגת המשפט כולו וניתן אישור לחברה אחת בלבד, אמריקנית, ‘קפיטל סיטיז’, לצלם באולם המשפט. החלטה זו עוררה כעס רב בקרב גורמי תקשורת בעולם שטענו לפגיעה בעיקרון השוויון. דוד לנדור, מנהל לשכת העיתונות, כתב לשגרירות בוושינגטון על הטענות שנשמעו ומסר שבצילום המשפט יעסוק צוות אחד בלבד כדי שלא ייפגע ביטחון בית המשפט או כבודו (תעודה 76), וכדי שהצילום לא ייצור את הרושם שמדובר במשפט ראווה. גם גורמי תקשורת ישראליים התרעמו על החלטה זו. בעלי חברת סרטי גבע פנו לטדי קולק במחאה על הבלעדיות שניתנה לקפיטל סיטיז בסיקור המשפט והדגישו את חשיבות ההסרטה לתעשייה המקומית (תעודה 77). עם זאת נערכה לשכת העיתונות הממשלתית לטפל במאות כתבים מרחבי העולם שהתכוונו לבוא לסקר את המשפט. בפרוטוקול של ישיבת המועצה לחלוקת הכרטיסים למשפט אייכמן ניכר חלקם הרב של העיתונאים הנוכחים במשפט. סוכם ש-474 מקומות באולם יישמרו לעיתונאים (תעודה 79). דוד לנדור העלה את הצורך לתת יחס מיוחד לעיתונאים הגרמנים ולאפשר להם לנצל את ביקורם גם לסיור בארץ (תעודה 78).

אולם עיקרו של הסיקור העיתונאי התבצע באמצעות שידורי הרדיו של קול ישראל, ואת תיאורו בחרנו להביא באמצעות מאמר שעוסק בכך. ראו: עמית פניצ’בסקי, תמר ליבס ואורה הרמן, אייכמן על גלי האתר: תפקיד הרדיו בהתהוותו של משפט היסטורי

ד.10 | ספיחי משפט אייכמן: אפשרות חידוש משפט קסטנר והבאת פושעים נאצים נוספים לדין

במהלך משפט קסטנר, שנפתח ב-1954 וגרם לזעזוע בציבור הישראלי, הועלה שמו של אדולף אייכמן לא פעם. הבאתו של אייכמן לישראל נראתה לעורך הדין שמואל תמיר, שהגן על מלכיאל גרינוולד במשפט, הזדמנות לשמוע ממנו דברים שקשורים לקשריו עם קסטנר ולהשתמש בהם בתביעתו לערוך משפט חוזר למרשו. תמיר ניהל חליפת מכתבים בנידון עם גדעון האוזנר. על פי עדותו של האוזנר בספרו באו פניות אלה מצד מי ש’לא השלימו עם פסיקת בית המשפט העליון שזיכה את קסטנר והמשיכו להאשימו’. האוזנר דחה תחילה את פנייתו של תמיר, אולם לאחר פנייה נוספת, שתמיר רמז בה שייתכן שיש בתשובת האוזנר משום כוונה למנוע ממנו בכל מחיר את בירור העובדות מפי אייכמן, הביע האוזנר נכונות לאפשר לו להיפגש עם אייכמן לאחר תום משפטו (תעודה 80).

מי שעסקו שנים ארוכות בניסיונות לעלות על עקבותיהם של פושעי מלחמה נאצים ראו בהבאתו של אייכמן לישראל הזדמנות בלתי חוזרת לשאוב מידע מפיו שיסייע לאתרם ולהביאם לדין. טוביה פרידמן, מנהל המכון לדוקומנטציה, כתב מכתבים אחדים בעניין זה לראש הממשלה בן-גוריון. במכתב, שעליו חתומים גם כמה מחברי הכנסת וחברי מחתרות ההתנגדות בגטאות, הוא מבקש להורות למשטרת ישראל “בשם מליוני בני עמנו שנרצחו” ליזום חקירות נגד פושעים נאצים על סמך המידע שנאסף למשפט אייכמן (תעודה 81). בן-גוריון בתשובתו מחה על הפנייה בשם המיליונים שנרצחו והשיב שכל יהודי זכאי לדאוג להבאת רוצחים נאצים לדין, אבל אף לא אחד רשאי לדבר בשם הנרצחים. במכתב נוסף מעיד פרידמן שמידע שמסר לו אייכמן בכתב הביא למעצרו של פושע נאצי בגרמניה והוא מבקש לאפשר לו להמשיך ולחקור את אייכמן כדי להביא לדין פושעים נוספים (תעודה 82).

ד.11 | סוגיות שעלו במהלך המשפט

כאמור אין פרסום זה עוסק בהיבטים המשפטיים של ניהול משפט אייכמן. עם זאת, בחרנו להביא כמה תעודות ובהן דיווחים והתכתבויות שעוסקים בסוגיות שעלו במהלך הדיונים.

ערב תחילת הדיונים במשפט סקר מנכ”ל משרד החוץ יחיל בחוזר מברק ששלח לכלל נציגויות ישראל בעולם את הסוגיות שצפויות לעלות בתחילתו (תעודה 84). נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר עורר עניין רב וזכה לשבחים מפי כול. האוזנר שקד זמן רב על הכנת הנאום. בגלל רגישותו התייעץ כאמור עם ראש הממשלה על היבטיו המדיניים, וכפי שכתב לשר המשטרה בכור שלום שטרית התייעץ גם עם שרת החוץ ועם שר המשפטים (תעודה 85).

עם תחילת הדיונים במשפט התגלעה מחלוקת בין התובע האוזנר לבין יושב ראש הרכב השופטים השופט לנדוי על רקע רצונו של האוזנר להרחיב בעדויות בנוגע למרי בגטאות, עדויות שלדעת השופט לנדוי לא היו רלוונטיות לכתב האישום. היועץ המשפטי למשרד החוץ שבתאי רוזן סקר סוגיה זו במברק לראשי הנציגויות, ובו הביא את עמדתו של האוזנר שכל מה שארע בגטאות, כולל המרי, קשור להחלטת ההשמדה שהתקבלה בועידת ונזה (תעודה 86).

 

בישראל של שנות השישים, חדרה המחלוקת הפוליטית אפילו לשוליו של משפט אייכמן. בחילופי מכתבים שניהל עם אייזיק רמבה, עורך העיתון ‘חרות’ של תנועת החרות, הדף האוזנר טענות ורמזים שהעלה רמבה במאמר בעיתון ועל פיהם נבחרו העדים גם על פי שיקולים פוליטיים של השתייכות למפלגות הפועלים. רמבה מצדו השיב שלא לכך כיוון במאמרו. הוא בא להצביע על הסילופים בעדותיהם של צביה לובטקין ואבא קובנר, שהמעיטו בחלקם של מורדי הגטאות שנמנו עם חברי תנועת בית”ר (תעודה 88).

 

ד.12 | גזר הדין - תגובות בישראל ובעולם לעניין עונש המוות ולהוצאתו להורג של אייכמן

ב-15 בדצמבר 1961, בישיבה ה-121 של בית הדין שדן בתביעת מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, גזרו השופטים את דינו של אייכמן למיתה. מיד אחר כך הודיע הסנגור סרווציוס על כוונתו לערער על גזר הדין בפני בית המשפט העליון. הדיון על הערעור החל ב-22 במרס 1962 וב-29 במאי דחה בית המשפט העליון את ערעורו של אייכמן. באותו היום שלח אייכמן בקשת חנינה לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, אך בקשתו נדחתה והוא הוצא להורג בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני.

הוויכוח בעניין הטלת עונש המוות על אייכמן התנהל בכל ימי הפרשה, מיום פרסום לכידתו ועד ליום הוצאתו להורג. בישראל שררה הסכמה כמעט מלאה לגבי ההכרח להוציא את אייכמן להורג, כפי שאפשר ללמוד מהתגובות בעיתונים ערב התלייה וביום שלמחרת. תליית אייכמן נתפסה לא רק כהתגלמות הצדק האנושי אלא גם כהוכחה נוספת לניצחון הריבונות בארץ-ישראל על היהדות הגלותית, שכן רק במדינתו הריבונית הוענקה לעם היהודי אפשרות לתפוס את אייכמן, להעמידו לדין לפני שופטי ישראל בהתאם לכל הכללים ולהמיתו לאחר שמוצו כל הליכי הדין.

מתחילת הפרשה זרמו מכתבים רבים מישראל ומרחבי העולם אל לשכת נשיא המדינה, לשכת ראש הממשלה ולשכתו של השופט לנדוי, ובהם הביעו הכותבים את דעתם בעד הוצאתו להורג של אייכמן ונגדה. אנו הבאנו פה אך מעט מזעיר ממכתבים אלו. רוב המכתבים שנכתבו בישראל הביעו תמיכה בעונש המוות לאייכמן, רבים אף הציעו לשמש תלייניו (תעודות 92, 93).

אולם נשמעו בישראל גם דעות אחרות. חנה ברנהיים-רוזנצוויג מהסניף הישראלי של איגוד נשים בין-לאומי למען השלום והחירות טענה שממילא אין פסק דין שיתאים לחומרת מעשיו של אייכמן והביעה חשש שהוצאתו להורג לא תביא שום תועלת לעם היהודי אלא רק תגביר את האנטישמיות (תעודה 94). דעה דומה הביעה גיסתו של נשיא המדינה בן-צבי תמר שוי במכתב אליו, ובו הציעה שלא להוציא את אייכמן להורג בישראל אלא במדינה אחרת מחשש למעשי נקם נגד יהודים. הנשיא השיב לה שאין להניח לחשש הזה להכתיב את מעשינו בעניין גורלו של אייכמן (תעודה 97).

ברבים מן המכתבים שהגיעו מעבר לים, בעיקר מיהודים בארצות הברית, הובעה בקשה או תקווה שמדינת ישראל תימנע מהוצאתו להורג של אייכמן. למשל פרופסור תאודור פנוס מן המרכז הרפואי באוניברסיטת ארקנסו כתב לנשיא בן-צבי שמשפט אייכמן מעניק הזדמנות לעם היהודי להיות דוגמה והשראה לעולם כולו בהתנגדות לעונש מוות אם יימנע מההוצאה להורג (תעודה 100). מיכאל ארנון משגרירות ישראל בוושינגטון כתב ליועץ המשפטי למשרד החוץ שבתאי רוזן כי הוא מעריך שההתנגדות להטלת עונש מוות על אייכמן חובקת חוגים רחבים מאוד ביהדות ארצות הברית (תעודה 95). מכתב מרשים במיוחד נשלח אל בן-גוריון ממי שחלקה כעבור חמש שנים את פרס נובל לספרות עם הסופר ש”י עגנון, המשוררת היהודייה השוודית ממוצא גרמני נלי זק”ש. היא כתבה לראש הממשלה שבראותה את עצמה קרבן הנאציזם היא מפצירה בו להימנע מהוצאתו להורג של אייכמן כדי להבליט את הטוב לעומת הרוע בעולם. זק”ש אף צירפה למכתב שיר הוקרה לראש הממשלה (תעודה 104 [גרמנית] באדיבות Suhrkamp Verlag Berlin ,תעודה 104 [תרגום השיר לעברית באדיבות שמעון זנדבנק]).

היו בישראל גם מי שלא רק התנגדו לעונש המוות לאייכמן אלא אף פעלו בנידון. בלטה במיוחד קבוצת אנשי רוח בהנהגתם של מרטין בובר והוגו ברגמן. בובר הביע את דעתו בכמה הזדמנויות במהלך המשפט ואף נפגש בעניין זה עם ראש הממשלה. הוא טען שפשעיו של אייכמן הם עצומים ונוראים כל כך שאין כלל דרך להענישו, ומכיוון שעונש המוות פסול מעיקרו – יש להימנע מכך. יום לאחר דחיית ערעורו של אייכמן שלחה קבוצת אנשי הרוח מכתב אל הנשיא בן-צבי ובו נימקו את בקשתם ממנו שיבטל את עונש המוות שהוטל על אייכמן משיקולים של טובת המדינה ודמותה המוסרית, וכדי למנוע הזדמנות משונאי ישראל לטעון שעתה ניתן כופר דם תמורת פשעי הנאצים (תעודה 105). עמדותיו של בובר וחבריו גררו תגובות רבות מצד מתנגדיהם החריפים וכמה מהם מוצגים בפרסום (תעודות 99,98, 103).

ד.13 | אחרית דבר

לפרשת אייכמן הייתה השפעה רבה לא רק על החברה בישראל אלא גם על היחס לשואה ולמחולליה בעולם הרחב. ביטוי נאמן לכך ניתן בסקירה שהוצגה לשרת החוץ גולדה מאיר על מספר ההליכים נגד פושעים נאצים בתקופה שלפני המשפט, במהלכו ואחריו. מן הדוח ניכר שבשנה שלאחר לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל חלה עלייה דרמטית במספר המעצרים של פושעים נאצים ברחבי העולם, בגרמניה ובארצות אחרות. כמו כן מדווח על עלייה ניכרת בשנה זו במספר המשפטים, בהוצאה לפועל של גזרי דין מוות ובהליכי הסגרה של פושעים נאצים, ואף בטיהורים מאלמנטים נאציים בגרמניה המערבית (תעודה 109).

לאחר הוצאתו של אייכמן להורג עלתה השאלה מה לעשות בכתב היד של זיכרונותיו שכתב בעת שבתו בכלא בישראל בתקווה למכור אותם למוציא לאור וכך לסייע במימון הגנתו. כחצי שנה לאחר תום המשפט כתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון לשר המשטרה בכור שטרית על החלטתו למסור את כתב היד לגנזך המדינה ולאסור את העיון בו בחמש השנים הבאות (תעודה 110).

אייכמן כתב שני חיבורים: זיכרונות אישיים (memoiren) שכתב בחודשים הראשונים למעצרו והושלם ביוני 1960, בתקווה למכור אותם למוציא לאור וכך לסייע במימון הגנתו. כתב היד הזה שמור בגנזך המדינה (חט’ 31, א/3085/25, חט’ 79 א/3001/7) לצפייה בכמה דפים מכתב היד ובנוסח מוקלד. החיבור השני הוא מעין דוח אוטוביוגרפי (götzen) שחיבר בעת המתנתו לפסק הדין והושלם בספטמבר 1961. חיבור זה מכיל את זיכרונותיו ואת התייחסויותיו למידע שנמסר במשפט על חלקו בשואת יהודי אירופה. גם כתב יד זה שמור בגנזך המדינה (חט’ 999 א/342) לצפייה בקטע של כתב היד. לצפייה בקטע של הקלדת כתב היד. לצפייה בתקציר בעברית של החיבור, לצפייה בתקציר באנגלית.

בגנזך המדינה שמור גם חומר רב נוסף שקשור לפרשת אייכמן. בכלל זה תיקי החקירה ואיסוף הראיות של לשכה 06, תיקי בית המשפט בשתי הערכאות, תיקי משרד החוץ הדנים בתהליך איסוף העדות והמוצגים ובתגובות בעולם לפרשה על כל שלביה. מרביתם של החומרים פתוחים לעיון הציבור.

הרשימה המלאה של התעודות בפרסום והקישור אליהן בפרק הבא

ד.14 | רשימת התעודות בפרסום

הקישורים ברשימה זו אינם פעילים זמנית.

ניתן לפנות אלינו באמצעות טופס ליצירת קשר באתר

 

לכידתו של אדולף אייכמן, הבאתו ישראל והכנות לכליאתו ולחקירתו

 1. ישיבת ממשלת ישראל, ירושלים, 23 במאי, 1960

ראש הממשלה דוד בן-גוריון מודיע בישיבה על לכידתו של אייכמן על ידי שירותי הביטחון. מתקיים דיון על נסיבות לכידתו של אייכמן, על נכונותו להישפט בישראל ועל מינוי סנגור לו.

2. יוסף נחמיאס, המפקח הכלי של המשטרה, אל ראש אגף ארגון ומפקד מחנה המעצר, תל אביב, 25 במאי 1960, ארכיון המדינה,  חט’ 79.11, א/3062/1

הוראות להכשרת בית המעצר ביגור למחנה מעצר מיוחד (שנקרא מחנה אייר) לשם כליאתו של אדולף אייכמן.

3. יוסף נחמיאס, המפקח הכללי של משטרת ישראל אל ניצב אברהם זלינגר, 25 במאי 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79.11, א/3062/1

מינויו של אברהם זלינגר לראש צוות החוקרים בתיק אדולף אייכמן (לשכה 06), הדגשים בחקירה והנושאים שיש להימנע מלחקור כדי שלא לפגוע בהמשך הפעולות של שירות הביטחון הכללי

 

השפעת לכידתו של אייכמן על יחסי ישראל – ארגנטינה

4. משרד החוץ אל נציגויות ישראל, ירושלים, 7 ביוני, 1960, ארכיון המדינה,  חט’ 93.43 חצ/293/13

נוסח המכתב שנשלח לממשלת ארגנטינה ובו מידע על נסיבות גילויו של אייכמן כתוצאה מפעולתה של “קבוצת מתנדבים”, ועל העברתו מרצונו הטוב לידי ממשלת ישראל. ממשלת ישראל לא ידעה כלל על תפיסת אייכמן. במכתב נכללה הצהרתו של אייכמן     במכתב נכללה הצהרתו של אייכמן על נכונותו להישפט בישראל מרצונו החופשי.להרחבה על פרשת אייכמן ויחסי ישראל – ארגנטינה בפרק: “לכידת פושע המלחמה אדולף אייכמן והבאתו לישראל” בתוך הספר: תעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך 14, 1960, ערך: ברוך גלעד, ארכיון המדינה, ירושלים, תשנ”ז

5. רחבעם עמיר, ציר ישראל בוורשה אל חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, ורשה, 9 ביוני, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.09 חצ/2307/8                                       

הצעה להזמין את גרמניה ופולין להגיש תביעות להסגרתו של אייכמן כדי להקל את לחצה של ממשלת ארגנטינה על ישראל בעניין החזרתו של אייכמן לשטחה.

6. סקר שבועי מס’ 44 של משרד החוץ, ירושלים, 10 ביוני, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/13

על יחסי ישראל עם ארגנטינה סביב פרשת אייכמן. הסיבות לנוסח המברק אל שר החוץ הארגנטיני בעניין “קבוצת מתנדבים” שלכדה את אייכמן, ובמרכזן הרצון לצמצם את הפגיעה בריבונותה של ארגנטינה. תגובות       ממשלת ארגנטינה לפרשה.

7. שני מברקים בעניין הימצאותו של יוזף מנגלה בארגנטינה: א. משה דק, הממונה על שגרירות ישראל בוינה אל חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, וינה, 10 ביוני 1960. ב. חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ אל אליעזר (פליקס) שנער, ראש משלחת ישראל בקלן, ירושלים, 11 ביוני, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.09 חצ/2355/1

הצעות לשימוש בידיעה על הימצאו של מנגלה בארגנטינה כדי להוכיח שארגנטינה לא הייתה מסגירה את אייכמן בדרכים המקובלות.

8. חיים יחיל, המנהל הכללי של משרד החוץ אל ראשי נציגויות ישראל בחו”ל, ירושלים, 17 ביוני, 1960, ארכיון המדינה,  חט’ 93.43 חצ/293/13

הנחייה להפעיל לחץ ציבורי על ממשלת ארגנטינה ולעודד ארגונים לפעול נגד תביעת ארגנטינה להחזרת אייכמן ונגד פנייתה למועצת הביטחון.

9. חליפת מכתבים בין לותר הרמן (ארגנטינה) למשרד המשפטים, קורונל סוארז (ארגנטינה), 3 בפברואר, 1961 מכתבו של הרמן (גרמנית/ ותרגום לעברית), תשובת משרד המשפטים: 31 במרס, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3145/3

הרמן מבקש תגמול כספי על סיועו באיתורו של אייכמן בארגנטינה, בהתאם להבטחה למתן פרס, שקיבל ידי טוביה פרידמן, ראש המכון לדוקומנטציה. הרמן מאיים שאם לא ייעתרו לבקשתו  – יחשוף את פרשת חטיפתו של אייכמן ואת המעורבים בה. משרד המשפטים משיב  שמדינת ישראל לא הציעה פרס על לכידתו של אייכמן וכל הבטחה בעניין זה אינה על דעת המדינה.

ב-1972 החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להכיר בחלקו החשוב של לותר הרמן באיתורו ובלכידתו של אייכמן, ובאפריל אותה שנה שילמה לו ממשלת ישראל את מלוא סכום הפרס שהובטח.

---

התגובות בעולם ללכידתו אייכמן ולהבאתו לדין בישראל, ופעולת משרד החוץ בנידון

10. סקירת מכתבים שהגיעו למשרד ראש הממשלה בקשר לפרשת אייכמן, יוני – אוגוסט 1960, ארכיון המדינה, חט’ 55, ג/3931/10

מסמך המסכם את תוכנם של המכתבים שהגיעו למשרד ראש הממשלה מכותבים בישראל וברחבי העולם בקשר לפרשת אייכמן בתקופה יוני-אוגוסט 1960, ושהיו בטיפול לשכת העיתונות. במסמך נסקרים ההתפלגות   הגיאוגרפית של הכותבים;  חלוקת המכתבים לפי אופיים ותוכנם: אילו שמביעים אהדה או תמיכה בעמדת ישראל, מותחי ביקורת עליה בדבר דרך תפיסתו של אייכמן ומביעי התנגדות  לכוונה להעמידו לדין בבית משפט ישראלי; וכן מכתבים המביעים דאגה מן הסכסוך בין ארגנטינה וישראל, מחייבי ושוללי האפשרות להוציא את אייכמן להורג ונימוקיהם.

11. רחבעם עמיר, ציר ישראל בוורשה אל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ, ורשה, 10 ביוני, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.09, חצ/3352/4

סקירה על דעת הקהל הפולני, האוהדת על פי רוב את לכידת אייכמן בידי ישראל ומכירה בזכותה להביאו לדין על אדמתה.

להרחבה על משפט אייכמן ויחסי ישראל – פולין  ראו: מרקוס זילבר ושמעון רודניצקי (עורכים), תעודות ליחסי ישראל – פולין, 1945 – 1967, גנזך המדינה, המנהל הראשי של הארכיונים הממלכתיים בפולין, ירושלים, 2009.

12. יהודה גדעון, מנהל בפועל של  מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ, אל ניצב אברהם זלינגר, מפקד לשכה 06, 3 באוגוסט 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.23, חצ/3352/2 , חצ/2307/8

סקירה המלמדת על הקושי להיעזר במוסדות במדינות מזרח אירופה לשם הכנת כתב התביעה במשפט אייכמן עקב הסתייגות ממשלותיהם.

 13. רחבעם עמיר, ציר ישראל בוורשה אל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ, ורשה, ללא תאריך, ארכיון המדינה, חט’ 130.23 חצ/3352/3

פרשת אייכמן ויחסי פולין-ישראל – דאגתה של ממשלת פולין לקראת משפט אייכמן. חששה שישראל לא תגולל את כל פרשת השואה, ברצונה להימנע מפגיעה בכמה מראשי השלטון בגרמניה המערבית, ולכן תנסה ההגנה במשפט להטיל את האשמה על אחרים כגון הפולנים. החלטתה של ממשלת פולין  להימנע משיתוף פעולה בעניין משפט אייכמן עקב כך וכנראה גם בתקווה לפייס את הערבים.

 14 . מיכאל ארנון, יועץ לענייני עיתונות בשגרירות ישראל בוושינגטון, אל חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, וושינגטון, 5 ביולי 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.23 חצ/3352/3

סיכום התייעצות שנערכה בשגרירות,  ובה הובעו הערכות בדבר מצב יחסי הציבור בארצות הברית סביב פרשת אייכמן, ולנוכח ההסתייגויות הרבות שנשמעו בעניין אופן לכידתו וזכותה של ישראל להעמידו לדין. הצעות להיערכות כדי להבטיח משפט צדק ולמנוע תחושה של משפט ראווה. הצעה להימנע מגזר דין מוות לאייכמן.

15. יוחנן כהן, סגן מנהל מחלקת המידע במשרד החוץ, אל חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, ירושלים, 12 ביולי, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.23 חצ/3352/3

ניתוח התגובות בעיתונות העולמית כשמשקפת את דעת הקהל בעולם בדבר חטיפת אייכמן והבאתו לדין בישראל. הצעות להיערכות הסברתית לפתרון הבעיות בעניין זה.

16. נתנאל לורך, מנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ, אל לשכת שר החוץ ואל מחלקת ההסברה, ירושלים, 14 באוגוסט 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.23 חצ/3352/3

ניצול משפט אייכמן לצרכי הסברה ישראלית באפריקה על ידי הצגת היהודים והאפריקנים כשותפים לגורל: היותם קרבנות גזענות.

17. מנחם דניב, הממונה הזמני על ענייני הצירות בבודפשט, אל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ, בודפשט, 14 בספטמבר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.23 חצ/3352/3

סקירה של ההתבטאויות בעיתוני הונגריה לגבי פרשת אייכמן. הבלטת חששם של מנהיגי גרמניה מן המשפט והשלכותיו על אישים וחברות בגרמניה המערבית.

18. אליהו לבנה, ממונה זמני על שגרירות ישראל בפראג אל חיים יחיל מנכ”ל משרד החוץ ואל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ, פראג, 1 בפברואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 130.23 חצ/3352/10

סקירה של העמדות המובעות בעיתונות בצ’כוסלובקיה, ועמדת משרד החוץ הצ’כוסלובקי בעניין פרשת אייכמן, הקשר של אייכמן לפרשת ילדי לידיצה, דרישה להעמיד לדין גם את שותפיו של אייכמן, המתהלכים חופשי בגרמניה המערבית.

19. שמשון ארד, קונסול בקונסוליה הכללית בניו-יורק אל מחלקת ארצות הברית במשרד החוץ, ניו-יורק, 11 במאי, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/15

סקירה על התמורה בתגובות למשפט אייכמן בארצות הברית לאחר תחילת המשפט

20. אביעזר שלוש, ציר ישראל בבלגרד, אל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ, בלגרד, 26 במאי, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.39 חצ/450/8

שיחות שניהל שלוש עם שגרירי ארצות מזרח אירופה, בהן שמע התקפה חריפה מצד שגריר ברית המועצות על דרך ניהולו של משפט אייכמן ועל התעלמותה של ישראל מגורמים בעלי עבר נאצי בגרמניה המערבית.

---

התכתבות בממשלה, בעיתונות ובציבור בגרמניה ללכידתו של אייכמן ולמשפטו בישראל

21. משלחת ישראל בקלן אל אליעזר (פליקס) שנער, ראש המשלחת,  ואל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, קלן, 25 במאי 1960, ארכיון המדינה, חט’ 93.43, חצ/293/13

תגובות ראשוניות בעיתוני גרמניה המערבית על לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל, ועמדתם בשאלת אפשרות מעורבות גרמניה במשפט

22. חליפת מברקים בין משרד החוץ לבין משלחת ישראל בקלן, ירושלים, 14 ביוני 1960, קלן, 15 ביוני 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.09, חצ/2355/1, חט’ 93.43, חצ/293/13

מאמר ב”דר שפיגל” הטוען שמשפט אייכמן הוא משפט ראווה, שמטרתו סחיטת סיוע כלכלי נוסף מגרמניה לאחר תום השילומים. ניתוח עמדותיו של העיתון על רקע חששם של חוגים מסוימים בגרמניה מחידוש החקירות בעקבות מאסרו של אייכמן.

23. פנחס רודן, משלחת ישראל בקלן, אל אליעזר (פליקס) שנער, ראש משלחת ישראל בקלן, קלן,  16 בנובמבר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/16

בדיקה של גורמים רשמיים בגרמניה כיצד העניק הוותיקן לאייכמן אשרת מעבר לארגנטינה וכיצד הגיעה משפחתו של אייכמן לארגנטינה.

24. אליעזר (פליקס) שנער, ראש משלחת ישראל בקלן אל חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, קלן, 18 בנובמבר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 93.43, חצ/293/16

על החשש בגרמניה המערבית מפני גל שנאה כלפיה בעולם בעקבות לכידתו של אייכמן ומפני האפשרות שגרמניה המזרחית תנצל המשפט להסתה נגד גרמניה המערבית והקנצלר קונרד אדנאואר. תקוותם של ראשי השלטון בגרמניה המערבית שישראל לא תיתן ידה לכך על רקע עמדתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בדבר ‘גרמניה האחרת’ ועל רקע השילומים שניתנו לישראל. שאלת צילום המשפט ותיעודו על רקע החשש מהפיכתו ל’משפט ראווה’.

25. חליפת מכתבים בין עורך הדין פרידריך קאול לבין פנחס רוזן, שר המשפטים, ברלין, 19 בפברואר, 1961, ירושלים, 21 בפברואר 1961, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3145/1

דרישתו של קאול, עורך דין מגרמניה המזרחית, לייצג ארבעה אזרחים יהודיים של מדינתו בתביעה אזרחית בישראל נגד אייכמן. קאול מציין שהוא מחזיק בתעודות חיוניות להוכחת אשמתו של אייכמן. רוזן משיב שהדבר אינו אפשרי ולא תתאפשר הגשה תביעה אזרחית נגד אייכמן.

26. משה הס, סגן הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן, אל ליאו סביר, סגן ראש המשלחת, קלן, 20 בפברואר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 93.43, חצ/584/5

שיחה עם אישיות גרמנית על תכניות הגוש המזרחי לנצל את משפט אייכמן לצורכי תעמולה נגד ישראל ונגד גרמניה המערבית, ועל נסיעתו של עורך הדין קאול לישראל בהקשר זה. ידיעות בנוגע לקשר בין אייכמן להנס גלובקה, מנהל לשכתו של  הקנצלר אדנאואר בגרמניה המערבית.

27. ליאו סביר, סגן ראש משלחת ישראל בקלן, אל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, קלן, 2 במרס, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43, חצ/293/16

ידיעות על כוונה של הקנצלר קונרד אדנאואר להצהיר בבונדסטאג על משמעותו של משפט אייכמן עבור העם הגרמני ועל הזדהותו עם כוונת המשפט לשקף את ממדי השואה, כדי לנטרל את דעת הקהל בעולם ואת תעמולתה של גרמניה המזרחית.

28. ליאו סביר, סגן ראש משלחת ישראל בקלן ,אל לשכת ראש הממשלה, קלן, 14 במרס 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4 ג/6384/1

תקציר מתורגם של דברי הקנצלר אדנאואר במסיבת עיתונאים בדבר הקשר בין משפט אייכמן ליחסים בין גרמניה המערבית לישראל. התייחסותו לטענות בדבר עברו הנאצי של ראש לשכתו הנס גלובקה

29. ליאו סביר, סגן ראש משלחת ישראל בקלן, אל אריה לבבי, מנכ”ל בפועל של משרד החוץ, קלן, 15 במרס, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/16

פגישה עם פליקס פון אקארדט, מזכיר המדינה בגרמניה המערבית, בה הביע את הזדהותה של גרמניה עם כוונות המשפט מחד גיסא, ואת החשש מניצול המשפט להסתה נגדה, והצגתה כיורשת של  גרמניה של היטלר מאידך גיסא.

30. צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן אל לשכת מנכ”ל משרד החוץ ואל מחלקת מערב אירופה, קלן, 11 באפריל, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/15

נוסח דבריו של הקנצלר אדנאואר בטלוויזיה ערב פתיחת משפט אייכמן, בדבר עמדת ממשלת גרמניה כלפי המשפט. ההיטהרות מן הנאציזם שעבר העם בגרמניה, השילומים שניתנו לישראל, דברי בן-גוריון על ההבדל בין גרמניה של היום לגרמניה הנאצית.

31. משולם ורון, מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ אל אליעזר (פליקס) שנער, ראש משלחת ישראל בקלן, ירושלים, 27 באפריל, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/15

דווח על שיחה עם דר’ קרונק, חבר משלחת גרמניה המערבית למשפט אייכמן בישראל, ובה ציין קרונק שמהלך המשפט וניהולו מפיגים את החששות של ממשלת ארצו ביחס לגישה הישראלית. עם זאת הוא הביע דאגה ביחס לפעולת ההשמצה מצד גרמניה המזרחית ומדינות הגוש הקומוניסטי.  קרונק העלה את האפשרות שהמשלחת תישאר בישראל כמעין נציגות רשמית.

32. חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ אל ליאו סביר, סגן ראש משלחת ישראל בקלן, ירושלים, 5 במאי, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/584/5

על תפקידו החינוכי של משפט אייכמן כלפי העם היהודי וכלפי אומות העולם ובמיוחד כלפי העם הגרמני, ועל התקפתו הכושלת של קאול על גרמניה המערבית. כמו כן מציין יחיל מציין שאי אפשר לבלום התבטאויות שליליות כלפי הנס גלובקה מצד העיתונות הישראלית.

33. צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן אל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, קלן, 4 ביולי, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/584/9

סקירה של הדיווחים בעיתונות הגרמנית לאחר פתיחת המשפט. ברוש מציין במיוחד את האכזבה מהופעתו של אייכמן עצמו, ואת הסתייגותם של הישראלים מ’יחסו העדין’ של בית המשפט כלפיו; הסתירה בין טענת אייכמן כי היה ‘בורג קטן’ ובין נסיונו להציג את עצמו כבעל השפעה. כמו כן סוקר ברוש את תגובת הקהל הרחב בגרמניה, שמתחמק מלדון במשפט מחשש להצגת שאלות בלתי נעימות מצד הדור הצעיר.

34. שבתאי רוזן, היועץ המשפטי למשרד החוץ, אל השופט יהושע אייזנברג, מנהל בתי המשפט, ירושלים, 3 באוגוסט, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/14

על הבקשות שהתקבלו במשרד החוץ משלטונות גרמניה המערבית לחקור את אייכמן בקשר למשפטי נאצים שנערכו בגרמניה, ועל הסירוב של הגורמים המשפטיים בישראל לטפל בבקשות אלה עד תום שלב החקירה ולדחותן לשלב של לפני מתן פסק הדין. רוזן מבקש להקל על הגרמנים בעניין בקשותיהם לחקירת אייכמן כפי שהם טיפלו ביעילות בבקשות מקבילות של ישראל.

35. צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן אל מחלקת מערב אירופה ומחלקת הסברה במשרד החוץ, קלן, 27 בדצמבר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/584/9

סקירה על התגובות בגרמניה המערבית לעונש המוות שנגזר על אייכמן. הדעות בעניין ביצוע גזר הדין או המרתו במאסר עולם.  העמדות בעיתונות בדבר המסקנות שעל הגרמנים להסיק מן המשפט בנוגע למצפון האומה ולהתמודדות עם עברה.

36. צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן אל מחלקת מערב אירופה ומחלקת ההסברה במשרד החוץ, קלן, 3 ביוני, 1962, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/584/9

תגובות בעיתונות הגרמנית להוצאתו להורג של אייכמן: תיאור בקשות החנינה, הצדקת גזר הדין ודיווח על סימנים לתגובות אנטישמיות בארגנטינה ובמזרח אירופה. הדעה הנשמעת שאין לעם הגרמני זכות לראות במשפט אייכמן כפרות עוונות שמנקה אותו מאשמה.

---

ה. איסוף הראיות וההכנות למשפט

37. חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, אל נציגויות ישראל בחו”ל, ירושלים, 27 ביוני, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/13

פנייה לנציגויות ישראל לבחון נכונותן של ממשלות זרות לסייע בהכנת המשפט ובאיסוף חומר עבורו.

38. אפרים הופשטטר, סגן מפקד לשכה 06, אל חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, 19 בספטמבר 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79 א/3062/4

בקשה לקבלת העתקים של כל העדויות שניתנו במשפטים שנערכו בהונגריה לנאשמים בפשעי הנאצים.

39. אברהם זלינגר, מפקד לשכה 06, אל יוסף נחמיאס, המפקח הכללי של המשטרה, 25 בנובמבר 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79.11 א/3062/1

עמדתה של שרת החוץ גולדה מאיר שרצוי להכליל במשפט את קשרי הנאצים בכלל, ואייכמן בפרט, עם מדינות ערב ועם המופתי של ירושלים. סקירת העדויות והמסמכים שקיימים בנידון

40. סיכום ישיבה שהתקיימה ביד ושם ודנה בנושא – עדי שואה במשפט אייכמן, 23 בנובמבר 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79.11 א/3056/38

דיון בהשתתפות אנשי משטרה. התביעה ו-יד ושם בעניין העדים שיש להציג, והנושאים שיש להדגיש בעדותם; ועל שיתוף הפעולה בין הגופים.

41. אברהם זלינגר, מפקד לשכה 06, אל יוסף נחמיאס, המפקח הכללי של המשטרה, 11 בדצמבר 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79.11 א/3062/1

ויכוח על השימוש בזיכרונותיו אדולף אייכמן במלאכת התביעה במשפט נגדו. את זיכרונותיו של אייכמן רשם מפיו העיתונאי וילהלם זאסן ב-1956, והם פורסמו בחלקם בשבועון האמריקני LIFE .

לצפייה בקטע מ’מסמך זאסן’  (עותק מלא של מסמך זאסן שמור בארכיון המדינה).

42. השופט מיכאל מוסמנו , בית המשפט העליון של פנסילבניה אל יצחק אולשן, שופט בבית המשפט העליון בירושלים, פיטסבורג,  28 בדצמבר, 1960 (אנגלית), ארכיון המדינה, חט’ 74 א/3145/1

מוסמנו, שהממשלה הזמינה אותו לשמש כמשקיף במשפט אייכמן, מציע להופיע כעד ומנמק זאת בניסיונו המוקדם כשופט במשפטי נירנברג.

43. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה אל גולדה מאיר, שרת החוץ, ירושלים, 18 בינואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3145/1

שיגור הזמנה למשקיפים רשמיים מטעם ממשלות ארגנטינה וגרמניה המערבית למשפט,  ולנציגים של ארבע המעצמות שישבו בדין במשפטי נירנברג כשהמטרה היא להציג את המשפט כהמשך של מפעל נירנברג.

44. חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, אל נציגויות ישראל בחו”ל, ירושלים, 25 בינואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/584/5

הנחיות לטיפול בפניות הרבות של ממשלות וארגונים פרטיים, המבקשים שנציגיהם יהיו נוכחים במשפט אייכמן.

45. אברהם זלינגר , מפקד יחידה 06, אל יוסף נחמיאס, המפקח הכללי של המשטרה:  דוח סיכום פעולתה של הלשכה, 14 בפברואר 1961, ארכיון המדינה, חט’ 79 א/3062/1

סיכום פעולות הכליאה והחקירה של אדולף אייכמן; איסוף הראיות למשפט בישראל ובחו”ל לפי המדינות, סיכומי החקירה ואיסוף הראיות ושמות קציני היחידה שחיברו את הסיכומים. העומס העצום שהוטל על חוקרי היחידה והדרך לפצותם.

46. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה,  אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ירושלים, 1 במרס, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4 ג/6384/1

דברי שבח לאנשי לשכה 06 של המשטרה על עבודתם ועל רמתם הגבוהה של הסיכומים וחומר הראיות שהגישו לו לקראת המשפט נגד אייכמן.

---

פרשת הסנגוריה

47. תאודור מירון, המחלקה משפטית של משרד החוץ, אל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, ירושלים, 7 ביולי, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79 חצ/3352/2

ההגנה במשפט אייכמן: פנייתו של עורך הדין הגרמני רוברט סרווציוס לשר המשפטים בבקשה לאפשר לו לייצג את אייכמן במשפט. פנייה נוספת בעניין זה שהגיעה מפרופסור למשפטים בשם קרינגטון. הדיון בתיקון לחוק שיאפשר לאייכמן להיעזר בעורך דין זר.

48. גבריאל בך, היועץ המשפטי של לשכה 06, אל שלמה כהן, המוסד לתפקידים מיוחדים,  19 ביולי 1960, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3146/2

חוות דעת שהוכנה במשלחת ישראל בקלן על עורך הדין רוברט סרווציוס בעקבות פנייתו לאפשר לו להגן על אייכמן במשפט – שאלת השתייכותו בעבר למפלגה הנאצית, שירותו בצבא, נטיותיו הפוליטיות, מעמדו המשפחתי, הערכת כישוריו כעורך דין.

49. חליפת מכתבים בין שר המשפטים פנחס רוזן, לבין עורך הדין רוברט סרווציוס, קלן, 27 ביוני 1960 (גרמנית, תרגום לעברית ולאנגלית), ירושלים, 20 ביולי, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 74 א/3146/2

עורך הדין סרווציובס כותב שהוא מוכן להיענות לפנייתה של משפחת אייכמן וליטול על עצמו את הגנתו של אדולף אייכמן. מבקש לברר אם עורך דין גרמני יכול לייצג נאשם בישראל. סרווציוס מציין שהנושא מוכר לו מעשייתו המקצועית במשפטי נירנברג ובמשפטים נוספים שייצג בהם נאשמים בעלי עבר נאצי. רוזן מאשר את קבלת מכתבו של סרווציוס ומציין שבימים אלו נידונה הצעת התיקון לחוק ,שיאפשר לעורך דין שאינו ישראלי להגן על נאשם בישראל בנסיבות מיוחדות.

50. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ירושלים, 2 באוגוסט, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 74 א/3146/2

בקשה לזרז את קבלת התיקון לחוק שיאפשר לעורך דין זר לייצג נאשם בבית משפט ישראלי, כדי שלא לעכב את פגישתו של אייכמן עם סנגורו. עיכוב כזה עלול לעורר טענות מצד אייכמן והעולם המשפטי החיצוני בדבר קיפוח זכויותיו.

51. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ירושלים, 22 באוגוסט, 1960, ואישור מאת גוסטב פינק, נשיא לשכת הפרקליטים בקלן, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3146/2

דיווח על מכתבו של עורך הדין רוברט סרווציוס , שהוא מצהיר בו, בהתאם לדרישות החוק, שלא היה מעולם חבר במפלגה הנאצית, ומצרף לכך אישור של נשיא הסתדרות עורכי הדין בקלן (גרמנית ותרגום לעברית).

52. זכרון דברים בדבר אבטחת סנגורו של אייכמן, עורך הדין רוברט סרווציוס, 19 בספטמבר 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79.11, א-3062/9

ישיבת תיאום בעניין זה בין אנשי המשטרה לאנשי השב”כ (שירות הביטחון הכללי), ובה נקבע שהשב”כ אחראי לביטחונו של סרווציוס וסוכמו נוהלי האבטחה.

53. סיכום פגישת אפרים הופשטטר, סגן מפקד יחידה 06, עם שמעון ויזנטל, 22 באוקטובר 1960, ארכיון המדינה, חטיבה 79.11 א-3062/14

מידע שהשיג ויזנטל ממשרדו של אחיו של אדולף אייכמן, עורך הדין רוברט אייכמן, בדבר תוכניותיה של משפחת אייכמן למימון הגנתו של אייכמן וקו ההגנה שינקוט סרווציוס. ידיעה שמסר ויזנטל ועל פיה מאז מעצרו של אדולף אייכמן, רבו מאוד הלקוחות שפונים למשרדו של אחיו בלינץ שבאוסטריה. ידיעות בעניין קשריו של אייכמן עם המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני. סיוע מצידו של ויזנטל בהשגת מסמכים לטובת הכנת כתב התביעה במשפט אייכמן.

54. זאב ארגמן, סגן היועץ המשפטי למשרד החוץ, אל שבתאי רוזן, היועץ המשפטי למשרד החוץ, ירושלים, 7 בנובמבר 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.23, חצ/3352/10

דיווח על ביקורו של סרווציוס, סנגורו של אייכמן,  בישראל, פגישותיו עם היועץ המשפטי לממשלה האוזנר בענייני התנהלות המשפט ומינוי עורך דין ישראלי שיסייע בידו. פגישותיו עם אייכמן וקבלת ייפוי כוח מאייכמן לפרסום זיכרונותיו לשם מימון ההגנה.

55. שמעון ויזנטל אל ניצב משנה אפרים הופשטטר, סגן מפקד לשכה 06, לינץ, 7 בדצמבר 1960, ארכיון המדינה, חט’ 130.23, חצ/7027/12

ידיעות על כך שסרווציוס שקל לחזור בו מנכונותו להגן על אדולף אייכמן בעקבות הפרסום של זיכרונותיו בשבועון Life. מאמצים שעושה עורך הדין רוברט אייכמן להגן על אחיו, אדולף אייכמן, בין היתר באמצעות חשיפת עדויות שטופלות האשמות על הנס גלובקה.

 56. ליאו סביר, סגן ראש משלחת ישראל בקלן אל אליעזר (פליקס) שנער, ראש המשלחת, 13 בדצמבר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 93.43, חצ/584/8

דברים ששמע סביר במשרד החוץ הגרמני בעניין שיקוליה החוקתיים והמדיניים של ממשלת גרמניה המערבית בדבר מינויו של סרווציוס לסנגורו של אייכמן. ממשלת גרמניה המערבית מעדיפה שממשלת ישראל תשלם את דמי טרחתו של סרווציוס ובכך תחסוך ממנה מבוכה פוליטית.

57. רישום פגישות בין עורך הדין רוברט סרווציוס לבין אדולף אייכמן, 20 – 22 בדצמבר 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79.11 א/3062/1

שלוש פגישות שבהן שוחחו סרווציוס ואייכמן על מגוון עניינים: תנאי מעצרו והיחס אליו, קשרים עם בני משפחתו של אייכמן, מימון הוצאות משפטו, הנסיבות שבהן נרשמו זכרונותיו (מסמך זאסן) ופרסומם בירחון Life, שרבוב שמותיהם של קורט בכר ורודולף קסטנר למשפט, קו ההגנה שיינקט במשפט, ביקוריו של אייכמן באושוויץ וראייתו את תאי הגזים, השקפת עולמו של אייכמן בהווה לעומת השקפת עולמו בעת היותו קצין נאצי, דעתו על אדולף היטלר, דעתו על נסיבות לכידתו והערכתו את פעולת שוביו, זכויות הפרסום של זיכרונותיו, שכתב בכלא בישראל.

58. עורך הדין רוברט סרווציוס אל פנחס רוזן, שר המשפטים, ירושלים, 22 בדצמבר, 1960, ( התרגום לעברית), ארכיון המדינה, חט’ 31, א/3071/2

בקשה שממשלת ישראל תממן את הוצאות הסנגוריה ואת שכר הטרחה לנוכח חוסר יכולתה של משפחת אייכמן לעמוד בהוצאות. סרווציוס מציין שאייכמן הסכים לבוא להישפט בישראל על סמך הבנה שימונה לו סנגור.

59. טוביה פרידמן, ראש המכון לדוקומנטציה, אל פנחס רוזן, שר המשפטים, חיפה, 23 בדצמבר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3146/2

פרידמן מביע התנגדות למימון ההוצאות הכספיות של סנגורו של אייכמן מקופת ממשלת ישראל, מכיוון שלמשפחת אייכמן יש אפשרות כספית לממן את הגנתו (ראו בעניין זה גם תעודה 67).

60. סגן ניצב ל’ קופל, אל יוסף נחמיאס המפקח הכללי של המשטרה, 24 בינואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 79.11 א-3062/1

סיכום פגישה שערך עם סנגורו של אייכמן, סרווציוס בירושלים. סרווציוס מבקש לפגוש מיידית את אייכמן ומוטרד לנוכח העיכוב באישור סופי מטעם הממשלה למינויו לסנגור ולהסדר התשלום לו. בקשותיו בנוגע לסדרי פגישותיו עם אייכמן “לא כפי שאומרים בארבע עיניים, כי אם בארבעה אוזניים”, כלומר ללא האזנה לדבריהם. כוונותיו בעניין זימון עדים מטעם ההגנה.

61. אהרן סלע, ראש אגף ארגון בממשלת ישראל, אל מפקד מחנה אייר: פקודות קבע – מפגשי עורך הדין רוברט סרווציוס עם אייכמן, 1 בפברואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 79.11, א/3062/9

סדרי הפגישות ונוהלי הנוכחות של אנשי המשטרה במהלכן

---

מעורבותה של ממשלת בן-גוריון בהכנת משפט אייכמן, בהכוונת התנהלותו ובתיעודו

62. ישיבת ממשלת ישראל, 29 במאי, 1960

לכידתו של אדולף אייכמן: דיווח של ראש המוסד איסר הראל על נסיבות לכידתו של אייכמן, עמדת ראש הממשלה דוד בן-גוריון ועמדת שרים נוספים שבמשפטו של אייכמן יש לפרוש את תמונת השואה כולה, הן לצרכי הסברה והן כדי להזכיר לציבור בישראל ולאומות העולם את אשר עוללו הנאצים ליהודים, ההכרח לקיים משפט צדק ולא משפט ראווה, דיון בהכנות למשפט.

63. טדי קולק, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, אל איסר הראל, ראש המוסד, ירושלים, 2 בנובמבר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 43.4, ג/6384/4

דיווח על פגישת ראש הממשלה דוד בן-גוריון עם משה פרלמן, בעניין תוכן ספרו על לכידת אייכמן. הערותיהם של ראש הממשלה וראש המוסד לגבי תוכן הדברים שיובאו בספר בנוגע לחטיפתו של אייכמן והבאתו לישראל והתעלמות מחלקה של ממשלת ישראל בתהליך. קולק מציין שחשוב שהספר יופיע לפני המשפט כדי שיסייע בעיצוב דעת הקהל.

64. פגישת היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר עם אברהם זלינגר, מפקד לשכה 06, 22 בנובמבר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 79, א/3062/1

דיווח על ישיבה של היועץ המשפטי לממשלה עם שרת החוץ ושר המשפטים. בדיון על ניהול התביעה הועלתה הדגשת עניינים בעלי השלכות מדיניות כגון הבלטת האידיאולוגיה הנאצית לצורך הסברה באפריקה, הצנעת חלקן של בנות הברית, הבלטת הקשרים בין אייכמן למופתי ועוד  (ראו גם: תעודה 39). נושאים נוספים בישיבה: סיכומים בדבר  שיתוף הפעולה בין המשטרה לתביעה, שאלת השימוש בזיכרונותיו של אייכמן, שהתפרסמו ב-Life, החשש בבון שהמשפט ויהיה למשפט ראווה.

 65. ישיבת ממשלת ישראל, 4 בדצמבר, 1960

דיון בשאלת שר המשפטים פנחס רוזן: האם לאפשר לעורך הדין סרווציוס להיפגש עם אדולף אייכמן ביחידות ובלא שוטר שמאזין לשיחה, כפי שהיה נהוג עד אז. רוזן והיועץ המשפטי לממשלה תומכים בכך כדי למנוע ביקורת בעולם על ישראל וכדי לשמור על כללי משפט הוגן. ראש המוסד איסר הראל מתנגד להצעה בגלל ידיעות על קשריו של סרווציוס עם קבוצות ניאו-נאציות, ומחשש שיעביר לאייכמן מסרים מהן, שיפגעו ביכולת ללמוד מתוך דבריו על פושעים נאצים נוספים, או שיעביר לו הנחיות לשלוח יד בנפשו. רוב השרים תומכים בעמדתו של הראל, מפני יחודו של המקרה, ומשום שלמרות ההכרח לקיים משפט הוגן יש לדבוק בעמדת בן-גוריון: אין לחשוש מ”מה יאמרו הגויים”. הממשלה מחליטה ברוב קולות שאין להתיר לפרקליטו של אייכמן להיפגש עם שולחו ביחידות, ויש להמשיך בנוהל של נוכחות שוטר שמאזין לשיחות ביניהם (ראו תעודה 57). תחילת הדיון לגבי מימון התשלום לסנגוריה מכספי המדינה (ראו תעודה 67).

66. פנחס רוזן, שר המשפטים אל בנימין אליאב, הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק, ירושלים, 26 בדצמבר, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3145/1

בעקבות התייעצות עם ראש הממשלה, שרת החוץ ואחרים התקבלה ההנחיה לפנות לפרופסור סאלו בארון ולבקשו להעיד במשפט עדות מומחה להיסטוריה בעניין יהדות אירופה ערב השואה. אליאב מתבקש לציין בפניו מה יהיו נושאי העדות ומהן השאלות שישאלו.

67. ישיבת ממשלת ישראל, ירושלים, 1 בינואר, 1961

דיון בכמה עניינים הקשורים למשפט אייכמן: שאלת מימון הוצאות הסנגוריה על ידי מדינת ישראל.  הוחלט שמדינת ישראל תישא בהוצאות סנגורו של אייכמן בסכום של 20 אלף דולרים. הכנות לחקיקה בעניין גזרת עונש מוות בשל הטענה שהמצב החוקתי הנוכחי אינו מאפשר ביצוע גזר דין מוות בישראל.

68. משה שרת, ראש הוצאת ‘עם עובד’, אל טדי קולק, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, ירושלים, 14 בינואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4 ג/6384/4

בקשה לאשר בכתב שראש הממשלה קרא את כתב היד של ספרו של משה פרלמן על נסיבות לכידתו של אייכמן והכניס בו תיקונים, כדי שאפשר יהיה להוציאו לאור מוקדם ככל האפשר.

69. טדי קולק, מנכ”ל משרד ראש הממשלה אל גולדה מאיר, שרת החוץ, 15 בפברואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4, ג/6384/4

מענה להערותיה של שרת החוץ בעניין הזכרת ארגנטינה בספרו של משה פרלמן על לכידתו של אייכמן. הצעדים שננקטו כדי להבטיח שממשלת ישראל לא תקושר בספר למעשה הלכידה. התועלת שבפרסום הספר: הבהרת הרקע לפרשה ועיצוב דעת הקהל לפי רצונה של ישראל.

70. טדי קולק, מנכ”ל משרד ראש הממשלה אל אליעזר (פליקס) שנער, ראש משלחת ישראל בקלן, ירושלים, 14 במרס, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4, ג/6384/5

שיחות שהתנהלו בין בכירי הממשלה, וראש הממשלה, דוד בן-גוריון בכלל זה, על רגישותה של גרמניה המערבית למשפט אייכמן, לאור ביקורו הקרוב של הקנצלר אדנאואר בארצות הברית, ועל האפשרות שממשלת ישראל תפרסם הודעה שתדגיש את ההבדל בין גרמניה של אדנאואר לבין זו שאייכמן מייצג.

71. ראש הממשלה דוד בן-גוריון אל גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, ירושלים, 28 במרס, 1961, ארכיון המדינה,  חט’ 43.4 ג/6384/1

הערותיו המדיניות של בן-גוריון על טיוטת נאום הפתיחה של האוזנר במשפט, שנמסרה לעיונו.  הדגשת ההכרח לנקוט במונח ‘גרמניה הנאצית’  ולא ‘גרמניה’ כדי להבדיל בין גרמניה ההיא לבין גרמניה של אדנאואר (ראו גם תעודה 85).

72. טדי קולק, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, אל גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, ירושלים, 21 באפריל, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4 ג/6384/5

קולק מברך את האוזנר על נאום הפתיחה שנשא במשפט ומציין את ההדים הרבים לנאום בעולם. מציין שאופן ניהול המשפט מוכיח שהוא מתנהל כמשפט אמיתי ולא כמשפט ראווה.

73. ישיבת ממשלת ישראל, ירושלים, 7 במאי, 1961

ישיבה בהשתתפות היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן גדעון האוזנר. האוזנר מציג את הקושי לשלב במשפט עניינים שאינם קשורים ישירות לאייכמן כגון מרד גטו ורשה, וזאת עקב התנגדות השופטים, אך לטענתו אי אפשר לספר את סיפור השואה מבלי להתייחס אליהם. בדיון הוחלט ברוב דחוק להעניק חסינות מפני תביעה (על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם) לשני עדי הגנה מגרמניה בעלי עבר נאצי. (מאוחר יותר הוחלט לחקור את העדים בגרמניה).

74. שבתאי רוזן, היועץ המשפטי למשרד החוץ, אל נציגויות ישראל בחו”ל, ירושלים, 26 במאי, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 130.23, חצ/3352/9

על ההחלטה שהתקבלה בדרג הגבוה ביותר, שבמסגרת שמיעת העדויות בפרשת הונגריה במשפט אייכמן, תיחשף בפעם הראשונה תגובת הסוכנות היהודית לשואה, הלחץ של וייצמן והסירוב של הבריטים לנקוט בפעולות צבאיות מתאימות ויינתן ביטוי לקשרי אייכמן עם המופתי הירושלמי.

75. ישיבת ממשלת ישראל, ירושלים, 29 במאי, 1962

דיון בממשלה על עמדתה בדבר המלצה לנשיא בן-צבי בשאלת חנינה לאייכמן או הקלת עונשו.  משתתף בדיון היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר. בן-גוריון מדווח על פגישתו עם מרטין בובר, ועל מכתבים שקיבל באותו עניין. בדיון מביעים השרים לוי אשכול ויוסף בורג הסתייגות  מביצוע גזר דין מוות אך הממשלה מחליטה לבסוף פה אחד שלא להמליץ לנשיא להקל בעונשו של לאייכמן.

---

הסיקור העיתונאי והתקשורת

76. דוד לנדור, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, אל מיכאל ארנון, יועץ לענייני עיתונות בשגרירות ישראל בוושינגטון, 5 בפברואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4, ג/6384/4

שאלות הצילום הטלוויזיוני של משפט אייכמן. מתן הבלעדיות לחברת “קפיטל סיטיז”, והטענות שהעניין מעלה מצד רשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית. שאלת צילום המשפט לעיתונות ובעיקר לשבועון Life.

77. מנהלי חברת סרטי גבע אל טדי קולק, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, 6 בפברואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4, ג/6384/4

הבעת מחאה על החלטת לשכת העיתונות הממשלתית להעניק את הזכות הבלעדית לצילומי הטלוויזיה של משפט אייכמן לחברה האמריקנית “קפיטל סיטיז” במקום להפקיד את הצילום בידי גורם מקומי ראוי.

78. דוד לנדור, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית אל אליעזר (פליקס) שנער, ראש משלחת ישראל בקלן, ירושלים, 7 בפברואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/16

הטיפול בעיתונאים הגרמניים שיבואו לסקר את המשפט.

79. ישיבת המועצה לחלוקת הכרטיסים למשפט אייכמן, ירושלים, 12 בפברואר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/16

לאור הביקוש העצום ( את המשפט יסקרו 417 עיתונאים מ- 35 ארצות שונות) מתקיים דיון על אופן הקצאת הכרטיסים למשפט למוסדות וליחידים, ועל סדר הישיבה באולם המשפט. להרחבה בעניין הצילום הטלוויזיוני ולפרשת שידורי הרדיו ממשפט אייכמן ראו: עמית  פניצ’בסקי, תמר ליבס ואורה הרמן, אייכמן על גלי האתר: תפקיד הרדיו בהתהוותו של משפט היסטורי

 

---

ספיחי משפט אייכמן – אפשרות חידוש משפט קסטנר והבאת פושעים נאצים נוספים לדין

80. חליפת מכתבים בין עורך הדין שמואל תמיר לבין גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, 13 בינואר, 1961, 18 בינואר, 1961, 23 בינואר 1961, 1 בפברואר 1961, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3145/1

תמיר, סנגורו של מלכיאל גרינוולד במשפט קסטנר,  מבקש לבדוק מפי אדולף אייכמן עניינים שנוגעים לקשריו עם רודולף קסטנר, לצורך הכנת משפט חוזר בעניין מלכיאל גרינוולד, לדבריו כדי לתקן את המשגה המשפטי והעוול ההיסטורי שנעשה בעניין זה. בתשובה מסרב האוזנר לשבש את סדרי החקירה המשטרתית של אייכמן, ולאפשר לחקור אותו במהלכה בעניינים אחרים. בהמשך אין הוא מביע התנגדות לבקשתו של תמיר, אך מציג את קשיי לוחות הזמנים לפגישה בין תמיר לאייכמן.

81. טוביה פרידמן, ראש המכון לדוקומנטציה אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, חיפה, 1 בדצמבר, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 43.4, ג/6383/6

פניה לראש הממשלה “בשם מליוני בני עמנו שנרצחו” בבקשה להורות למשטרת ישראל לנצל את החומר הדוקומנטרי הרב שנאסף לצורך משפט אייכמן כדי להמשיך לחקור ולגבות עדויות נגד פושעים נאצים נוספים לשם העמדתם לדין. על המכתב חתומים גם כמה חברי כנסת וכמה חברי מחתרות ההתנגדות בגטאות.

בתשובתו מעיר בן-גוריון לפרידמן על הפניה בשם “המיליונים שנרצחו” משום שאף לא אחד רשאי לדבר בשמם, 8 בינואר, 1962, ארכיון המדינה, חט’74, א-3145/8

82. טוביה פרידמן, ראש המכון לדוקומנטציה בישראל אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון,  5 באפריל, 1962, ארכיון המדינה, חט’ 43.4, ג/6383/6

תשובות שקיבל פרידמן מאדולף אייכמן בכתב לגבי פושע נאצי (האיש נעצר בעקבות זאת), ולגבי ידיעותיו של העם הגרמני את גורלם של היהודים בשנים 1945-1942. בקשה לאפשר לו לחקור את אייכמן על פושעים נאצים נוספים כדי שעדותו תסייע ללכוד אותם.

83. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה אל פנחס רוזן, שר המשפטים, ירושלים, 10 ביולי, 1962, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3145/8

בקשתו של שמואל תמיר, המייצג את מלכיאל גרינוולד, לקבל את מסמך זאסן, בכוונה למצוא בו חומר על קשרי אייכמן עם קסטנר שיסייע בעריכת משפט חוזר למרשו (ראו תעודה מס 41 ו-80).

 

---

סוגיות שעלו במהלך המשפט

 84. חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, אל נציגויות ישראל בחו”ל, ירושלים, 6 באפריל, 1961, ארכיון המדינה,  חט’ 93.43 חצ/584/8

הערכה לגבי אופן התנהלות המשפט בשלביו הראשונים: השגות שיעלו בדבר  סמכות בית המשפט הישראלי, תוכנו של כתב האישום, שאלת החסינות לעדי הסנגוריה.

85. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, אל בכור שלום שטרית, שר המשטרה, 11 באפריל, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 79, א/3062/1

על נאום הפתיחה שישמיע במשפט אייכמן: התייעצות שקיים בעניין תוכן הנאום, עם ראש הממשלה ושרת החוץ – בעניינים מדיניים ועם שר המשפטים – בעניינים משפטיים. האוזנר מזהיר שיש לשמור על סודיות המסמך ומצהיר על נכונותו להיוועץ בעניין הנאום גם בניצב זלינגר, מפקד לשכה 06 (ראו גם תעודה 71).

86. שבתאי רוזן, היועץ המשפטי למשרד החוץ אל נציגויות ישראל בחו”ל, ירושלים, 7 במאי, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/293/15

הצגת המחלוקת בין אב בית הדין במשפט אייכמן, השופט לנדאו לבין התובע האוזנר בדבר היקף העדויות ותוכנן,  ובדבר ייחוד מקום במשפט למרי בגטאות.

87. שבתאי רוזן, היועץ המשפטי למשרד החוץ אל נציגויות ישראל בחו”ל, 9 במאי, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43, חצ/584/8

הסבר בדבר הסיבות שהניעו את הממשלה להתיר הענקת חסינות לשני עדים בעלי עבר נאצי כדי שיוכלו להעיד במשפט אייכמן (ראו תעודה 73).

88. חליפת מכתבים בין גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, לבין אייזיק רמבה, עורך עיתון “חרות”, ירושלים, 9 במאי, 1961, תל-,אביב  18 במאי 1961, ארכיון המדינה, חט’ 74,  א-3146/10

בתשובה לשאלה שהפנה אליו רמבה בפומבי בדבר השיקולים בבחירת עדי התביעה במשפט אייכמן, מציג האוזנר את נוהל העבודה של לשכה 06 ושולל מכול וכול את הטענה הנרמזת של עורך “חרות”, כי העדים נבחרו על פי השתייכותם המפלגתית, וכי הובלטו השייכים למפלגות הפועלים. רמבה משיב שלא לכך כיוון. קוממו אותו עדויותיהם של צביה לובטקין ואבא קובנר, שהמעיטו בחלקם של הארגונים הלוחמים שהשתייכו לתנועת בית”ר

89. חליפת מכתבים בין חייקה גרוסמן, מראשי המחתרת הלוחמת בגטו ביאליסטוק, לבין גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, 7 ביוני, 1961, 11 באוגוסט 1961, ארכיון המדינה, חט’ 74, א/3146/10

חייקה גרוסמן מוחה על שלא הוזמנה להעיד במשפט אייכמן על המרד בגיטו ביאליסטוק, למרות מקומו החשוב בסיפור השואה. היא טוענת שהדבר פגע בהצגה מלאה של תיאור השואה ורומזת שפסילתה נבעה משיקולים זרים. האוזנר משיב שההחלטה לא להזמינה להעיד נעשתה מטעמים ענייניים בלבד.

90. חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, אל רחבעם עמיר, ציר ישראל בוורשה, ירושלים, 17 ביוני, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 130.09, חצ/2307/9

יחיל קובע שהפולנים יכולים להועיל לתביעה אם ימסרו העתק של הריאיון שנתן אייכמן לזאסן ויגלו כיצד הגיע המסמך לידיהם.

91. נחום אסתר, מחלקת ארצות הברית במשרד החוץ אל חיים יחיל, מנכ”ל משרד החוץ, 17 באוגוסט, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 130.23, חצ/3352/6

סיכום עבודתם אנשי משרד החוץ, שהופקדו על הטיפול בקשר עם הכתבים הזרים, עם המשלחות הממשלתיות, עם המשקיפים ועם המבקרים האחרים שהגיעו למשפט אייכמן. על הטיפול של עובדי משרד החוץ בטענות נגד זכותה של ישראל לשפוט את אייכמן, על המשבר עם המשלחת מיוגוסלביה, על המאבק בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית כפי שבא לידי ביטוי במשפט ועל הרושם הכללי שנוצר בקשר להגינותו של המשפט ולהיותו משפט צדק

---

 

 גזר הדין – תגובות הציבור לעניין עונש המוות ולהוצאתו להורג של איכמן

92. מכתב אל ראש הממשלה, 26 במאי, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 55, ג/3930/4

בני משפחה של אנשים שנספו בשואה בפולין מביעים את שמחתם על לכידתו של אייכמן ומציעים לשמש כתלייניו.

93. שרה שפיר אל חברי הכנסת, אשקלון, 15 ביוני, 1960, ארכיון המדינה, חט’ 60, כ/592/2

מודה לאלמונים על לכידתו של אייכמן ומצדדת בעונש מוות כיוון שאייכמן החי יעודד את תחיית ההיטלריזם ויהווה סמל של גבורה לחסידי הנאציזם.

94. חנה ברנהיים-רוזנצוויג, איגוד נשים בין-לאומי למען השלום והחירות, סניף ישראל אל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה, ירושלים, 6 ביוני, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 105, נ/205/4

התנגדותן של חברות הארגון להטלת עונש כלשהו על אייכמן בשל רגשות אנטישמיים שהמשפט יצר ומשום שאין גזר דין שמתאים לחומרת מעשיו של אייכמן.

95. מיכאל ארנון, יועץ לענייני עיתונות בשגרירות ישראל בוושינגטון, אל שבתאי רוזן, היועץ המשפטי למשרד החוץ, 7 ביוני, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 130.23, חצ/3352/7

על הלחץ העלול להתעורר במקרה של גזר דין מוות במשפט אייכמן, ועל פניות של אישים וארגונים יהודיים בארצות הברית, המבקשים שלא לדון את אייכמן למוות, בגלל החשש מתגובות אנטישמיות, בשל גישה ליברלית, משום הסלידה מעונש מוות ועוד. ארנון כותב גם על משמעותו של משפט אייכמן לפעולת ההסברה על השואה וסוקר את כמות הפרסומים בנושא זה מאז התעוררה הפרשה.

96. משולם ורון, מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ אל צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן, ירושלים, 23 ביוני, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/584/9

דיווח על שיחתו עם עיתונאי גרמני, בה שמע ממנו על התנגדות להטלת עונש מוות על אייכמן בקרב ישראלים שפגש, בהם גם ניצולי שואה. על פגישתו עם הוגו ברגמן, שבה שמע על אפשרות להגשת עצומה ציבורית נגד עונש מוות לאייכמן ביוזמתו של מרטין בובר (ראו גם תעודה 105).

97. חליפת מכתבים בין יצחק בן-צבי, נשיא מדינת ישראל, לבין תמר שוי, גיסתו, ירושלים, 29 ביוני 1961, ציריך 6 ביולי, 1961, ארכיון המדינה, חט’ 105, נ/11/40

בן צבי מגיב על הצעתה של תמר שוי להעביר את אייכמן לפולין לשם ביצוע גזר דין מוות, מחשש שהוצאתו להורג בישראל תגרור נקמה ביהודים בעולם. הנשיא מציין את זכותה של ישראל כמדינה ריבונית לשפוט את אייכמן וטוען שרק בעקבות לכידת אייכמן החלו בארצות אחרות להביא פושעים נאצים לדין. כמו כן הוא טוען שאין לחשוש מלהטיל עונש מוות בגלל מעשי נקמנות אפשריים.

98. זאב קפלושניק אל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה, י”ט בטבת תשכ”ב (12 בדצמבר 1961), ארכיון המדינה, חט’ 105, נ/205/3

קפלושניק מבקש מהנשיא שלא ישמע לדעתם של המבקשים להימנע מלהוציא את אייכמן להורג (כגון פרופסור בובר), אלא לקולם של הנרצחים, על פיו חייב אייכמן מיתה. (ראו גם תעודה 105).

99. מקס קריינעס אל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה, פריז, 2 בינואר, 1962, ארכיון המדינה, חט’ 105, נ/205/3

בשם אשתו שנספתה באושוויץ הוא מבקש שלא לחוס על אייכמן ולא לחון אותו חרף כוונתם של מרטין בובר והוגו ברגמן לבקש מן הנשיא שלא להוציאו להורג (ראו גם תעודה 105).

100. פרופסור תאודור פנוס, אוניברסיטת ארקנסו אל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה, ליטל-רוק, 19 בינואר, 1962 (אנגלית), ארכיון המדינה, חט’ 105, נ/205/3

מביע התנגדות להטלת עונש המוות על אייכמן. מציין שזו הזדמנות עבור ישראל להיות  דוגמה והשראה לעולם כולו נגד עונש מוות.

101. י. קמפ אל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה, יוהנסבורג, 23 בינואר, 1962 (אנגלית), ארכיון המדינה, חט’ 105, נ/205/5

מתנגד להקל בעונשו של אדולף אייכמן משום שצעד כזה ישדר חולשה ויציג את כל המשפט באור נלעג

102. פרופסור איזידור פרבר, אוניברסיטת איווה, אל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה, איווה סיטי, 22 בפברואר, 1962, ארכיון המדינה, חט’ 105, נ/205/3

מביע הסכמה עם הפסיכיאטר לואיס ג’וליון ווסט, שבעצמו כתב לנשיא בדצמבר 1961, והביע התנגדות לעונש המוות משום שהוא ברברי ובלתי יעיל, משום שיש לדבוק בעיקרון ההומניטרי של רחמים כלפי כל אדם, ומשום שהיהודים מחויבים לאתיקה היהודית.

103. אורי פרידמן אל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה, תל-אביב, 15 במרס 1962, ארכיון המדינה, חט’ 105, נ/205/5

תובע שלא להתחשב בדעתם של מרטין בובר ו’הומניסטים’ אחרים, ולהוציא את אדולף אייכמן להורג (ראו גם תעודה 105).

104. המשוררת נלי זק”ש, אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שטוקהולם, 27 במרס, 1962 (גרמנית / תרגום לעברית), ארכיון המדינה, חט’ 43, גל/11890/33

אף שהיא רואה את עצמה כאחת מקורבנות הנאציזם, מבקשת נלי זק”ש מראש הממשלה שלא יאפשר לדון את אייכמן למיתה. לדעתה יש להבליט דווקא את אותם צדיקים שפעלו למען האנושות גם בימים החשוכים ההם, ולא את הרשעים כמו אייכמן “אחד מני רבים שקיבלו פקודות לבצע מעשי זוועה”. זק”ש צירפה למכתבה שיר שכתבה לראש הממשלה כהוקרה על היותו ‘מגן המולדת’ (תרגום השיר באדיבות שמעון זנדבנק).

105. מרטין בובר, הוגו (שמואל) ברגמן ואחרים אל יצחק בן-צבי, נשיא המדינה, ירושלים, 30 במאי, 1962, הספריה הלאומית, כתבי יד וארכיונים, ARC.145.VAR.350 88d

עתירה בשם קבוצת אנשי רוח נגד הוצאתו להורג של אדולף אייכמן. מנמקים את בקשתם בשיקולים של טובת המדינה ודמותה המוסרית, ובאי מתן הזדמנות לשונאי ישראל לטעון שעתה ניתן כופר דם תמורת פשעי הנאצים. בין העותרים הנוספים: אביגדור אריכא, יהודה בקון, לאה גולדברג, צבי ורבלובסקי , הלנה כגן, נתן רוטנשטרייך, גרשום שלום ועוד.

106. לשכת מנכ”ל משרד החוץ אל נציגויות ישראל בעולם, ירושלים, 1 ביוני, 1962, ארכיון המדינה, חט’ 93.43 חצ/584/9

ההודעה על ביצוע גזר הדין והוצאתו להורג של אדולף אייכמן.

107. חליפת מכתבים בין מרתה גלהורן לטדי קולק, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, 6 ביוני, 1962, 27 ביוני 1962, ארכיון המדינה, חט’ 43.5, גל/11887/84

מרתה גלהורן, אשתו בעבר של ארנסט המינגווי, כותבת שגזר דין המוות ושרפת גופתו של אייכמן היו הדברים הנכונים לעשותם. בחייו עלול היה אייכמן להיעשות לסמל, ושקברו עלול היה להיות מוקד לעליה לרגל. עוד טוענת גלהורן שהמשפט היה שירות להיסטוריה של האנושות. מאותן סיבות היא שוללת פרסום זיכרונותיו של אייכמן. קולק מסכים לדעתה בעניין גניזת זיכרונותיו של אייכמן אך מניח שהם יועמדו בעתיד לרשות המחקר ההיסטורי.

 

---

אחרית דבר

108. דברי גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, בכנס מרצים ארצי על משפט אייכמן, ירושלים, 18 במאי, 1961

האוזנר דן  בהכנת המשפט, בבחירת העדים, בבעיות המשפטיות הכרוכות במשפט ובתגובות לו בארץ. הכנס אורגן על ידי מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה.

109. דו”ח שהוצג לשרת החוץ גולדה מאיר ובו סיכום של ההליכים המשפטים נגד פושעים נאציים בתקופה שלפני לכידתו של אייכמן ותחילת משפטו, ואחריה, יוני 1958 – מאי 1961, ארכיון המדינה, חט’ 130.2, חצ/4316/9

הדוח מחולק לשלוש תקופות ומצביע על עליה דרמטית במספר המעצרים של פושעים נאצים, בקיום משפטים ובהטלת עונש מוות עליהם במספר מדינות, ועונשים אחרים בגרמניה ובארצות נוספות מאז יוני 1960. כמו כן הוא מצביע על עלייה דרמטית בהתאבדויות של פושעי מלחמה נאצים, בהליכי הסגרה, בהכרזה על פרסים כספיים לגילוי פושעים ובפעולות טיהורים מאלמנטים נאציים בגרמניה המערבית.

110. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון אל בכור שלום שיטרית, שר המשטרה, ירושלים, 23 בדצמבר, 1962, ארכיון המדינה, חט’ 43.4, ג/6384/1

החלטתו של ראש הממשלה למסור להפקדה בארכיון המדינה את כתב היד של הזיכרונות שכתב אדולף אייכמן בכלאו. כתב היד ייסגר לעיון בשנים הקרובות.

אייכמן כתב שני חיבורים בעת שהותו בישראל: זיכרונות אישיים (memoiren) שכתב בחודשים הראשונים למעצרו והושלם ביוני 1960, בתקווה למכור אותם למוציא לאור וכך לסייע במימון הגנתו. כתב היד שמור בארכיון המדינה (חט’ 31, א/3085/25, חט’ 79 א/3001/7) לצפייה בכמה דפים ממנו (כתב יד והקלדה). החיבור השני הוא מעין דוח ביוגרפי (götzen) שחיבר בעת המתנתו לפסק הדין והושלם בספטמבר 1961. חיבור זה מכיל את זיכרונותיו ואת התייחסויותיו למידע שנמסר במשפט על חלקו בשואת יהודי אירופה. גם כתב יד זה שמור בארכיון המדינה (חט’ 999 א/342) לצפייה בקטע של כתב היד. לצפייה בקטע של הקלדת כתב היד. לצפייה בתקציר בעברית של הדוח הביוגרפי, לצפייה בתקציר באנגלית