הדרך לאוסלו: משא ומתן סודי עם אש"ף, ינואר-ספטמבר 1993

א.1 | מבוא

ביוני 1992 עמדו להתקיים בחירות לכנסת, ויצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, התחייב להגיע להסכם עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. באפריל אותה שנה נפגש יוסי ביילין, ראש חוג “משוב” היוני במפלגת העבודה ודמות בולטת בין תומכי שמעון פרס, עם טריה רוד לארסן, ראש מכון נורבגי למדעי החברה (FAFO) שאשתו מונה יול עבדה במשרד החוץ הנורבגי. לפי ביילין בספרו “לגעת בשלום”, הם סיכמו על תכנית להקמת ערוץ בלתי רשמי לשיחות עם הפלסטינים לאחר הבחירות כדי לקדם את תהליך השלום.

בבחירות זכתה מפלגת העבודה ויצחק רבין נבחר לראשות הממשלה. באותו זמן עדיין התנהלו בוושינגטון השיחות עם נציגים פלסטינים תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה שהחלו בעקבות ועידת מדריד (1991). בשיחות דנו על הסכם ביניים המבוסס על אוטונומיה, בחירות לרשות פלסטינית ועל משא ומתן על הסכם הקבע לאחר תקופת מעבר. בשיחות נתגלו חילוקי דעות בקשר לגודל המועצה, לסמכויותיה ולחשש הפלסטיני שהסכם הביניים והקמת האוטונומיה יהפכו לפתרון הקבע, כפי שתוכנן בהצעת האוטונומיה המקורית של מנחם בגין. ללא תמיכה גלויה מצד אש”ף ויושב ראש הארגון, יאסר ערפאת, לא הייתה התקדמות של ממש בוושינגטון.

ראש הממשלה רבין ופרס, שהתמנה לשר החוץ, היו יריבים פוליטיים שבמשך שנים רבות נאבקו על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר הניצחון, הם הגיעו להסכמה על פעילות משותפת, אך רבין מידר את פרס מהערוצים הראשיים בתהליך השלום – המגעים עם האמריקנים על הסכם עם סוריה והשיחות עם הירדנים והפלסטינים בוושינגטון. בידי פרס וביילין, סגן שר החוץ, נותר תחום השיחות הרב לאומיות על נושאים אזוריים כגון בעיית המים והפליטים הפלסטיניים. כדי להרחיב את השתתפות הפלסטינים בשיחות אלו פנה פרס למצרים. בנובמבר 1992 הציע פרס לנשיא מצרים חוסני מובארכ, להקים את האוטונומיה בעזה תחילה לפני הרחבת התהליך ליהודה ושומרון. המצרים העלו הצעה זו עוד בשנות ה-70, לאחר חתימת הסכמי קמפ דייוויד. ערפאת לא דחה את הרעיון.

כיוון שפרס לא הורשה לעסוק בשיחות וושינגטון, התכנית לא הבשילה. בדצמבר 1992 נפגש דר’ יאיר הירשפלד בלונדון עם אבו עלא (אחמד קריע), ממנהיגי אש”ף וראש המחלקה הכלכלית בארגון ועם עפיף ספייה, נציג אש”ף בבריטניה. הירשפלד היה איש אקדמיה ושותפו של ביילין לקרן לשיתוף פעולה כלכלי ((ECF, גוף מחקרי לקידום השלום ששאף להשפיע על מדיניות הממשלה.  אבו עלא הגיע ללונדון במסגרת ועדת ההיגוי של השיחות הרב לאומיות, והפגישה התאפשרה בעקבות מגעים בין ביילין והירשפלד לבין הפעילה הפלסטינית חנאן עשראווי ולארסן.

דר’ יאיר הירשפלד, 2018. צילום: עמרם פאל,ויקימדיה

הפגישה הובילה לפתיחת שיחות בין הירשפלד ותלמידו ושותפו לדרך רון פונדק, איש מערכת הביטחון לשעבר, לבין נציגי אש”ף בנורבגיה. תחילה היו השיחות לא רשמיות, וגם לאחר שהצטרפו אליהם נציגים רשמיים, נשמרה הסודיות. על אף ששפע ספרי הזיכרונות, שפרסמו המעורבים בשיחות,  מבוססים בחלקם על תיעוד מקורי, עד עתה לא נמצא בארכיון המדינה רישום של השיחות וגם בחו”ל התפרסמו מסמכים בודדים.

לאחרונה קיבל ארכיון המדינה אוסף מסמכים המתעדים את “תהליך אוסלו” מדר’ יאיר הירשפלד, לצד מסמכים נוספים על פעילותו של מכון המחקר שהקים, הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF). המסמכים מלמדים שקדמו לתהליך מגעים בין הירשפלד וביילין לבין מנהיגים פלסטינים בגדה המערבית ובעזה, עוד בשנת 1989, בעקבות האינתיפאדה הראשונה. בין המנהיגים היו פייסל חוסייני וחנאן עשראווי, שהשתתפו במשלחת הפלסטינית לשיחות וושינגטון. הם היו קשורים לאש”ף אך לא חברים רשמיים בארגון. בשנת 1989 גם התקיימו בהאג, בירת הולנד “שיחות קרבה” בין פלסטינים וישראלים, בהם הירשפלד וביילין, ששימשו אף הן הקדמה לתהליך אוסלו. גם פגישות אלו, לצד מגעים עם תושבי השטחים תומכי ירדן, מתועדות באוסף הירשפלד. באוסף מגוון רחב של תכניות לשיתוף פעולה עם הפלסטינים וגורמים אזוריים לאחר חתימת ההסכמים, הצעות להסדר הקבע וחומרים מדיניים נוספים, ראו קישור לתיקי האוסף באתר הארכיון.

בפרסום זה אנו מביאים בפעם הראשונה עדות ממקור ראשון על השיחות. האוסף בנושא הסכם אוסלו, שנסרק ומופיע באתר ארכיון המדינה (ורובו במיכלים פ 5513, פ 5614),  כולל פרוטוקולים, טיוטות הסכם, דיווחים לראש הממשלה רבין ולשר החוץ פרס ורישומי פגישות פנימיות של משתתפי הצד הישראלי במשא ומתן. הם אינם כוללים פגישות בדרג גבוה בהן השתתף ראש הממשלה רבין, ולצורך תיעוד חלקו נעזרנו בספרות הקיימת.

דר’ הירשפלד מסר לארכיון גם אוסף “יומני פגישות” ובהם פרוטוקולים  של השיחות בכתב ידו. חלק מהן הודפסו ומופיעים באוסף הסרוק. בעזרתו האדיבה של דר’ הירשפלד, גם פוענחה והוקלדה אחת מהשיחות, שלא הודפסו בעבר, והיא מופיעה במבחר התעודות שלפנינו, לצד כמה קטעים חדשים שנסרקו כאיורים לפרסום.

דוגמה למחברת מתוך יומני דר’ הרישפלד

תודתנו נתונה לליאור אלפי ולשרון רווח ממחלקת ההפקדות שדאגו להעברת האוסף לארכיון, ליוסי כהן ומחלקת הגניזה האחראית למסירת האוסף לרישום וסריקה, לצבי לוי שהשתתף ברישום האוסף והיה אחראי להעברתו לקטלוג ולמחלקת חשיפה שחשפה את התיקים העוסקים בהסכם אוסלו.

א.2 | פתיחת ערוץ סודי לשיחות עם אש"ף

חנאן עשראווי, ויקיפדיה

כאמור השיחות בוושינגטון לא התקדמו, אף שניתן היה להגיע להבנות בנושאים מסוימים. הדים לקשיים מופיעים בשיחות יאיר הירשפלד ורון פונדק עם פייסל-אל-חוסייני וחנאן עשראווי בסתיו 1992. בסוף נובמבר 1992 נפגש הירשפלד עם עשראווי ושמע ממנה על עמדות הצדדים (הקלדה של הרישום, תעודה מס’ 1). בדיעבד, ברור שעל אף התלונות על גישתם של הנציגים הישראלים, הסיבה האמתית לקשיים היתה שערפאת והנהגת אש”ף בתוניס לא היו מעוניינים לאפשר לנציגי התושבים המקומיים שהשתתפו בשיחות בוושינגטון, להגיע להסכם עם ישראל.

הדו”ח ששלח רון פונדק ליוסי ביילין על פגישתו של הירשפלד, 6 בדצמבר 1992

בתיק פ 5821/2, עמ’ 13-12, הדפסת פ-5821-2 ע 13-12 נמצא דיווח בפקס דהוי מהירשפלד לפונדק על פגישתו עם “ידידיה” של עשראווי: כבר אז הבין הירשפלד שהפלסטינים “מחפשים עוגן הצלה”, על רקע עליית הגורמים הקיצוניים כגון חמאס וחששם לאבד את אחיזתם בציבור. הירשפלד ואבו עלא דנו בהצעה להצהרת עקרונות ובטווית קווים מנחים להסדר. לפי הדיווח שמסר אבו עלא בזיכרונותיו, הירשפלד הציע משא ומתן לא רשמי בנורבגיה.

לאחר שהחוק, שאסר על מגעים עם אש”ף, בוטל בינואר 1993, החלו שיחות  בין הירשפלד ופונדק, שפעלו בידיעתו של ביילין, לבין נציגי אש”ף, ובראשם אבו עלא. לדברי ביילין בספרו, הוא העדיף לא לעדכן את פרס, בשיחות הסודיות שהתנהלו בנורבגיה  כיוון שפרס היה מחויב לספר לרבין, אולם נראה שהפלסטינים האמינו שממשלת ישראל עומדת מאחורי המשלחת הישראלית. בזיכרונותיו של פונדק, המבוססים על יומן שניהל, הוא טוען שהם האמינו שהוא נציגו של רבין ושהירשפלד הוא נציגו של פרס. לדבריו, פונדק עצמו היה פתוח להצעות יותר מרחיקות לכת מהירשפלד, שהתחשב יותר באילוצים הפנימיים של הממשלה.

הירשפלד עדכן במגעים את דן קרצר, איש מחלקת המדינה האמריקנית, וזכה בתמיכתו, בתנאי שהערוץ הסודי לא יפגע בשיחות בוושינגטון, אלא יחזק אותן. השיחות התנהלו גם באישורו של אבו מאזן (מחמוד עבאס), האחראי למגעים עם הישראלים באש”ף. והוא הכין הצעה בת 10 נקודות על הסכם ביניים והקמת רשות פלסטינית זמנית עבור אבו עלא לפני המפגש.

בדצמבר 1992 החליט ראש הממשלה רבין להגלות ללבנון 415 פעילי חמאס והג’יהאד האסלאמי, על רקע מספר פעולות טרור ובעיקר בשל רצח שוטר משמר הגבול ניסים טולדנו. לבנון סירבה לקבל את המגורשים, והיו השגות רבות בישראל ובעולם על חוקיותו של המהלך. הפלסטינים פרשו מהשיחות בוושינגטון ולמעשה הן הוקפאו. רבין הסכים לאפשר לפרס להיפגש עם פייסל חוסייני, וב-9 בינואר 1993, בעידודו של הירשפלד, נפגש פרס עם חוסייני וביקש לחדש את הדו שיח עם הפלסטינים. חוסייני העלה שורה של דרישות  מישראל (תעודה מס’ 2). למחרת נפגש הירשפלד עם עשראווי וקיבל ממנה מסמך פנימי פלסטיני ובו 13 נקודות שיכולות לשמש בסיס להסכמה ראשונית בין הצדדים. הנקודות התמקדו בהקמת רשות פלסטינית זמנית והעברת סמכויות אליה (תעודה מס’ 3).

כעבור שבועיים, ב-21 בינואר 1993, נערכה הפגישה הראשונה בין הירשפלד ופונדק לבין אבו עלא בסרפסבורג, עיר קטנה ליד אוסלו (תעודה מס’ 4). בשיחה השתתפו גם שני נציגים נוספים, חסן עספור, היועץ המדיני של אבו מאזן, שהכיר היטב את המשא ומתן בוושינגטון, ומאהר אל-כורד, שהיה בעל שליטה טובה באנגלית והיה מקורב לערפאת. בנאום בערבית שתורגם בידי אל-כורד, קרא אבו עלא לישראל לפעול לצמצום השפעתם של הקיצוניים (נראה שהתכוון בעיקר לחמאס ולארגוני הסירוב) ושל איראן. יש למצוא דרך לשפר את חייהם של הפלסטינים ולשכנעם שדרך המשא ומתן יכולה להצליח, למרות האכזבה מהקיפאון בשיחות בוושינגטון. לאחר שסקר את העמדה הפלסטינית בשיחות, הציע אבו עלא  נסיגה מרצועת עזה תחילה תוך שנתיים, הקמת נאמנות בינלאומית שתשלוט בה זמנית ויוזמה למעין “תכנית מרשל” לשיקום כלכלי של עזה, המבוססת על פרויקטים משותפים. מסר זה, שאושר על-ידי ערפאת, הועבר לביילין מיד אחרי השיחות. אבו עלא גם הציע צעדים בוני אימון ודרכים להתקדם בשיחות הרב צדדיות.

אחוזת בורגארד, סרפסבורג, בה התקיימו השיחות. ויקימדיה

בדיווח לביילין (תעודה מס’ 5) כתבו פונדק והירשפלד שהגשת ההצעה, שמתחשבת בצרכיה של ישראל, מהווה נקודת מפנה. היא מאפשרת התנתקות מעזה והתקדמות לקראת שיתוף פעולה אזורי ואינה דורשת מישראל לדון מיד בהסדר הקבע. אש”ף יזכה במעורבות גדולה יותר במשא ומתן ויוכל לשאוף לחידוש הדו שיח שקיים בעבר עם ארצות הברית. הם הדגישו את חשיבות השמירה על הסודיות. התכנית תוצג בשלב ראשון כ”יוזמה אמריקנית”. כמו כן הדגישו שהשיחות נערכו בידיעת הממשלה הנורבגית שאירחה אותן ותמכה בהן.

בפגישה השנייה שהתקיימה בפברואר בסרפסבורג הציגו פונדק והירשפלד  טיוטה ראשונה של הצהרת עקרונות להסכם ביניים (ראו תיק פ 5513/4). הצעה זו הייתה מבוססת על רעיונות שהועלו בוושינגטון ובשיחות קודמות עם הפלסטינים. לדברי ביילין, הוא ביקש לנתק בין הבחירות לרשות הפלסטינית לנסיגה מעזה, ולקבוע שהשיחות על הסדר הקבע יחלו שנתיים אחרי חתימת הסכם הביניים. ביילין לא היה מעורב בניסוח – אך אישר אותו בדיעבד. לפי זיכרונותיו של הירשפלד ההשפעה של הטיוטה הייתה דרמטית והפלסטינים הבינו שהמסמך יוכל לשמש בסיס להסכם ביניים ולהקמת שלטון עצמי פלסטיני. הצדדים הגיעו במהרה לנוסחה מוסכמת לשיחות על הצהרת העקרונות לפי קווים מנחים שהציע הירשפלד. בדוח לביילין מ-18 בפברואר הוא כתב שהצעתם האחרונה של הפלסטינים מצביעה על כך “שההנהגה הפלסטינית נחושה היום (ונואשת) להגיע להסכמה פורצת דרך עם ישראל“. לדברי הנורבגים אישרה ההנהגה של אש”ף את ההסכמות שהתקבלו והיא מוכנה לגלות גמישות בשאלות שטרם סוכמו. לדעתו יש במהלך הישגים מידיים לישראל לצד הישגים אסטרטגיים בטווח הארוך – החלפת משטר הכיבוש הצבאי בשיתוף פעולה עם הפלסטינים ונסיגה מעזה. הירשפלד הציע לביילין לעדכן את ראש הממשלה ולערב את משרד ראש הממשלה בשיחות (תעודה מס’ 6).

גם פגישות פרס והירשפלד עם חוסייני ועשראווי נמשכו במקביל, ובידיעתו של ערפאת. חוסייני ביקש שישראל תתנער ממדיניות הגירוש, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 799 מדצמבר 1992. פרס ביקש הצהרה מצד אש”ף נגד האלימות.

בתחילת מארס עדכן ביילין את פרס על קיומו של הערוץ הנורבגי, והוקם צוות בו השתתפו ביילין וגם אבי גיל ושלמה גור, יועציו של פרס. השיחות אף קיבלו את אישור ראש הממשלה רבין  (לדברי ביילין השיחה הייתה בארבע עיניים ללא פרוטוקול),אולם לא היו לו ציפיות גדולות מהן. הואן ידע שהשיחות עם נציגי הפלסטינים בשטחים לא מספקות ושאין מנוס משיחות עם אש”ף ולפי ספרו של פונדק, הוא אף שמע הערכה זו מראש אמ”ן אורי שגיא. רבין כבר הודיע על כך לאמריקנים, אבל נרתע מצעדים מעשיים. רבין דבק בשיחות וושינגטון ובערוץ הסורי המועדף על ארצות הברית, אך השותפים הישראלים לערוץ אוסלו יכלו להניח, שאם ישתכנע שהוא יוכל להצליח, הוא יאמץ אותו.

רישום השיחה עם פרס ב-16 במארס 1993, יומן הירשפלד

בתחילת מארס נפגשו פונדק והירשפלד עם פרס וביילין. ב-16 במארס נערכה פגישה נוספת לקבלת הנחיות, שנרשמה ביומנו של הירשפלד. על רעיון הנאמנות בעזה אמר פרס, שאינו מאמין שהמצרים יסכימו לקחת על עצמם משימה זו. הוא אף הציע בפעם הראשונה שיבה של הנהגת אש”ף מתוניס לרצועה. לימים סיפר לפונדק שנוכח דיווחי המודיעין וניירות העמדה הישראליות על עמדת הפלסטינים, פרס הופתע מאד מדיווחי הירשפלד ופונדק ותחילה היה ספקן. אבל לאחר שהשתכנע שיש שינוי של ממש בעמדת הפלסטינים, התחיל להתלהב.

ב-20 במארס הושגה טיוטה משותפת ראשונה של הצהרת העקרונות, “מסמך סרפסבורג” (ראו תעודה מס’ 7, דוח על הפגישה ונספח בעמ’ 5). הירשפלד אמר לפלסטינים שהם יגישו אותו לממשלה ושיש סיכוי שהערוץ יקבל אישור רשמי. בדוח באנגלית שחיברו לביילין הציעו הירשפלד ופונדק  לקבוע אסטרטגיה מתואמת למשא ומתן לקראת הפגישה הבאה (תיק פ 5514/1, עמ’ 28-25). הצעות אלו שיקפו את תחושתם שאם יקבלו הנחיות יותר ברורות ניתן יהיה להגיע להסכם תוך זמן קצר. המשימה נראתה להם דחופה יותר על רקע התגברות גל הטרור הפלסטיני והטלת סגר כללי על השטחים שפגע מאד בכלכלה הפלסטינית.

בפגישה נוספת עם פרס ב-24 במארס סיכם הירשפלד את ההבנה שהושגה בסרפסבורג: “הסכם ישראלי-פלסטיני חייב להיות בנוי על המשוואות הבאות: במקום תלות כלכלית שיתוף כלכלי; במקום חרם ערבי יהפכו הפלסטינים לכוח מניע עיקרי לשיתוף פעולה אזורי; במקום בעיות הביטחון השוטף מאבק משותף בטרור; ובמקום שליטה ישראלית ישירה על השטחים שליטה באמצעות של שיתוף פעולה” (דוח פגישה, תיק פ 5513/5).

פרס הציג את הדברים לרבין, שהסכים להמשך המשא ומתן, אך לפי דרישתו, הוחלט שהמשלחת הישראלית לא תשתתף בשיחות נוספות עד לחידוש השיחות בוושינגטון. הם לא הודיעו לפלסטינים את הסיבה האמתית לעיכוב בשיחות, אלא טענו שמדובר בסיבה טכנית (תעודה מס’ 8, שיחת ביילין עם לארסן, 11 באפריל 1993). בשיחה זו דחה ביילין הצעה של לארסן שיצטרף לשיחות, אך נתן לו להבין שהאיש המחליט על גורלן ומעורב בקביעת מועד הפגישה הבאה הוא רבין.

בפגישת עדכון עם דן קרצר, ב-13 באפריל, ביקר קרצר את התנהלותו של אליקים רובינשטיין, ראש הצוות הישראלי בוושינגטון, וחייב את השיחות בנורבגיה. לדבריו האמריקנים עדיין נרתעים מכל קשר פורמלי עם אש”ף, אך סגן שר החוץ הנורבגי אגלנד מעדכן אותם בטלפון מאובטח. לדעת קרצר עמדת ההנהגה בתוניס יותר מתונה מהעמדה הרשמית בוושינגטון ויש לחזק אותה ולהציע לה מחוות בתמורה לתיקונים במסמך סרפסבורג, (תיק פ 5513/7 עמ’ 193-192).

כפי שכתבו פונדק והירשפלד לפרס, הצליח המהלך הישראלי  וערפאת כפה על המשלחת הפלסטינית בוושינגטון לשוב לשיחות. בדוח שכתבו ציינו פונדק והירשפלד את יתרונות הערוץ הנורבגי מבחינת ישראל והפלסטינים כאחד, ואת תמיכת האמריקנים והמצרים וביקשו הנחיות לקראת הפגישה הרביעית שעמדה להתקיים בסוף החודש. ב-25 וב-27 באפריל התקיימו פגישות עם פרס, (בפגישה השנייה השתתף גם אורי סביר, מנכ”ל משרד החוץ). פרס נתן לפונדק והירשפלד את ברכת הדרך, ביקש מהם להתרכז בנושאים כלכליים והעיר “רבין יודע על הכול. אני מקריא לו את הניירות”( תעודה מס’ 9). בפגישה זו סיפר פרס שהוא שמע לראשונה ממובארכ על הדרישה הפלסטינית לקבל מובלעת ביריחו. (ב-14 באפריל שלח מובארכ מסר לרבין שהפלסטינים יהיו מוכנים לקבל את ההצעה של “עזה תחילה” אם היא תכלול את יריחו. רבין הבין שמדובר בשליטה בגשרי הירדן, לכך התנגדה ישראל). פרס הצביע על סעיפים בעייתיים במסמך סרפסבורג שיש להוריד, במיוחד בנושא מתן זכות לתושבי ירושלים להיבחר למועצת הרשות הפלסטינית. פרס גם אמר שהוא מוכן ללכת להסכם כולל אם המטרה הסופית היא קונפדרציה ירדנית-פלסטינית. בפגישות אלו, לדברי פונדק בספרו, הפך פרס למנצח העיקרי על תהליך אוסלו.

ההיסוסים של רבין, שהעדיף את המסגרת בוושינגטון, עדיין מנעו התקדמות מהירה. אולם, בעקבות פגישה נוספת באוסלו והתערבות שר החוץ הנורבגי החדש, יוהן יורגן הולסט, שהשתתף בחלק מהישיבות, הוחזר פייסל אל-חוסייני לצוות בוושינגטון, לפי בקשת הישראלים והאמריקנים. גם מפגש רב צדדי באוסלו בנושא הפליטים הוכתר בהצלחה בעזרת סיוע מאבו עלא ובתיווך הנורבגים. כך הוכיח מנגנון הדו-שיח עם הפלסטינים את יעילותו.

ההבדלים בין הצדדים סביב הטיוטה להצהרת העקרונות הצטמצמו.  נושאים בעייתיים נדחו להסדר הקבע ועלתה הצעה להעברה מדורגת של סמכויות הממשל הצבאי לרשות פלסטינית, בתיאום ובשיתוף פעולה עם ישראל. לאור דרישת הפלסטינים לתגובה מוסמכת מצד ישראל, הגיע הזמן לכניסת נציגים רשמיים לשיחות. לדברי ביילין, כיוון שכבר עברו עשרה חודשים מאז הקמת הממשלה ולא היתה התקדמות של ממש בוושינגטון, אישר רבין את המהלך. לפי פונדק, פרס עצמו רצה לצאת לפגישה עם נציגי אש”ף אך רבין העדיף לשלוח פקיד בכיר – אורי סביר.

א.3 | הצטרפות אורי סביר ויואל זינגר לשיחות בנורבגיה

“נערי פרס”. מימין, יועץ התקשורת אורי סביר, מזכיר הממשלה יוסי ביילין, ומנהל לשכתו של ראש הממשלה שמעון פרס, 10 באוקטובר, 1986 צילום: חנניה הרמן, לע”מ

ב-20 במאי הצטרף לשיחות אורי סביר, מנכ”ל משרד החוץ שנתמנה לאחרונה והיה קרוב מאד לפרס. הוא נתבקש לבדוק עד כמה הפלסטינים רציניים ולברר את ההצעה בעניין יריחו. פרס הנחה את סביר להדגיש שישראל מתנגדת להכללת ירושלים ולבוררות בינלאומית בהצהרת העקרונות. למרות שמעולם לא עסק במשא ומתן בנושא המזרח התיכון, סביר השתלב במהירות בשיחות, ולאחר שהפלסטינים הסכימו לכמה ויתורים, שלח ב-22 במאי דוח חיובי לפרס (תעודה מס’ 10, ראו גם רישום הפגישה מאת הירשפלד ביומנו).   בשיחות הדגיש סביר שישראל עדיין לא הסכימה לנוסח הצהרת העקרונות ושיש צורך במשא ומתן נוסף. הצד הפלסטיני הדגיש שהסכם ביניהם יפתח את הדרך לשיתוף פעולה כלכלי ואזורי, להסדרי ביטחון כולל נסיגה ישראלית ופירוז ולפירוק ארגוני הטרור עם כניסת משטרה פלסטינית חזקה לשטח. סביר צירף לדוח עשר נקודות ליישום מידי והציע המשך השיחות כולל הכנת נספחים בנושאים ביטחוניים וכלכליים. גם פונדק והירשפלד הגישו דוח, בו הדגישו את רצון הפלסטינים בהתקדמות מהירה, נוכח הסגר בשטחים, הניתוק מירושלים והדרדרות המצב הכלכלי שמגבירים את הלחץ על המשלחת בוושינגטון (תיק פ 5513/7, עמ’ 146).פונדק והירשפלד  אף הציעו לסיים את המשא ומתן על הצהרת העקרונות וניסוחו בזמן סבב השיחות הבא והמליצו לצרף מומחים לניסוח, כולל משפטן – את עורך הדין יואל זינגר.

זינגר היה עורך דין פרטי בוושינגטון, ששירת בעבר כיועץ המשפטי של מערכת הביטחון והשתתף בשיחות השלום עם מצרים ועם לבנון. הוא הקים את המנהל האזרחי עבור אריאל שרון ב-1981 ונודע כאיש מקצוע קשוח שנהנה מאמונו של רבין. מאוחר יותר התמנה כיועץ המשפטי של משרד החוץ. הירשפלד ידע שאם זינגר ימליץ על המשך המגעים, יש סיכוי טוב שרבין יקבל את דעתו.

בראשית יוני הגיע זינגר לישראל ושמע מהירשפלד על המשא ומתן עד כה (ראו סיכום של הירשפלד, 2 ביוני 1993, תיק פ 5514/7). הירשפלד הדגיש שעם החתימה על הצהרת העקרונות  – מקבלים הפלסטינים את עיקרון הסכם הביניים ובכך תיפתח תקופת המעבר. ההסכם עשוי לחזק את המחנה המתון בקרב הפלסטינים ואת שאיפתם לרסן את הקיצוניים, בתקווה להבטיח ביצוע נסיגות נוספות והתקדמות להסדר הקבע. במכתב לשר החוץ הציג זינגר דיווח החיובי. הוא הצביע על כמה “חורים” בטיוטה וניסוחים לא מוצלחים, הציע מספר חלופות לשלטון בעזה לאחר הפינוי הישראלי וסיכם ש”אם יוכנסו שינויים אלה להסכם, והצד השני יקבלם, יכול ההסכם המוצע לשמש בסיס לפריצת דרך אמיתית” (תעודה מס’ 11).

במסמך נוסף הציג זינגר דרישות נוספות מהפלסטינים, כולל הפסקת האינתיפאדה, תיקון האמנה הפלסטינית ומיסוד של שיתוף הפעולה הביטחוני. כדי להשיג זאת תמך זינגר ברעיון ההכרה ההדדית עם אש”ף, שהיתה נחוצה גם כדי להבטיח שהפלסטינים יקבלו אחריות משפטית לביצוע ההסכם. בפגישה מוקדמת עם רבין ופרס הם התנגדו לרעיון, וזינגר נאלץ להציעו כרעיון “פרטי” שלו.

ב-7 ביוני קיבל פרס מכתב מרבין ובו דרישה לעצור את השיחות באוסלו. המכתב פורסם בעיתון “מעריב” בשנת 2003 ויש השערות שונות בקשר למשבר. סביר חשב שרבין זעם על מסמך עשר הנקודות שלו, ויתכן שרבין, שלא סמך על המידע שקיבל מפרס, חשד בו ובמשתתפי השיחות שהם רוצים לחבל בשיחות וושינגטון. הירשפלד ופונדק כתבו מכתב הסבר לפרס על יתרונות מסמך ההבנה שהושג במסלול אוסלו, ביחס להצעות שנדונו בוושינגטון. הוא הדגיש שבמסגרת עסקת “תן וקח” הפלסטינים יקבלו ממשל עצמי והתקדמות לקראת משא ומתן על הסדר הקבע, תמורת הפסקת הטרור ויישום תכנית ביטחון. למסמך צורף לוח זמנים מפורט החל מהפגישה הבאה באוסלו, דרך החתימה על הצהרת העקרונות, ביצוע ההסכם, היערכות מחדש של צה”ל וקיום הבחירות ועד לפתיחת המשא ומתן על הסדר הקבע (ראו תיק פ 5513/7). פרס כתב מכתב הסבר לרבין,  שהתרצה לבסוף והסכים שזינגר יצא לפגישה הבאה באוסלו ויציע לפלסטינים לתקן את המסמך. לדברי פונדק, המשבר תרם להגברת מעורבותו של רבין בתהליך ולקבלת הרעיון המרכזי. מאותו רגע החלו פגישות קבועות שלו בנושא זה עם פרס, ביילין וזינגר.

ב-13 ביוני נפגשו זינגר ואבו עלא באוסלו והחלו לדון בפרטי הצהרת העקרונות בנושאים כגון הבחירות לרשות השלטון העצמי הפלסטינית וסמכויותיה (פרוטוקול מלא של חלק מהשיחות ניתן למצוא בתיק פ 5513/1). זינגר שאל על סידורים לביצוע ההסכם בתחומים מעשיים – חינוך , מיסוי ועוד. בפועל נושאים אלו לא סוכמו עד לחתימה על הסכם קהיר ופרוטוקול פאריז על הנשואים הכלכליים במאי 1994 (ראו את פרסום ההמשך על הסכם קהיר).

בפגישה ביקש זינגר שינויים מסוימים בניסוח הצהרת העקרונות כדי שתהיה מקובלת על דעת הקהל הישראלית. דיון חשוב התקיים על האחריות לביטחון הפנים. אבו עלא טען שהצד הפלסטיני זקוק למשטרה חזקה כדי להגן על מוסדות הציבור וכדי לשלוט בקבוצות קיצוניות. זינגר ביקש להדגיש שישראל תהיה אחראית לביטחון החוץ ואבו עלא הציע נספח בענייני ביטחון. המשטרה הפלסטינית תפעל בתיאום עם ישראל ותעבור אימונים במצרים ובירדן. הוא רמז על כך שהפלסטינים מבקשים לדחות את הבחירות לרשות הפלסטינית בששה עד תשעה חודשים ושהנסיגה מעזה תתקיים לפני הבחירות. יש להפנות סיוע לעזה לצורך פיתוח, תעסוקה והשקעות. אבו עלא סיכם את עמדתו: “ללא ביטחון הכול יתמוטט וללא [טיפול ב]כלכלה לא יהיה ביטחון”. זינגר הסביר את ההתנגדות הישראלית לנאמנות בינלאומית ואבו עלא הבהיר שההחלטה היא בידי ישראל. למעשה ירד ראיון הנאמנות מן הפרק.

זינגר טען שיש בטיוטה משפטים רבים שאינם ברורים דיים. ההסברים שהוא קיבל מאבו עלא היו סבירים אך יש למסד את ההבנות. לכן הוא הציע לנסח “פרשנות מוסכמת” ואבו עלא לא דחה את ההצעה. זינגר הבטיח לדווח להנהגה בירושלים והוסיף שלדעתו ניסוח סופי ידרוש עבודה של כמה שבועות. הפלסטינים הביעו חששות מהמצב בשטחים אם לא תהיה התקדמות תוך זמן קצר.

ב-15 ביוני שלח זינגר דוח על הפגישה לראש הממשלה ושר החוץ. הוא הצביע על כך שלמעשה הפלסטינים הסכימו לעמדת ישראל, שהסדר הביניים לא יחול על הישובים הישראלים, על צה”ל, על אזורי הביטחון ועל מזרח ירושלים. הוא הסביר את הצעתם להעברה הדרגתית של סמכויות אזרחיות בתחומים שונים לפלסטינים עד לחתימה על הסכם אוטונומיה מפורט. צה”ל ימשיך להיות אחראי לביטחון החוץ ויפרוס מחדש את כוחותיו לפי החלטתו שלו. הפלסטינים אמנם אינם מתעקשים על נאמנות של האו”ם בעזה, אך הם יזדקקו לסיוע כדי להתגבר על האופוזיציה. כן יזדקקו להחזרת המנהיגות מתוניס. הבחירות לרשות הפלסטינית יתקיימו רק אחרי הנסיגה מעזה. זינגר הוסיף שאם ישראל תרצה, אש”ף מוכן לחתום על הסכם גלוי הכולל הפסקת האינתיפאדה והטרור, הכרה בישראל והצהרה כי סעיף זה באמנה הפלסטינית חסר תוקף ועוד. זינגר ביקש אישור להמשיך במשא ומתן על ניסוח ההסכם וההבנות עם הפלסטינים. בשלב זה עדיין חשבו כולם שההסכם יוצג למשלחות בוושינגטון כהצעה אמריקנית (תעודה מס’ 12).

באישורו של רבין התחיל זינגר לעבוד על הצהרת עקרונות מתוקנת ועל מסמך פרשנות להצהרה. הוא המליץ שוב על חתימת מסמך הכרה הדדי. ב-28 ביוני נערכה פגישה נוספת עם אבו עלא באוסלו, לאחר שבשל רצונו של רבין לעבור על המסמכים נדחתה יציאתו של זינגר. הפלסטינים הגיבו בכעס לדיווחים בתקשורת על ערוץ סודי נוסף בין השר אפרים סנה ונביל שעת’. זינגר הרגיע אותם שהוא בקשר ישיר עם רבין, שעבר על המסמכים משפט אחרי משפט ועומד מאחורי ערוץ אוסלו: “החל מהיום, אני ראיתי את רבין היום בבוקר, רבין מבין ש[מה שאנחנו עושים] כאן הוא הדבר”. זינגר הדגיש ששני הצדדים מסכימים על הרעיון המרכזי בהצהרה, אך יש צורך בהבהרות, ודרש שורה של תיקונים שהבהילו את הפלסטינים. הצדדים דנו גם ברשימת שאלות הבהרה ששלח ערפאת והתברר שערפאת מסכים להכנת הסכם ביטחון מיוחד לעזה ויריחו (ראו פרוטוקול הישיבה בתיק פ 5513/7).

בין ה-3  ל-6 ביולי נערכו ישיבות מרתוניות בנורבגיה כדי להגיע לניסוח מוסכם של הצהרת העקרונות. סביר הדגיש שההצעה הישראלית החדשה היא הצעה ממשית המקובלת על ההנהגה הישראלית.  אמנם הפלסטינים התגברו על התנגדותם המקורית לדיון נוסף במסמך אבל נראה שאבו עלא חשש מאד מתגובת ההנהגה בתוניס.

ביומן הירשפלד מופיעים פרוטוקולים של שיחות עם רבין ופרס מ-8 ו-9 ביולי 1993. לדברי פונדק במהלך פגישות אלו ניסה זינגר להסביר לרבין את משמעות הסעיפים בשפה משפטית, והיה עליו להתגבר גם על חשדנות בסיסית – כלפי אש”ף וערפאת, וגם כלפי פרס וביילין. בשלב זה התחיל רבין לתקן בעצמו את הנוסח, וכיוון שהוא יהיה אחראי להציג אותו לממשלה, לציבור ולצבא – נאלצו להתחשב בדעתו. לראשונה נוצר גם שיתוף פעולה פורה בינו לבין פרס.

א.4 | משבר עם ערפאת: יולי 1993

גם ערפאת התחיל לעכל את השינוי הנדרש ממנו – ממנהיג גולה אידיאולוג למנהל הרשות הפלסטינית בפועל. התפתח משבר עם הפלסטינים, המתואר בספרו של פונדק כ”קרב ענקים, באמצעות שליחים, בין ערפאת לרבין”. לדעת הירשפלד הפלסטינים ביקשו לבדוק אם ניתן להשיג ויתורים נוספים, במיוחד בשאלת ההכרה באש”ף.

במהלך הפגישות שבין ה-10 ל-12 ביולי נשלחו שני מכתבים מאת ערפאת למשלחת הישראלית. את הראשון קרא אבו עלא בפגישה הראשונה. ערפאת עמד על חשיבות נסיגה ישראלית מידית ושובו שלו לעזה, והציע לספק ביטחונות לרצינות הכוונות של אש”ף (תעודה מס’  13). לאחר מכן העלו הפלסטינים שורה של דרישות חדשות והצעות לשינויים בהצהרת העקרונות (ראו תיק פ 5514/3, תיק פ 5513/2). למרות שניסוח המכתב היה מתון, לפי הדוח שכתבו הירשפלד ופונדק (תעודה מס’ 14), היתה זו “הפגישה הקשה מכל עשר הפגישות שהתקיימו עד עתה בערוץ הנורבגי”. יחד עם זה, היתה זו פגישה חשובה בה התבררו לפלסטינים הקווים האדומים של ישראל.

הישראלים הבינו שמדובר בדרישה חדשה לנסיגה מעזה ומכל מחוז יריחו מיד אחרי כניסת הצהרת העקרונות לתוקף ושיבת ערפאת לעזה באופן מיידי. הפלסטינים גם דרשו העברת סמכויות נרחבת ושליטה בגבולות. בהנהגת סביר, הישראלים דחו את הדרישות והבהירו לפלסטינים שלא מדובר בתיקונים קוסמטיים כפי שטענו, אלא בשינויים מהותיים בהצהרת העקרונות. אין בכוונתם להיכנס למשא ומתן עליהם ויש לחזור לטיוטה האחרונה. השיחות הרשמיות הופסקו, אולם התנהלו שיחות אישיות בתיווכו של לארסן ובהתייעצויות עם אבו מאזן וערפאת. מכתב נוסף, על המחויבות שלו לשיחות, הכתיב ערפאת בטלפון. נוסח המכתב מובא על-ידי אבו עלא בזיכרונותיו אך לא נמצא בתיקי הירשפלד. אבו עלא אינו מתייחס למכתב הראשון.

ישיבת הסיכום נוהלה על-ידי סביר ואבו עלא, שתכננו אותה מראש. אבו עלא הודיע שיחזור לתוניס במטרה לשכנע את ערפאת למקד את דרישותיו ולשנות את הנוסח. סביר הדגיש שהטיוטה הנוכחית היא כבר פשרה מרחיקת לכת מצד ישראל.  הוסכם שבפגישה הבאה הפלסטינים יעשו מאמץ להביא טיוטה שתהיה מקובלת על הישראלים, אך  יש להבהיר גם את תנאי שיבת המנהיגים הפלסטינים לרצועה ואת העקרונות הביטחוניים שדרש רבין. עורכי הדוח הוסיפו שהם למדו הרבה מהמשבר על תהליך קבלת ההחלטות באש”ף, על השפעת המצרים על ערפאת ועל היחס השלילי למנהיג בקרב הפלסטינים עצמם. גורמים אלו, יחד עם ביקור שר החוץ הנורבגי בתוניס, עשויים להביא לעמדה מציאותית יותר של אש”ף.

ב-17 ביולי נפגש פרס בהרצליה עם לארסן ועם מונה יול, שנסעו עם הולסט לפגוש את יאסר ערפאת בתוניס. הם דיווחו על הפגישה ומסרו מכתב מהוסלט לפרס (תעודה מס’  15) בו תיאר את הפגישות: פגישה פומבית בה תקף ערפאת את הישראלים והאמריקנים, ופגישה סגורה בה “פגשנו ערפאת אחר”. ברור לו שעליו לסגור עסקה בקרוב. לדבריו הוא נותן אימון בנורבגים כי אין להם אג’נדה סודית או אינטרסים שלהם בשיחות. הולסט הדגיש שמדובר בהסכם ביניים שמשמש בעיקר לבניית אימון בין הצדדים. ערפאת הסביר את עמדתו בעניין יריחו אך גילה נכונות לפשרה. הוא גילה בטחון ביכולתו להתמודד עם התנגדות פלסטינית להסכם. ב-18 ביולי נפגשו פרס ועוזריו, ביילין, סביר, הירשפלד ופונדק שוב עם לארסן ויול בירושלים. פרס גילה התלהבות רבה, הציע פשרות בכמה סוגיות והדגיש את הצורך לסיים את המשא ומתן ולגשת ליישום. בעניין הסיוע הכלכלי הציע לקיים כנס מדינות עם תקציבי סיוע חוץ בו יתבקשו לתת קדימות לעזה. הוא הבין שאש”ף זקוק לסיוע חוץ כדי להתחרות עם החמאס: “אנו לא רוצים שאש”ף יפסיד. איננו אוהבים אותם אך בהתחשב באלטרנטיבה אנו נעשים רומנטיים”. פרס דחה הצעה של לארסן לפגישה בינו לבין ערפאת מחשש שתודלף (תעודה מס’ 16).

ב-20 ביולי נפגש הולסט שוב עם ערפאת בתוניס והעביר לו חלק מעמדות הישראלים. הוא נפגש עם פונדק ועדכן אותו וגם כתב מכתב נוסף לפרס (תיק 5513/8). הולסט סיפר לפונדק שאבו עלא מילא תפקיד מרכזי בפגישה ועמד על הצורך להתרכז בחתימה על הצהרת העקרונות. ערפאת היה נינוח ומרוכז והיה ברור שהוא החליט שהסכם עם ישראל הוא הדרך שלו. ערפאת יבקש “משהו סמלי” על ירושלים ויקבל “פתרון פונקציונלי” ולא מסדרון בין עזה ליריחו, סיפר הולסט (ראו תיק פ 5514/3).

לקראת סבב השיחות הבא אישר רבין כמה הצעות פשרה נוספות. ב-25 ביולי נפגשו המשלחות בנורבגיה וישראל הציגה הצעה מתוקנת להצהרת העקרונות. הפלסטינים הציגו גרסה שלהם (ראו תיק פ 5513/2) אך הבטיחו שאפשר לדון בשינויים ולמצוא פתרון. סביר דחה את “ההצעות הקיצוניות החדשות” כלשונו וטען שהוא קרוב לייאוש וויתור על המשא ומתן. בסוף הסכימו הצדדים לשבת ולעבור שוב על נוסח ההצהרה. הפערים היו גדולים  ובסוף הדיון שוב השתררה אווירה של משבר ואבו עלא וסביר הזהירו מפני אבדן הזדמנות היסטורית. אבו עלא הודיע על התפטרות מתפקידו וסביר יצא לישראל בהרגשה של נתק. אבל בדיווח לפרס על הפגישה העריך זינגר, שנשאר להמשך המשא ומתן, שמטרת הפלסטינים הייתה טקטית ואמר שהוא בסך הכול מאד אופטימי. הוא ציטט את דברי אבו עלא שבתוניס הוחלט להכיר בישראל הכרה חד צדדית ועל ביטול הסעיפים באמנה הפלסטינית. אבו עלא הביא עמו טיוטה להצהרה זו והציג אותה בפני סביר (ראו תיק פ 5513/2). הם התחילו לבנות “עסקת חבילה” של ויתורים והישגים הדדיים, בנושאים כגון הצבעתם של תושבי מזרח ירושלים בבחירות ואזכור החלטת מועצת הביטחון 242. העסקה כללה כניסה גלויה של אש”ף למשא ומתן עם ישראל (אבל עדיין לא הכרה בו). הישראלים הודיעו שהגיעו לגבול הוויתורים שלהם וביקשו תשובה להצעה זו מהפלסטינים.

בפגישה הבאה אצל פרס הוא אמר: “התחלנו עם “עזה תחילה” ועכשיו יש “ערפאת תחילה”. האופציות הן ערפאת עכשיו או ערפאת אחר כך. אני בעד ערפאת עכשיו אך אני לא בטוח שאני יכול להוביל מהלך כזה [עכשיו].” הוא חשש מאד מתסריט בו יחזור ערפאת לעזה עם צבא ועם תואר של נשיא, ובפועל זו תהיה הכרה ישראלית במדינה פלסטינית. מנהלי המשא ומתן טענו שלא ניתן להגיע להסכם מבלי לאפשר את  שיבתו של ערפאת לעזה, אך פרס חשש שרבין לא יסכים. הוא ציין שנוצר אמון רב בינו לראש הממשלה “וזה, (כידוע), לא דבר טבעי. הדבר הטבעי הוא הפוך”. הם דנו גם בדיווח לאמריקנים וזינגר הציג את הצעתו ל”עסקת החבילה”(תעודה מס 17). פרטים נוספים על עסקה זו מופיעים בדוח שהכין לרבין ב-29 ביולי (ראו תיק פ 5513/2). תגובתו של רבין היתה חיובית והוא גילה נכונות לשקול את ההכרה באש”ף, אם הארגון יקבל את ההצעות של ישראל.

בדיונים עם פרס התייחסו חברי הצוות למכתב נוסף של הולסט מ-27 ביולי (שלא נמצא) והצעתו שהוא ינהל משא ומתן כדי לגשר בין העמדות. פונדק סיפר על מתחים בינו לבין לארסן.

לאחר שקיבלו תשובה חיובית מאבו עלא על ההצעות הישראליות נקבעה פגישה נוספת בנורבגיה ב-13 באוגוסט כדי “לסגור את העסקה”. בינתיים כתב פרס מכתב תשובה להולסט ובו מסר לפלסטינים – שיש לסכם את המשא ומתן לפני שיתגברו כוחות התנגדות או יוזמות אחרות – עם רמז לביקור מזכיר המדינה וורן כריסטופר באזור כדי לקדם את הערוץ הסורי.(ראו תיק פ 5513/8).

א.5 | החתימה על הצהרת העקרונות בראשי תיבות, אוגוסט 1993

לאחר שקיבל הנחיות מסביר לא לנהל משא ומתן אך לשמוע את עמדות הפלסטינים ולהבהיר להם שרגע ההחלטה הגיע, יצא הירשפלד לפאריז לפגוש את אבו עלא.

קטע מהדיווח ביומנו של הירשפלד על הפגישה עם אבו עלא בפאריז

הם עבדו על הצעה פלסטינית שהייתה הרבה יותר מתונה. לארסן, שהשתתף בשיחות, עבר על ההצעה הפלסטינית וסימן אילו נקודות נתונות למשא ומתן ואיזו לא (ראו תיק פ 5514/4). בסיכום הפגישה (תעודה מס 18) נכתב שההנהגה הפלסטינית, כולל ערפאת, מוכנה להצהרה בת שבע נקודות על שינוי בעמדת אש”ף כלפי ישראל. הצהרה זו יכול להידחות עד אחרי חתימה על הצהרת העקרונות. בשבע הנקודות ראה הירשפלד  “מפנה היסטורי והשגת פיוס בין ישראל והפלסטינים לפני הסכם שלום ולפני ויתורים ישראלים כלשהם, כשהמחיר היחיד הוא הכרת ישראל באש”ף”. הוא מנה את הוויתורים הפלסטינים ברוב הנושאים השנויים במחלוקת.

ב-13 באוגוסט נערך בסרפסבורג סבב השיחות האחרון לפני החתימה. נדונו שם שאלת ההכרה ההדדית והנקודות השנויות במחלוקת. נדונו גם יחסי הנהגת אש”ף עם המשלחת בוושינגטון, שהגיעו למשבר בתחילת אוגוסט, על רקע דרישות ההנהגה להכין תשובות להצעה אמריקנית, שלא על דעת חברי המשלחת. הם איימו להתפטר, אך לאחר ביקור בתוניס ערפאת שכנע אותם לגלות סבלנות ושיתף את חנאן עשראווי בעיקרי הסכם אוסלו, בלי להציג לה את פרטי המשא ומתן עם ישראל.

לאחר שהיה נדמה שנפתרו שאר הבעיות בהצהרת העקרונות, התקשר אבו עלא לערפאת, שדחה חלק מן הניסוחים החדשים והתעקש על נושאים, שהיו רגישים בעיני רבין. שוב נוצר משבר בשיחות. פרס, שעמד להגיע לאוסלו לצורך חתימה על ההסכם בראשי תיבות, יצא קודם לסטוקהולם, ונפגש שם עם הולסט. עם פרס לצדו, ניהל הולסט שיחת טלפון עם ערפאת ואבו עלא בתוניס, שנמשכה לאורך כל הלילה. במהלך השיחה הצליחו הצדדים לפתור את כל נקודות המחלוקת. נמצאו נוסחאות לסעיפים הבעייתיים שכללו אזכור של החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, הנושאים שידונו בהסדר הקבע, מעמדו של הממשל הצבאי ושאלת השליטה במעברי הגבול עם ירדן ומצרים. לדברי אבו עלא, הוא ואבו מאזן התחבקו, התנשקו ובכו.

בלילה בין ה-19 ל-20 לאוגוסט חתמו אבו עלא, חסן עספור, אורי סביר ויואל זינגר באוסלו בראשי תיבות על הנוסח המוסכם של הצהרת העקרונות, בנוכחותם של פרס והולסט. בדברי הפתיחה שלו אבו עלא הודה  להולסט, לטריה לארסן ומונה יול ולאנשי הצוות הנורבגי על תרומתם להסכם. הוא בירך את שמעון פרס ואת המשלחת הישראלית והדגיש את הצורך בשיתוף פעולה בדרך לשלום (תעודה מס’ 19).

בפגישה עם אבו עלא פרס קיבל על עצמו להשיג את הסכמת האמריקנים. אבו עלא הציג את התגובה הפלסטינית, הצורך בתמיכת ארצות הברית ומדינות ערב ובשינויים מידיים בשטח. פרס והולסט טסו לארצות הברית וב-28 באוגוסט דיווח פרס למזכיר כריסטופר ולצוות השלום האמריקני על ההסכם המסתמן עם אש”ף. האמריקנים שהעדיפו להתקדם במסלול שיחות השלום עם סוריה הופתעו מהחלטת רבין להעדיף את המסלול הפלסטיני. אף על פי כן הם החליטו לתמוך בהסכם ולארח את טקס החתימה בבית הלבן. ב-30 באוגוסט אושר ההסכם בישיבת הממשלה. בינתיים הודלפו פרטים רבים עליו לכלי התקשורת שעטו על מנהיגי ישראל ועל ראשי אש”ף. ב-26 באוגוסט כינס ערפאת את הוועד המרכזי של פת”ח וסיפר להם על ההסכם. לחברי המשלחת מוושינגטון הוא סיפר על קיומו של הערוץ הנורבגי אך הכחיש שהגיעו להסכם. ההתנגדות להסכם צברה תאוצה, הן בישראל והן במדינות ערב ובקרב האופוזיציה הפלסטינית.

א.6 | החתימה על מכתבי ההכרה ההדדית וטקס החתימה על הצהרת העקרונות בוושינגטון, ספטמבר 1993

ב-1 בספטמבר שלחו הירשפלד ופונדק מסמך מסכם ליוסי ביילין המתאר את “התפתחות הערוץ הנורבגי” (תעודה מס’ 20). כמו כן הם נפגשו עם פייסל אל-חוסייני וסרי נוסייבה, גם הוא מתומכי אש”ף במזרח ירושלים, שהמליצו על צעדים שונים כדי להגביר את תמיכת הציבור הפלסטיני בשטחים בהסכם (תעודה 21). 

עדיין עמד על הפרק סיכום מסמכי ההכרה ההדדית והתחייבות הפלסטינים להתנער מן האלימות ולתקן את האמנה הפלסטינית. המשא ומתן נמשך על בסיס מסמך שבע הנקודות. הפלסטינים התקשו להתחייב על שינויים במועצה הפלסטינית הלאומית, וטענו שאינם מסוגלים לתת הוראה לסיים את האינתיפאדה, שהיתה התקוממות עממית, אולם ערפאת יכול לקרוא לסיום האלימות והטרור. פרס ניסה לחזור על מבצע השיחות עם תוניס בטלפון באמצעות הולסט אך נכשל. ב-8 ו-9 בספטמבר נפגשו אבו עלא, סביר וזינגר, בפאריז, בהשתתפות הולסט ולארסן, ולבסוף הגיעו לנוסחה מוסכמת. לצורך כך נדרשה מעורבות ישירה של ערפאת, שנדרש לחתום על הכרה בזכותה של ישראל להתקיים וויתור על המאבק המזויין, בניגוד לעקרונות היסודיים של אש”ף. הוחלט שאת ההתחייבות בעניין האינתיפאדה ישלח ערפאת להולסט ולא במכתב לרבין.

הולסט יצא לתוניס להחתים את ערפאת, ששלח ב-9 בספטמבר מכתב לרבין בו הכיר אש”ף בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, הכיר בהחלטת האו”ם 242, התחייב להתנער מהאלימות והטרור, לקבל אחריות על מניעת הטרור ולתקן את האמנה הפלסטינית הקוראת לחיסול מדינת ישראל. למחרת חתם רבין על מכתב (התאריך המצויין עליו הוא 9 בספטמבר) בו הכירה ישראל באש”ף בתור נציגת העם הפלסטיני והתחייבה לנהל עמו משא ומתן (תעודה 22)  כך הכירו שני הצדדים בלגיטימיות הדדית והתחייבו לפתור את הסכסוך ביניהם במסגרת החלטות האו”ם.

פרס גם נתן להולסט, התחייבות שלא לפגוע במוסדות תרבות ודת פלסטינים במזרח ירושלים, מתוך הבנה  שלא מדובר בגופים הקשורים באש”ף או ברשות הפלסטינית. הפלסטינים הסכימו שמסמך זה לא יפורסם. אש”ף הסכים לקרוא לפלסטינים לחזור לחייהם – כלומר לסיים את האינתיפאדה נגד השלטון הישראלי, וגם התחייבות זו נכללה במכתב להולסט.

מכתב ערפאת להולסט, 9 בספטמבר 1993. תיק כ 887/17

היה מתח רב סביב השאלה מי ייסע לוושינגטון. כדי לרצות את קלינטון, החליט רבין לנסוע אך פרס הוא שיחתום על ההסכם. פרס סירב לצרף את ביילין, הירשפלד ופונדק למשלחת הרשמית. פונדק והירשפלד הגיעו לטקס בין מוזמני השגרירות הישראלית. גם אבו עלא סבל גורל דומה.

ב-13 בספטמבר 1993 חתמו שמעון פרס ואבו מאזן על “הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי” (“הסכם אוסלו”) בבית הלבן בנוכחות רבין, ערפאת והנשיא קלינטון. מזכיר המדינה כריסטופר ונציג רוסיה שר החוץ אנדריי קוזירוב שימשו עדים להסכם. רבין וערפאת לחצו ידיים, בתמונה שנחשבה היסטורית וסימלה פתיחת עידן חדש ביחסים בין הישראלים והפלסטינים.

ראש הממשלה רבין ויושב ראש אש”ף ערפאת לוחצים ידיים על דשא הבית הלבן, בתווך הנשיא קלינטון, לימין מזכיר המדינה כריסטופר ומחמוד אבאס, משמאל שר החוץ הרוסי קוזירב. צילום: אבי אוחיון,לע”מ

יאיר הירשפלד בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993, באדיבות דר’ הירשפלד

בפתיחת ההצהרה נקבע:

“ממשלת ישראל ומשלחת אש”ף….המייצגת את העם הפלסטיני, מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים, ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל לפיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם.

הנקודות העיקריות של ההצהרה כללו:

• הקמת רשות פלסטינית לממשל עצמי בתקופת הביניים

• נסיגת צה”ל מעזה ויריחו בתוך ששה חודשים מכניסת ההסכם לתוקף (ב-13 באוקטובר 1993)
• עריכת בחירות למועצה נבחרת פלסטינית תוך 9 חודשים מכניסת ההסכם לתוקף
• קביעת תקופת מעבר של חמש שנים עד להסכם הקבע. תקופה זו תחל עם הנסיגה מעזה ויריחו. המשא ומתן על הסכם הקבע תיפתח שנתיים לאחר הנסיגה מעזה ויריחו
• מועצת האוטונומיה תקבל סמכות תחילה בעזה ויריחו ובסוף בכל הגדה המערבית, להוציא נושאים שידונו בהסכם הקבע (ירושלים, התנחלויות, אזורי ביטחון)
• משטרה פלסטינית חזקה תפקח על הסדר הפנימי. ישראל תמשיך לשאת באחריות לביטחון הישראלים, תושבי ההתנחלויות והגנה מפני איומים חיצוניים
• שיתוף פעולה בנושא המעברים בין עזה ומצרים, ובין יריחו וירדן. ישראל תמשיך לשלוט במעברים מבחינה ביטחונית
• הבחירות למועצת הרשות ייערכו בפיקוח בינלאומי, לפי הסכם שייקבע בין הצדדים
• בנספחים להסכם הוצעו הסדרים לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח אזורי

לפרק הבא במשא ומתן על ביצוע הצהרת העקרונות וחתימת הסכם קהיר, ראו פרסום “הסכם קהיר”.