ה"תיאטרון הקאמרי" - אוסף תעודות מ-75 שנותיו הראשונות

אברהם בן יוסף (משמאל) ויוסף מילוא ב’רומיאו ויוליה’, תיאטרון הקאמרי, 19.11.1957. מאלבום: אברהם בן יוסף ואסתר לבית מרגלית, מתוך אתר ישראל הנגלית לעין, יד בן-צבי

בשנות החמישים, דומה היה כי עולם התרבות והאמנות ככלל, ועולם התיאטרון בפרט, מתחלק באופן ברור בין תל אביב שנתפסה כמרכז המוביל, האיכותי ומתווה הכיוון, לבין כל שאר חלקי הארץ: ערים ותיקות (כולל הבירה, ירושלים), עיירות פיתוח וישובים חקלאיים כאחד. מעבר לפעילותו של “הקאמרי” במעברות וביישובי עולים במסגרת פרויקט תל”ם (ראו לעיל), הכירה הנהלת התיאטרון בפער הגדול שבין התיאטרון במרכז לבין זה שבפריפריה וביקשה לחזק את המודעות התרבותית גם מחוץ למרכז. הדבר בא לידי ביטוי בהזמנה ששלח ב-10 בדצמבר 1957 יוסף מילוא אל נשיא המדינה, יצחק בן צבי ואל רעייתו, לכבד בנוכחותם את ההצגה “רומיאו ויוליה” במשכנו של “הקאמרי” בתל אביב. למרות שההצגה הועלתה גם בירושלים, כתב מילוא במכתב ההזמנה: “מאחר שהצגות התיאטרון מחוץ לתל אביב אינן, למרבה הצער, עומדות על אותה רמה אמנותית כהצגותינו כאן, בגלל קשיים טכניים שאינם ניתנים לתקון על ידינו, היינו מאושרים אילו יכולתם להיענות להזמנתנו לבוא ולראות את ההצגה באולמנו בתל אביב.” (הנשיא מוזמן לתל אביב). 

בחודש דצמבר 1960 פנה מנהל “הקאמרי”, יעקב אגמון, אל נשיא המדינה יצחק בן צבי וביקש את תמיכתו בהקמת מסגרת של נוער חובב תיאטרון בכל רחבי הארץ שכן “שכבות רבות של נוער בערי השדה משוללים חוויה ראשונה בתיאטרון בתוקף העובדה כי לא נערכות הצגות מיוחדות לנוער בערי השדה בגלל אי הכרת החשיבות, תנאים טכניים וכדומה… נוער זה אשר יהיה מורכב מילידי הארץ והעולים החדשים כאחד, יוכל להוות צומת משיכה לגבי השכבות המבוגרות של העולים החדשים וכן יעמיד במרכז התעניינותם של הנערים והנערות פעולה תרבותית אשר במידה ותישא הצלחה, היא תמנע הידלדלות מערכים אמנותיים ותרבותיים…” (נוער לתאטרון).

אולם בשעה שההנהלה עשתה מאמצים לגשר על הפערים, דומה שחלק מהשחקנים דווקא חזקו בהתנהגותם את תחושת הפער שבין המרכז לפריפריה: לא אחת נשמעו טענות כי שחקני תיאטראות מהמרכז, ו”הקאמרי” בכללם, מפגינים זלזול והתנשאות בבואם להציג בפריפריה במסגרת “אמנות לעם”, במיוחד בעיירות הפיתוח. כמו למשל תלונה ששלח ב-19 באוקטובר 1970 מנהל מתנ”ס אור עקיבא בעניין הופעת תיאטרון הקאמרי ביישוב. ההופעה נתפסה על ידו כמזלזלת בקהל, בעיקר מצדן של השחקניות לבנה פינקלשטיין ואורנה פורת, עומדת על רמה ירודה וכ”צל של הצגה”. “האם גם בעיר הייתה מעיזה אורנה פורת לצחוק בפני קהל ולגמגם ולמרוח הצגה?” שואל המתלונן (תלונה על הצגה באור עקיבא).  אחד הנמענים למכתב, חיים ציפורי, מנהל “אמנות לעם”, העביר את התלונה להנהלת תיאטרון הקאמרי, הדגיש כי הכותב “מציג הנושא מזווית ראייתו שלו” וממליץ: “נהג נא בחומר זה כרצונך” (תגובה לתלונה על זלזול בקהל).

אורנה פורת ולבנה פינקלשטיין בהצגה “חתונת הדמים” מאת לורקה בתאטרון “הקאמרי”, 15.1.1970. צלם: פריץ כהן, לע”מ

לפרק הבא: “התיאטרון הקאמרי חיפה”? –”הקאמרי” מתחייב להקים תיאטרון בעירו של אבא חושי, 1953