בפברואר 1971 הקימה ראש הממשלה גולדה מאיר את "ועדת ראש הממשלה לטיפול בילדים ובני נוער במצוקה". ראתה קשר בין רמת השכלתם ההורים לבין מצוקתם של בני הנוער. דו"ח הוועדה לילדים ובני נוער במצוקה אשר עמדה בראשה הראה כי יש לראות בחינוך הנוער מטרה ראשונה במעלה לצמצום הפערים.
"…אני מוכנה לתת את ראשי שאינם יודעים קרוא וכתוב.." – אמרה מאיר בדיון שהתקיים בנושא. עוד עולה מהדוח כי כקריטריון נוסף למצוקה, הוכנסה רמת השכלתו של אב המשפחה. על כך הוסיפה גולדה:
…בעיקר הגבר אמר לי: את מבינה, אנחנו אוהבים לתת הרבה ילדים למדינת ישראל…לו היה לי אומץ מספיק לומר לו: תשאיר זאת לאחרים, אתה את שלך עשית למדינת ישראל… ועכשיו למען המדינה תתמסר לחינוך הילדים שיש לך כבר…"
גולדה ייחסה משקל רב למטען התרבותי אותו הילד שואב עוד מינקותו ולתוכה הוא גדל. עוד הוסיפה כי "..יש ודאי בעולם אנשים שהם אנאלפביתים וחיים חיי נפש עשירים, אבל 'כאן הילד הולך לבית הספר, חוזר הביתה – ונגמר העניין. אם הוא לא יודע לכתוב מילה כלשהי – מי יעזור לו בבית…למחרת חוזר הילד לבית הספר, כשלידו יושבים ילדים שהכינו מחברות יפות, קיבלו עזרה בבית, ואולי האם קוראת לפניו גם סיפור לפני השינה. ופה – לא כלום….' [תעודה14]
הרצון הטוב לא הספיק להצלחת המבצע והוא לווה בלא מעט קשיים, שבאו לידי ביטוי בתחומים שונים:
לא הייתה אווירת לימוד בן המוני העולים הנחשלים. סיבות רבות גרמו לכך הן מצד המלמדים והן מצד הלומדים.
כישוריו של המורה לא תמיד התאימו למילוי תפקידו.
תכנית הלימודים הנהוגה בבתי הספר היסודיים לא נמצאה מתאימה להשכלת מבוגרים. הלומדים נתקלו בקשיים אפילו בפעולות חשבון פשוטות. אחד הפתרונות שנמצאו לבעיה זו, היה לימוד אינדיבידואלי, כלומר, למידה בקבוצות קטנות. הלומדים למדו לפתור בעיות חשבוניות פשוטות הקשורות לחיי היום-יום.[ארכיון המדינה, [תעודה 15]
