יוסף מילוא בצעירותו (ויקיפדיה)
שנותיו הראשונות של התיאטרון הקאמרי עמדו, כאמור, בסימן של משבר קיומי מתמשך עד כדי היעדר תנאי קיום מינימליים. בשנותיו הראשונות לא קיבל התיאטרון כל תמיכה והתבסס על עבודה התנדבותית למחצה של עובדיו ושחקניו בהנהגתו של מייסדו ומנהלו האמנותי – יוסף מילוא. לאחר קום המדינה, ומיד לאחר הקמת הממשלה הראשונה בחודש מרס 1949, פנו יוסף מילוא, 
יוסי ידין ויצחק קדישזון אל מנהל ההקצבות במשרד האוצר, וביקשו להכליל את תיאטרון הקאמרי “בין המוסדות האמנותיים הנתמכים על ידי ממשלתנו”. הם ציינו את ייחודיותו של התיאטרון בהעסקת שחקנים ומחזאים ישראלים צעירים המשתלמים באופן מתמיד באמנותם, והוסיפו: “מובן הדבר שרמת החיים הירודה של השחקן אינה מאפשרת לתיאטרון להגיע אל הרמה האמנותית אליה הוא שואף, ומאידך עלולה היא לסכן את דרכו האמנותית של התיאטרון” (בקשה להכרה כמוסד אמנותי נתמך)
מצבו הכספי הקשה של ה”קאמרי” העמיד אותו לא פעם בסכנת קיום של ממש והוא המשיך ופנה בבקשות לתמיכה כלכלית גם לאורך שנות ה-50, לעתים תוך הבעת מחאה על התמיכה הזעומה שבכל זאת הוקצתה לתיאטרון ועל מה שנתפס בעיני יוסף מילוא כאפליה לעומת תיאטראות אחרים (מחאה על הקצבה נמוכה מדי). בתקופה הקשה של ראשית המדינה, בימים של קשיים תקציביים עצומים, מצוקה כלכלית ו”העלייה הגדולה”, נמנע התיאטרון מבקשות תמיכה על רקע עניינים שעלולים להיתפס כמותרות כמו שיפור חיי הרוח והתרבות. התיאטרון הדגיש אפוא בבקשות התמיכה מניעים חברתיים-סוציאליים כמו קליטת עלייה והוראת העברית לעולים החדשים, סיפוק מקורות תעסוקה וחינוך בני הנוער (בקשה לתמיכה) .
