ההגשמת שאיפת הדורות

ה.1 | הצהרת בלפור

בי”ז בחשון תרע”ח (2 בנובמבר 1917) מסר שר החוץ של ממשלת בריטניה ללורד רוטשילד מכתב המכיל הצהרה על כוונתה של ממשלת בריטניה להקים בית לאומי לעם היהודי.

הצהרה זו קיבלה  תוקף של “החלטת חבר הלאומים” בועידת סן-רמו, שהתכנסה ב ה’ באייר תר”פ ( 23 אפריל 1920) ובה הוענק לבריטים המנדט על ארץ ישראל.

THE BALFOUR DECLARATION.
äöäøú áìôåø.

Foreign Office,

November 2nd, 1917.

Dear Lord Rothschild,

I have much pleasure in conveying to you, on behalf of His Majesty’s Government, the following declaration of sympathy with Jewish Zionist aspirations which has been submitted to, and approved by, the Cabinet:

“His Majesty’s Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavours to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country”.

I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation.

Yours sincerely Arthur James Balfour

תרגום (מתוך כרזה של משרד ההסברה)

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

“ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותתאמץ במיטב כוחותיה, כדי להקל על השגתה של  מטרה זאת, בתנאי הברור שלא יעשה דבר שיש בו לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי יהודיות או בזכויותהם ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת”.

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג’יימס בלפור

למסמכים נוספים אודות הצהרת בלפור ניתן לראות בפרסום כאן

ה.2 | ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל

ב- 29 בנובמבר 1947 (י”ז בכסלו תש”ח), החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו”ם) על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. ההחלטה התבססה על המלצות חברי “הוועדה המיוחדת של האו”ם לענייני ארץ ישראל” (ועדת אונסקו”פ) אשר מסקנותיה הוגשו לאו”ם, ב-31 באוגוסט 1947

מתוך תיק בארכיון המדינה מפה 1 /127

ההסתדרות הציונית והנהגת היישוב היהודי תמכו בהמלצות הוועדה למרות הקושי שבדבר והשטח המצומצם שהוקצה ליישוב.

לעומתם, נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה.

ממשלת בריטניה הודיעה כי לא תתמוך ולא תתנגד לתכנית החלוקה, ובהתאם לכך נמנעה בהצבעה על המלצות הועדה. ההמלצות הובאו להצבעה בפני עצרת האו”ם ב-29 בנובמבר.

בעוד בארץ עקבו בדריכות אחר שידור ההצבעה, קרא נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה מברזיל, את שמות המדינות בזו אחר זו לפי הא”ב האנגלי.

 

https://www.youtube.com/watch?v=SC1DFnH1Lbs

ההצעה התקבלה ברוב קולות: 33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעו ומדינה אחת נעדרה.

טופס ההצבעה מופיע בתיק א 6 / 395 בארכיון

תוצאות ההצבעה באו”ם 29-11-1947 על חלוקת ארץ ישראל כולל חתימות שאסף אהרון פישמן .

למסמכים נוספים בנושא כאן

 

ה.3 | הכרה במדינת ישראל - מדינת היהודים

ה.4 | הקמת צבא ההגנה לישראל

עם הכרזת המדינה, התעורר הצורך בהקמתו של צבא מדינה סדיר. כוחות המגן שפעלו ביישוב העברי, אשר התבססו על המחתרות שקמו בתקופת שלטון המנדט הבריטי, נדרשו להתאחד לכוח ממלכתי מלוכד. הממשלה הזמנית קיימה שני דיונים בנושא ב-23 למאי 1948  וב- 26 למאי. דוד בן-גוריון, ראש-הממשלה ושר הביטחון, ניסח פקודה זו, שמתוקפה הוקם צה”ל. בכ”ב באייר תש”ח, 31 במאי 1948, פורסמה פקודה זו כ”פקודת יום מספר אחת” של צה”ל, ומאז נקבע תאריך זה כיום הקמתו הרשמי. בשבועות שלאחר מכן, גיבש בן-גוריון את דפוסי התנהלותו הבסיסיים של צה”ל וקבע את דמותו במידה רבה, כפי שהיא עד היום. הפקודה להקמת צה”ל פורסמה ימים אחדים לאחר שנציגי הממשלה חתמו על הסכמים נפרדים עם אנשי האצ”ל והלח”י, בדבר פירוק ארגוניהם והשתלבות חברי המחתרות בכוחות הצבא. ארבעה חודשים לאחר מכן, ב-29 בספטמבר 1948, הודיע דוד בן-גוריון באופן רשמי על פירוקו של הפלמ”ח. לראש המטה הכללי של צה”ל נתמנה רב-אלוף יעקב דורי.

פקודת צבא ההגנה לישראל מס’ 4 לשנת תש”ח

 

ה.5 | פקודה למתן חנינה כללית לכל תושבי ישראל

בפברואר 1949, כאשר סיומה של מלחמת העצמאות נראה באופק וערב כינוס “האספה המכוננת” (הכנסת הראשונה), החליטה הממשלה הזמנית להעניק לאזרחי ישראל חנינה כללית (amnesty) ולתת להם הזדמנות לפתוח דף חדש מבחינה משפטית. בכך בוטלה הרשעתם של אזרחים רבים בעבירות שחלקן בוצעו מטעמים לאומיים במאבק למען עצמאות המדינה. הפקודה לא חלה על עבירות חמורות ביותר כדוגמת רצח שהעונש עליהן היה מאסר עולם או מוות.

 

לפרק הקודם             לפרק הבא