ב.1 | ניסוח הצעה ראשונית בזמן הקמת ממשלה
מוטי אשכנזי, 1977. צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית
ערב השיחות עם סוריה, עדיין פעלה ראש הממשלה מאיר סביב מלאכת הקמת הקואליציה. בבחירות שנערכו בסוף דצמבר 1973 נשאר המערך המפלגה הגדולה ביותר, אך הוא איבד מכוחו וירד בחמישה מנדטים ל-51 מושבים. הליכוד מנגד חיזק את כוחו ועלה ל-39 מנדטים, עד שהיה לחלופה של ממש למערך. בבחירות אלו זכתה שולמית אלוני, שעמדה בראש רשימת זכויות האזרח “רץ”, בשלושה מנדטים על חשבון המערך. במצב שנוצר, התקשתה גולדה מאיר להגיע להסכם קואליציוני. גם במפלגת העבודה שררו מחלוקות בין “היונים”, ובין דיין וסיעתו – רפ”י, שתמכו בממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. התעקשותם של רבנים בולטים, שהמפלגה הדתית הלאומית תדרוש, עוד לפני הצטרפותה לממשלה, תיקון לחוק השבות (בסוגיית “מיהו יהודי”), הערימה קשיים נוספים. במקביל, התגבשה תנועה עממית נגד הממשלה, רבים מחבריה – חיילי מילואים שהשתחררו לאחר ביצוע ההסכם עם מצרים. בתחילת חודש פברואר הכריז סרן במילואים מוטי אשכנזי על שביתת רעב בת 48 שעות מול משרד ראש הממשלה. עד מהרה הצטרפו אליו מפגינים נוספים שדרשו את התפטרות דיין. דיין, שציפה להבעת תמיכה מהמפלגה והתאכזב, איים להשאיר את רפ”י מחוץ לקואליציה המתגבשת.
באותה העת נוסדה תנועה עממית נוספת – גוש אמונים. מנהיגיה ראו בהתיישבות מוגברת ביהודה ושומרון, את התגובה הראויה למלחמה ולמצב הרוח הלאומי הירוד. רבים מראשיה היו תלמידים לשעבר בישיבת הרב צבי יהודה קוק – ‘מרכז הרב’, וחששם המרכזי היה שנסיגה ברמת הגולן תהווה תקדים למהלכים דומים ביהודה ושומרון.
לקראת בואו של קיסינג’ר עם רשימת השבויים בסוריה, נערכה ב-24 בפברואר ישיבת ממשלה ראשונה בעניין תכנית ישראל לנסיגה (תעודה 13). בישיבה הציג הרמטכ”ל את התוכנית המרבית של צה”ל לנסיגה בתוך המובלעת (לפיה לא תהיה כל נסיגה מעבר לקו הפסקת האש של 1967). המובלעת תחולק לשלשה אזורים – אזור סורי, אזור הפרדה בידי האו”ם ואזור ישראלי, הכולל את מוצבי החרמון. במסגרת הצעה זו יוכלו אזרחים סורים לחזור לשטח המובלעת. ההצעה כללה תכנית לדילול כוחות, בדומה לסידורים שנקבעו בהסכם עם מצרים. עוד נקבע, כי במרחק 40-30 קילומטרים לא יהיו טילי קרקע אוויר. שר המשטרה – שלמה הלל, הזכיר לחבריו שישראל כבר הציעה לאפשר לתושבי המובלעת לחזור ולהעביר את מוצבי החרמון שנכבשו במלחמה לפיקוחו של האו”ם תמורת השבויים, ולכן לא תוכל להציע כעת פחות מכך.
בישיבה זו, התעורר לראשונה החשש לגורל היישובים הישראליים בגולן. השרים יוסף בורג ומשה קול הביעו חשש שהסורים יפרו את ההסכם ויטרידו באש את היישובים. בורג אף הזהיר מפני התעוררות ציבורית, שתתבטא במשלחות ובמכתבים נגד הנסיגה. בתשובה לכך ציין השר יגאל אלון כי מתיישבים באזורי ספר מקבלים על עצמם את הסיכונים, וכדי לסייע להם באמת, יש צורך בהסכם שייצב את הפסקת האש. בסיכום דבריו הטיל ספק אם הסורים יקבלו את ההצעות שהציג הרמטכ”ל. דיין, ביקש להזכיר שהמלחמה עם סוריה עלולה להתלקח שוב, והמשך תפיסת הקו הנוכחי יוביל בוודאות למלחמה. ראש הממשלה מצדה התריעה שהסורים עשויים לדרוש נסיגה מעבר לקו הסגול וטענה כי היא מעוניינת לסייע לאמריקנים בהסרת חרם הנפט, וגם למצרים. הרמטכ”ל הסכים ואישר שלדעתו הסורים יגישו דרישה קיצונית לנסיגה, הדומה למה שקיבלו המצרים, שתכלול שטח שלא נכבש ב-1973, והגדיר את ההצעה של צה”ל – “אופטימית”.
3 ימים לאחר מכן, ב-27 בפברואר, לאחר שמסר את רשימת השבויים לראש הממשלה (תעודה 14, א 7069/8), נפגש קיסינג’ר עם צוות המשא ומתן שכלל את ראש הממשלה, אבן, אלון, דיין, דיניץ, אלעזר ואחרים (רישום הישיבה, שם, תיק א 7069/8). קיסינג’ר אמר שאינו מצדיק את ההסכם עם סוריה בנימוקים צבאיים ולתוכנו אין כל חשיבות. עצם החתימה על הסכם עם מדינה ערבית רדיקלית חשוב לדעתו, כמו גם עידוד מדינות ערב המתונות, כולל מצרים, והרחקת הסובייטים מהזירה. בנימוקיהם של השרים לדחיית הנסיגה מעבר לקו הסגול התייחסו בעיקר לפגיעה באדמות היישובים. ראש הממשלה ציינה, שכיוון שישראל לא הפסידה שטח במלחמה, בניגוד לחזית המצרית, אין בסיס לתביעה הסורית, שתוותר על שטחים, מעבר לקו ה-6 באוקטובר. היא התרעמה על כך שאסד לא כיבד את הפסקת האש והמשיך לתקוף את היישובים.
קיסינג’ר התנער מהקו המוצע בטענה שאינו רציני. הוא אמר שאין בכוונתו להציגו לסורים והציע לדחות את תחילת המשא ומתן בעשרה ימים ולשלוח נציג ישראלי לוושינגטון. הוא הציע את שר הביטחון (או מי שיחליף אותו).גם נציג סורי יגיע. קיסינג’ר קיבל את העיקרון שאין לפרק יישובים במסגרת הסכם הפרדה. לשיטתו, אין לקרב את הקו עם סוריה לקו הישראלי, אלא להרחיב את שטח האו”ם. לשאלתו של אבן, אם אין חשש ממסירת כל הנכסים של ישראל בגולן בשלב זה, השיב קיסינג’ר, שניתן לדחות את המשא ומתן על נסיגה נוספת בגולן לתאריך לא ידוע.
בשיחה נוספת שהתקיימה ב-1 במארס, לאחר שובו מביקור בקהיר, הסביר קיסינג’ר את עמדתו של סאדאת: אם ישראל תתעקש לסגת לקו הסגול ותפרוץ מלחמה, הוא יהיה חייב לתמוך בסוריה, אך נסיגה של עוד כמה קילומטרים, מקוניטרה למשל, תוכל לפתור את הבעיה. גולדה הבהירה כי דיבור על נסיגה מעבר לקו הסגול הוא בגדר “דינמיט בארץ”, כלשונה, אך קיסינג’ר הדגיש כי סאדאת מוכן לעזור בשכנוע אסד לקבל הצעה דומה להסכם ההפרדה עם מצרים (תעודה 15, א 7069/8). לפי התיאור של קיסינג’ר במקורות אמריקנים, בפגישה נוספת שקיים בהמשך אותו יום עם אסד, תיאר את הקושי לשנות את עמדתה של ישראל, אך אסד התעקש והציג את דרישות המינימום של סוריה – נסיגה של בין 8 ל-10 קילומטרים, כולל קוניטרה והגבעות סביבה.
לאחר מכן ביקר קיסינג’ר בסעודיה ושב לוושינגטון מבלי שעצר בישראל. בפסגת מדינות ערב הוחלט להפסיק את חרם הנפט על ארצות הברית, אך להעריך מחדש את ההחלטה כעבור חודשיים, על מנת להבטיח התקדמות בהסכם עם סוריה.
בישיבת הממשלה שנערכה ב-3 במארס, הדגיש ורהפטיג כי לדעתו המטרה צריכה להיות הסכם שלום מלא, ושאל האם הסכם ההפרדה דחוף יותר לסוריה או לישראל, והאם יכולה ישראל להסתכן בחידוש המלחמה? דיין הסביר כי ישראל משלמת מחיר יקר על העדר הסכם, בין השאר בשל המשך גיוסם של 20,000 חיילי מילואים. אולי מבחינה אובייקטיבית המצב לוחץ יותר על הסורים, אבל בפועל לאסד לא אכפת מהכפריים שגורשו מבתיהם. עוד ציין כי ישראל זקוקה מאוד לסיוע האמריקני, וסיכם: “לפי דעתי אנחנו לחוצים הרבה” (תעודה 16). בסיום הישיבה, החליטה הממשלה לקבל את בקשתו של קיסינג’ר ולשלוח נציג לוושינגטון:
קטע מדברי דיין על היחסים עם האמריקנים, מתוך פרוטוקול ישיבת הממשלה
באותו זמן גברה במובלעת מלחמת ההתשה. הסורים הפגיזו יישובים בגולן ועמדות צה”ל, והחלו לסלול כביש חדש אל המוצב בשיא החרמון שננטש על ידי צה”ל בחורף, בשל תנאי מזג האוויר הקשים. מלחמת ההתשה השפיעה לא רק על השיחות עם קיסינג’ר אלא גם על הרכבת הממשלה, שעמדה בראשית מארס בפני נקודת משבר. בישיבה של לשכת מפלגת העבודה וסיעת המערך בכנסת ב-3 במארס, ולאחר שהוחלט על הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת 58 חברי כנסת, ללא השתתפותה של סיעת רפ”י, נשמעו התקפות על ההנהגה מהצד השמאלי של המפלגה ואיומים לא להצביע לרשימת השרים. אחרים הזהירו שממשלת מיעוט לא תחזיק מעמד זמן רב ואמרו שצריך להקים ממשלת אחדות לאומית. לאור הדברים האלה הודיעה גולדה מאיר שתעדכן את נשיא המדינה כי היא מוותרת על הניסיון להרכיב ממשלה. היא עזבה את אולם הדיונים על רקע קריאות “גולדה, אל תלכי”. בהמשך הישיבה, נבחרה משלחת שתפנה אליה בבקשה לחזור, וכך עשתה. אך המאבק הפנימי נמשך- רבים תקפו את רעיון ממשלת האחדות, בשל התנגדות הליכוד לוועידת ג’נבה ולהסכם עם מצרים, והחשש שימנע הסכם עם סוריה.
לאחר שהוצע לרבין להחליף את דיין כשר הביטחון, ולאור הדיווחים על סכנת התלקחות בצפון, הסכימו דיין ועמיתו לסיעה – שמעון פרס, להיכנס לממשלה. היו שחשדו בשרים אלה ובממשלה בהגזמה ביחס לאיום בסכנת מלחמה, לצורך מטרות פוליטיות. ראש הממשלה הצליחה לבסוף להקים קואליציה, והציגה את ממשלתה לכנסת ב-10 במארס. היא דיברה על חיזוק צה”ל, על הסירוב לחזור לקווי 1967, ועל הצורך להפוך את הסכמי הפסקת האש והפרדת הכוחות להסכמי שלום. מנגד נאם בגין, ולעג לממשלה, ובאופן אישי לראש הממשלה ולדיין, על חוסר אמינותם, כפי שהתגלתה במשא ומתן הקואליציוני, ועל השימוש שעשו במידע על איום המלחמה למטרות פוליטיות. למרות זאת, הביעה הכנסת אמון בממשלה ברוב של 62 מול 46.
חבר הכנסת אריאל שרון מבקר את מדיניות הממשלה בנאומו מטעם האופוזיציה, 10/3/1974. צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית
