הסכם קהיר: המשא ומתן עם אש"ף על ביצוע הצהרת העקרונות והקמת האוטונומיה הפלסטינית, אוקטובר 1993–מאי 1994

ג.1 | ממשבר להתקדמות בצל חילוקי דעות פנימיים בשני הצדדים

ב-10 בינואר 1994 התחדשו השיחות בטאבה. שני הצדדים מסרו נוסחים חדשים של הטיוטה האחרונה להסכם ביניהם על מימוש “הסכם אוסלו” מיום 27 בדצמבר 1993 ושל הנספח הביטחוני (לטיוטה הישראלית ראו תיק א 5161/10 עמ’ 51) . עקבות המשבר עם ערפאת בסוף דצמבר עדיין ניכרו בקרב המשתתפים. ב-12 בינואר כתב עודד ערן על פגישה מעודדת עם היועץ הכלכלי של ערפאת, מאהר קורד (ראו: תעודה 24, עודד ערן אל מנכ”ל משרד החוץ 12.1.1994). אולם דיווח שקיבל איתן בנצור ממשרד החוץ מפעיל השלום סטנלי שיינבאום, שביקר אצל מנהיג אש”ף בתוניס ב-12 בינואר, הציג תמונה קודרת. שיינבוים ביקש לשכנע את ערפאת שהצהרותיו על נושאים שאמורים להידחות לשלב המשא ומתן על הסכם הקבע, ודרישותיו לסממני ריבונות פוגעות במשא ומתן. לדברי שיינבוים, אפילו תומכי ערפאת חוששים שהפלסטינים יישארו בסוף ללא כלום. שיינבוים מסר שתגובותיו של ערפאת לא מעידות על שינוי בגישתו. הוא הסביר שמטרתו היא להגן על כבוד העם הפלסטיני. ערפאת שלל את הטענה שבקשתו להרחבת אזור יריחו תביא להכללת שש התנחלויות בשטח הפלסטיני, וטען שגם אם הדבר נכון, אין לו התנגדות לכך שצה”ל יאבטח את היישובים. שיינבאום הרגיש שהוא לא הצליח לשכנעו שרבין רציני בכוונתו להגיע לשלום. לנוכח הטענות על חוסר יכולתו של ערפאת לנהל את התנועה באופן דמוקרטי, קבע שינבאום שהמסלול לחיזוק מנהיגותו הוא עריכת בחירות בשטחים (ראו: תעודה  25  איתן בנצור אל איתן הבר’ דוח על שיחת סטנלי שיינבאום עם ערפאת, 12.1.1994). גם החוקרת ג’ודית קיפר מוושינגטון שביקרה בארץ סיפרה לבנצורממשרד החוץ על ניכור גדל והולך בין אש”ף-תוניס להנהגה בשטחים, על תלונות בקשר להתנהלות של ערפאת ועל התביעות לדמוקרטיזציה בקרב הפלסטינים (תעודה 28. איתן בנצור אל שגרירות ישראל בוושינגטון  23.1.1994).

בסקירתו הזהיר שיינבוים מפני נטיית האמריקנים לשוב ולקדם את הערוץ הסורי על חשבון הסדר עם הפלסטינים. ואמנם במסגרת מאמצים אלו התקיימה פגישת פסגה בין הנשיאים קלינטון ואסד בג’נבה ב-16 בינואר. דניס רוס וצוותו סיפרו לרבין שבבית הלבן מרוצים מתוצאות הפגישה. לדבריו, אסד הביע נכונות למסד נורמליזציה עם ישראל ולנהל משא ומתן על הסכם שלום עמה. הוא אמר שאינו מתכוון להתערב בנעשה במסלול הפלסטיני. היה ברור שהמחיר להסכם כזה תהיה נסיגה מלאה מן הגולן, וחלקים נרחבים בציבור בישראל נרעשו מהסימנים שהעידו שרבין מוכן לערוך משאל עם בנושא. אולם התברר שלרבין אין אפילו רוב בכנסת להעברת חוק על משאל עם, והאמריקנים והסורים ראו בהצעתו של רבין תרגיל התחמקות. ב-21 בינואר נהרג בנו הבכור של אסד בתאונת דרכים, והמגעים של האמריקנים עם סוריה נעצרו זמנית.

שיחות טאבה חודשו, אם כן, ב-10 בינואר וגם הנתק בין פרס לערפאת לא נמשך זמן רב. ב-22 בינואר הם נפגשו באוסלו בהלוויית שר החוץ הנורבגי הולסט, שלא התאושש מהאירוע המוחי שעבר בדצמבר 1993. לקראת יציאתו של פרס לאוסלו שוחח עמו רבין בטלפון. הוא הציג את חששו שישראל עושה ויתורים רבים וכי חל כרסום בעמדתה מבלי שהצד השני מתחייב מצדו על הנקודות העיקריות בהסכם: “אנחנו כל פעם נותנים מבלי שיש איזה ביטוי בהסכמה שלהם למשהו שהעלינו….. צריך לדעת אם זה דיל או לא דיל”, אמר ראש הממשלה לשר החוץ. פרס הבטיח להבהיר את הדברים בשיחתו עם ערפאת (ראו: תעודה 26. רישום שיחת טלפון בין רבין לפרס, 21.1.1994). בשיחה בין פרס לערפאת באוסלו הוחלט לקיים סבב שיחות נוסף ביניהם כדי לפתור את בעיית המעברים. הם קבעו שהשיחות ייערכו בדאבוס שבשוויץ במהלך כנס הפורום הכלכלי העולמי.

על סמך הסיכומים בין השניים באוסלו הכינו יואל זינגר ואבו עלא טיוטה חדשה להסכם שמשאירה את נקודות המחלוקת פתוחות. נקבע בה שישראל תהיה אחראית לביטחון בגבולות עם מצרים וירדן. ללא הפחתת האחריות הכוללת של ישראל למעברי רפיח ואלנבי הפלסטינים יהיו אחראים לספק שירותים באגפים הפלסטיניים של מסופי המעבר. סוכמו גם סידורים למניעת כניסת פלסטינים ללא אישור, גישה פלסטינית למקומות קדושים באזור יריחו, ביטחון גוש קטיף, הפעלה מוקדמת של סמכויות הפלסטינים (early empowerment) בתחומים אזרחיים ועוד. הטיוטה הייתה כפופה לאישור ראש הממשלה רבין (תעודה 27 א. טיוטה להסכם קהיר 22.1.1994). עם שובו מאוסלו אמר פרס בראיון ב”קול ישראל” ב-24 בינואר, שערפאת “היה הפעם ממוקד וענייני” (תעודה  29. מחלקת מידע במשרד החוץ  אל נציגויות ישראל בחו”ל 24.2.1994 ).

אולם טיוטת ההסכם שבה וחשפה את חילוקי הדעות בצד הישראלי. גורמים במערכת הביטחון דרשו גישה זהירה יותר, ואפילו היועץ המדיני של רבין ז’אק נריה העלה בפני ראש הממשלה בכתב השגות על הניסוח שהושג באוסלו והציף נקודות הדורשות לדעתו בירור. הוא טען שבמקביל לכמה ויתורים פלסטינים ויתרה ישראל בכמה נקודות בצורה לא זהירה. ( תעודה  27  הערות ז’ק נריה על טיוטת הסכם פרס ערפאת 22.1.1994)

ג.2 | לקראת דאבוס: הסתייגויות במערכת הביטחון

מתקדמים בעניינים אזרחיים

בד בבד עם המשא ומתן על גודל יריחו והמעברים, התקדמו השיחות הכלכליות בפאריס והחלו שיחות עם סאיב עריקאת בוושינגטון על נושאים הקשורים להקמת המועצה הפלסטינית: הבחירות למועצה, גודלה והרכבה, סמכות החקיקה בשטחים, הפריסה מחדש של צה”ל והעברת הסמכויות לרשות הפלסטינית. בוועדה האזרחית בטאבה התנהלו שיחות על קשת רחבה של עניינים שדורשים שיתוף פעולה בין שני הצדדים שחולקים מרחב גיאוגרפי מצומצם – מים, ניהול אתרים ארכיאולוגיים, תקשורת ועוד. בחרנו להביא אך דוגמה אחת לשיחות האלו – דיון שהתקיים ב-24 בינואר על הקצאת תדרים והקמת רשת תקשורת משוכללת שלא תפריע לתקשורת הישראלית הקיימת. הדיון נערך בין משלחת ישראלית בראשות שלמה וקס, מנכ”ל משרד התקשורת, ומשלחת פלסטינית בראשות רדואן אבו עיאש, פעיל פת”ח המקורב לערפאת. היה ברור שלא ניתן להגביל את רשת התקשורת הפלסטינית לעזה ויריחו בלבד. כפי שאמר וקס, “אין גבולות באוויר”. הוא ביקש מהפלסטינים להציג את דרישותיהם ביחס לתדרים: “אתם לא רוצים שהשידורים שלנו יפריעו לכוחות הביטחון שלכם ביריחו או למוניות בעזה ולהיפך. לכן צריך הסכם שעובד לשני הכיוונים”. לקראת הבחירות למועצה ביקשו הפלסטינים לשדר גם לשכם ולרמאללה. בעבר שידרה תחנת רדיו ירדנית מרמאללה. בהצהרת העקרונות הסכימה ישראל לדון באפשרות שהרשות הפלסטינית תפעיל תחנות רדיו וטלוויזיה, ונשאלה השאלה האם ניתן למקם את המשדרים ברמאללה, כיוון שהמיקום של יריחו, שהוא נמוך ביותר, אינו מתאים לשידור לכל הגדה. השאלה הייתה פוליטית והוחלט להעבירה לדרג המדיני (תעודה 30, סבב שיחות מס’ 14, דיון על התקשורת 24.1.1994).

דיונים לקראת דאבוס

אולם המוקד היה בעניינים העקרוניים שאמורים היו להידון בדאבוס. לקראת הנסיעה של פרס התקיים דיון אצל רבין על טיוטת ההסכם ובו העלה הרמטכ”ל אהוד ברק השגות דומות לדברים שהעיר נריה (לעיל תעודה 27). עם זאת, הוא הסכים עם פרס שהמסמך מנוסח בצורה כה בולטת לטובת ישראל בנושא סמכויות הביטחון השמורות בידיה, שיקשה על ערפאת לחתום עליו. פרס ביקש לרכך את הניסוחים כדי לאפשר לערפאת לשמור על כבודו, גם מול לחצים פנימיים.

ב-27 בינואר התקיים דיון נוסף על טיוטת ההסכם לאור שיחות שניהל עוזי דיין עם הפלסטינים בקהיר. בסוף הדיון ברק העלה שוב את החשש מכרסום בעמדות ישראל. פרס העיר :

פרס – אתה נותן להם דבר מחורבן (עזה) ואתה רוצה לחתוך 3 פעמים [על-ידי הוצאת הצירים להתנחלויות מהשטח הפלסטיני]… אתה לא היית מסכים (לאהוד [ברק])

אהוד – אני הייתי מסכים

רבין – בן גוריון היה מסכים לקבל את תכנית החלוקה

פרס – ערפאת ערבי. לא בן-גוריון

רבין – הוא חכם. הוא מבין שהוא מקבל חלק. אח”כ המשך ומחוייבות ל[הסכם ה]קבע

אהוד – הוא מבין שהתהליך היסטורי

בסוף הדיון אמר פרס שלאור העמדות שעלו בדיון הוא אינו רואה טעם לצאת לדאבוס. אילו היה מקבל מרחב תמרון לוויתורים על שטח יריחו היה יכול להתעקש יותר על עזה. אך רבין סירב להרחיב את שטח יריחו לכיוון צפון בשל הקרבה ליישובים ישראלים (תעודה 31 עדכון ראש הממשלה רבין במצב המשא ומתן  27.1.94).

 

ג.3 | שיחות פרס-ערפאת בדאבוס וחתימה על "הסכם קהיר" בראשי תיבות

ב-29 בינואר הגיעו שר החוץ פרס והיושב ראש ערפאת לפורום הכלכלי העולמי בדאבוס והצטלמו כשהם נכנסים יד ביד לאולם הדיונים, שם זכו לתשואות מהנאספים. במקביל לשיחות ביניהם התנהלו שיחות בין אורי סביר, עוזי דיין ויואל זינגר לבין משלחת פלסטינית בראשות אבו עלא. הושגה טיוטה נוספת להסכם (שעדיין כללה סעיפים שנויים במחלוקת), אך רבין עצר את השיחות לצורך התייעצויות, ופרס יצא לארצות הברית כדי לעדכן את האמריקנים. בשיחה עם מזכיר המדינה בראשית פברואר, אמר פרס שהוא מנסה להבהיר לפלסטינים כי הם מתעקשים על הגדרות. אם בעתיד הכול יתנהל כשורה, אף אחד לא יזדקק לאותן הגדרות, ואם תהיינה בעיות, הגדרות לא יעזרו. לדבריו, ערפאת הבהיר לו באוסלו כי הוא מודע היטב למהות הצהרת העקרונות (“הסכם אוסלו”), ולכך שלא הוסכם בה על הקמת מדינה פלסטינית, גם אם הישראלים סבורים אחרת (תעודה 33, דיווח על פגישת פרס-כריסטופר, 4.2.1994)

ב-1 בפברואר הוציא יואל זינגר טיוטה מתוקנת של ההסכם (ראו את המסמך בתיק חצ 8621/9, טיוטות נוספות בתיק א 7760/4). רק לאחר סבב שיחות נוסף בקהיר הושגה הטיוטה המוסכמת הראשונה של הסכם עזה ויריחו. היא נחתמה בראשי תיבות ב-9 בפברואר. בסיכום שמסר סביר להנהלת משרד החוץ הוא פירט את עיקרי ההסכם: נקבע שגודל אזור יריחו יהיה 55 קמ”ר, אך צורף לו מכתב מפרס המאשר שרבין וערפאת יחליטו על הגודל הסופי של אזור יריחו בסוף המשא ומתן. בהסכם פורטו סידורים מסובכים כדי לאפשר לישראל שליטה ביטחונית במעברים, בשעה שהפלסטינים יקבלו נוכחות סמלית במסופים וסמכויות ניהול בכל הקשור לנוסעים הפלסטינים. ישראל דחתה את התביעה לשוטר או פקיד פלסטיני על הגשר, אך היא הסכימה להצבת שוטר ודגל בכניסה למסוף הפלסטיני. הצדדים גם הסכימו על בדיקת אנשים חשודים כשהשוטר הישראלי יושב מאחורי מראה חד כיוונית (תעודה 34, טיוטה להסכם על עזה ויריחו שנחתמה בראשי תיבות,  9.2.1994. לנוסח ההסכם ולמכתבו של פרס ראו תיק חצ 10429/2, א 7760/4. ראו גם דברי סביר במסיבת עיתונאים באנגלית, חצ 11005/2).

בראיון ב”קול ישראל” ב-12 בפברואר נשאל פרס על ההסתייגויות מצד מערכת הביטחון ואמר שחובתו של הדרג הצבאי לתת יעוץ צבאי, כפי שהמדינאים צריכים לקבוע מה דרוש מבחינה מדינית. לדבריו, הפלסטינים רוצים ששוטר פלסטיני יקבל את הנכנסים: “עכשיו לכאורה אתה יכול להגיד: מה הוויכוח על שוטר? אבל הוויכוח הוא לא על שוטר, הוויכוח הוא על ים של רגשות וים של חרדות ועל ים של חשדות ועל ים של תקווה, ולפעמים אתה יכול בניסוח נכון להתגבר על הבעיות”, אמר פרס. בישיבה עם הנהלת משרד החוץ ציין המנכ”ל סביר שבניגוד לפרסומים על חילוקי דעות בין פרס ורבין סביב הסכמי דאבוס, ההסכמים בעינם עומדים. לדעתו בקהיר הפלסטינים, ובראש ובראשונה ערפאת עצמו, עברו שינוי ממצב של משא ומתן למצב של קבלת החלטות (תעודה 36, דיווח על הישיבת ההנהלה, 14.2.1994 ). במסיבת עיתונאים ב-10 בפברואר הוסיף סביר שהוא רואה בהסכם סימן ראשון ליכולתם של הצדדים לפתור בעיות. לדעתו הפשרה הושגה הודות ללחצו של פרס.

תגובות לחתימה על טיוטת הסכם קהיר

הצד הישראלי חשב שהסכם קהיר הוא הסכם מאוזן. כך טען הרי קני טל ממשרד החוץ בסקירה, בו כתב שישראל הצליחה להשיג בהסכם שנחתם הכרה פלסטינית בעקרון אחריותה הבלעדית לביטחון חוץ בגבולות, ועשתה זאת על-ידי הצגת עמדה גמישה באשר להסדרים מעשיים במעברים. ההסדרים האלו יאפשרו שמירה על כבוד הנכנסים על-ידי שימוש באמצעי פיקוח בלתי-נראים. (ראו: תעודה 35, סקירה של הרי קני טל, 10.2.1994). אולם לא כך ראו את הדברים רבים בצד הפלסטינים. לדברי מיכאל הררי ממחלקת ערב, הם ראו בהסכם הישג ישראלי, והוא התקבל בהסתייגות ובביקורת גם מצד אנשים שהיו תומכי אש”ף והתהליך המדיני. מתנגדי התהליך דחו אותו בצורה חד משמעית ותיארו אותו ככניעה (ראו: תעודה 37, דוח של מיכאל הררי, 15.2.1994 ). האופוזיציה בישראל אף היא יצאה נגד ההסכם. ב-15 בפברואר ביקרה משלחת מטעם הליכוד בראשותו של בנימין נתניהו אצל אלן ז’ופה, שר החוץ הצרפתי. בנוסף לדברים נגד נסיגה בגולן, אמר נתניהו שתכנית הממשלה מול הפלסטינים תביא להקמת מדינה פלסטינית. לדבריו ממשלה בראשות “הליכוד” תכבד את הסכמים שנחתמו, אך הצד השני אינו מכבד את ההסכם ו”נצי הפתח” ממשיכים לעסוק בטרור. חבר הכנסת אליהו בן-אלישר העיר שממשלת רבין נשענת על רוב של קול אחד ולדעתו אין לקבל החלטות קרדינליות כאלו ברוב כה זעום. ז’ופה קבע שצרפת תמשיך לתמוך בהסכם התואם את דעתה מאז ומתמיד שיש לפתוח ביזמת שלום עם הצד השני (ראו: תעודה 38, שגריר ישראל בפאריס אל מנהל מחלקת אירופה, 15.2.1994).

ג.4 | שיחות בטאבה ובקהיר על השלמת הסכם "עזה ויריחו"

ההסכם נחתם בראשי תיבות, אך עדיין נדרשה עבודת ניסוח ושיחות נוספות על פרטיו השונים. ב-14 בפברואר נפתח סבב שיחות נוסף על-מנת לנסח סעיפים מפורטים בענייני המשטרה הפלסטינית, מנגנון הקישור, הפטרולים המשותפים ועוד. לדברי נריה האווירה הייתה עניינית והפלסטינים ביקשו להאיץ את הדיונים. במקביל נמשכו השיחות בוושינגטון, והישראלים הדגישו שהמועצה הנבחרת של הרשות תוכל לעסוק בחקיקה אך החוקים יצטרכו לעבור בחינה ישראלית כדי לוודא שאינם סותרים את הצהרת העקרונות. הם דרשו גם לאשר את שמות המועמדים למועצה ואנשי מקצוע חיצוניים שיצורפו אליה בהמשך (ראו: תעודה 40, דני רוטשילד אל רבין ופרס 6.2.1994 ). דיונים נוספים עסקו בשאלות כגון מי יקבע את חוק הבחירות, מי יהיה רשאי לבחור או להיבחר, והאם מפלגות שמתנגדות להסכם תוכלנה להשתתף בבחירות.

מאז 1948 היה נושא הפליטים הפלסטינים מהעניינים הלוהטים ועמוסי הרגשות ביותר בכל מגע שעסק בהסדרים מדיניים במזרח התיכון. גם הפעם לא נעדר מקומו. בהסכם אוסלו הסכימה ישראל לדון בשלב זה בשיבת הפליטים שעזבו את השטחים בעקבות מלחמת ששת הימים (“עקורי 1967″) לשטח האוטונומיה כפי שנקבע עוד בוועידת קמפ דייוויד עם מצרים ב- 1978. אולם שאלת פליטי 1948 ו”זכות השיבה”, שהייתה אמורה לעלות לדיון במשא ומתן על הסכם הקבע, המשיכה לעמוד ברקע. משרד החוץ דיווח על מפקד שעורך אש”ף בעזרת המצרים כדי לברר את מספר העקורים בני רצועת עזה החיים במצרים ובמדינות ערב. כותבת הדוח העירה שהפלסטינים מייחסים חשיבות רבה לסוגיה שהיא חלק מבעיית “זכות השיבה”, וגם בנושא זה משתדלים “לכרסם בניסוחים מעורפלים ועמומים לטובתם” (ראו: תעודה 39, מחלקת ערב 2 אל תפוצה מדינית, 15.2.1994 ) ראו גם דיווח של יוסף הדס, ראש משלחת ישראל בקבוצת העבודה בנושא הפליטים של השיחות הרב צדדיות על התקדמות טובה בישיבה בנושא איחוד משפחות, תעודה 42, יוסף הדס אל יוסי ביילין, 21.2.1994).

לעומת זאת לאחר מספר שיחות בין אבו עלא ושר האוצר שוחט, נקלעו השיחות הכלכליות לקשיים. לטענת הצד הישראלי הפלסטינים חזרו בהם מסיכומים קודמים (תעודה  44, אילן פלטו אל יצחק רבין –   דיווח מהשיחות הכלכליות 27.2.1994).

ב-20 בפברואר דיווחו חברי צוות המשא ומתן לרבין, פרס וברק על סבב השיחות האחרון. האלוף עוזי דיין הציג כמה תכניות חלופיות לפינוי עזה. אלוף פיקוד הדרום מתן וילנאי עמד על הסכנות בתקופת הביניים בין יציאת צה”ל לתפיסת השטח על-ידי המשטרה הפלסטינית ועל הרושם שקיבל כי הצד השני עדיין לא נערך למשימה. לדבריו “כבר היום אני די מופתע שאנחנו שולטים במה שקורה שם”. יש לעשות את הפינוי בזמן הקצר ככל שניתן, אבל בצורה מסודרת. רבין הסכים עמו והדגיש שהשלב הראשון בוודאי יהיה “לא סימפטי”, אך העיקר הוא להבטיח ביטחון לישובים ובצירי התנועה (תעודה 41, קטע מעדכון שיחות עם צוות המשא ומתן עזה יריחו 20.2.1994 .

ב-23-21 בפברואר נערך סבב שיחות נוסף (ה-16 במספר) בקהיר. שתי המשלחות השתכנו באותו מלון והיחסים האישיים בין חבריהן הלכו והתהדקו. הפלסטינים לא היו מרוצים מחלקים בהסכם קהיר אך מצד שני היו מעוניינים מאד להגיע לחתימה על ההסכם הסופי ולהתחיל ביישומו בשטח. נביל שעת’ והאלוף שחק קבעו תאריך יעד לחתימה – 10 במארס 1994.

ב-22 בפברואר שלח זינגר לשר החוץ טיוטה חדשה הכוללת ניסוח מוסכם או כמעט מוסכם של 12 מתוך 24 סעיפים בגוף ההסכם וטיוטה של הנספח הביטחוני (ראה תיק חצ-8559/6). התקדמות חלה גם בערוצים האחרים. לפי הדיווח של בני לביא, ראש לשכתו של שחק, הייתה התקדמות בנושאים אזרחים כגון עניין התקשורת (ראו לעיל תעודה 30), למעט דרישת הפלסטינים לקבל קוד חיוג בינלאומי. סוכם נוסח משותף להסכם על הארכיאולוגיה וסוכם עקרון העברת ניהול רישום אדמות מדינה לפלסטינים, למעט בשטחי התנחלויות ושטחים ביטחוניים. בוועדה הביטחונית דנו בסידורי ביטחון בעזה וטענות הפלסטינים נגד הכללת חוף הים בשטח הביטחוני הישראלי. חלק משטחים אלו היו “אדמות המואסי”, שעובדו בשיטה מיוחדת המנצלת את מי התהום בחולות. הפלסטינים הציגו את תכניתם לפריסת המשטרה הפלסטינית ונערכו דיונים על שחרור אסירים ודרישתם לשחרר חברים מכל הארגונים ולא רק חברי פת”ח. לביא ציין שהסבב שהתחיל בצורה מאכזבת הסתיים בהצלחה הודות לתרומתו של שעת’ והלינה במלון אחד שיצרה “כימיה וקירבה”(תעודה 45. לשכת סגן הרמטכ”ל אל מנכ”ל משרד החוץ, 25.2.1994  , ראו גם:  תעודה 43. תדרוך מאת המרכז למחקר ותכנון מדיני, 22.2.1994).

המשלחת חזרה לישראל, ונריה קיבל מסר מאבו מאזן שיש להגיע להסדר לפני ה-13 באפריל, שיאפשר כניסת השוטרים הפלסטינים לתחילת יישום ההסכם. פגישה בין ערפאת לרבין לסיכום הנושאים האחרונים צריכה להתקיים בסביבות ה-15 במארס (תעודה 46, ז’ק נריה אל יצחק רבין ושמעון שבס 25.2.1994). בשלהי פברואר נשבה אפוא רוח אופטימית בין מנהלי המשא ומתן. נראה היה שהם הצליחו להתגבר על מרבית המכשולים וכי החתימה הסופית על הסכם למימוש עקרונות אוסלו והיציאה לדרך חדשה קרובים מתמיד. הוחלט לקיים סבב נוסף ב-28 בפברואר, אולם שלושה ימים קודם לכן אירע מעשה חמור ובלתי צפוי שטרף את הקלפים, זעזע את כל הצדדים והרחיק את החתימה על ההסכם בחודשיים נוספים.