א.1 | שאלת גורלם של השבויים הישראליים בסוריה
לראשונה מאז מלחמת העצמאות, היו לישראל בסוף אוקטובר 1973, מאות חיילים נעדרים, שחלקם הוגדרו כשבויים. עובדה זו, יחד עם תמונות השבויים שהוצגו בערוצי הטלוויזיה הערביים, עוררו בציבור תגובות קשות והוסיפו לאבדן האמון בממסד, שהתעורר כתוצאה מהמלחמה. הסורים, ובשלב הראשון גם המצרים, סירבו לפעול לפי אמנת ג'נבה, שנקבעה בשנת 1949, והגדירה את זכויותיהם של שבויי מלחמה. הסורים השתמשו בשבויים למטרות מדיניות, כקלף למיקוח. חלק מהשבויים נרצחו, וישראל הגישה על כך תלונה לאו"ם ולארגון הצלב האדום הבינלאומי, האמון על הטיפול בשבויים לפי האמנה (ראו תיק ג 6695/3).
ישראל מצדה, ראתה בהחזרת שבויים, במסירת מידע על גורל נעדרים ובהחזרת גופות הנופלים עקרון מקודש, ופעלה בהתאם לאמנת ג'נבה ביחס לשבויים שהחזיקה בידיה. היא מסרה רשימת שמות ואפשרה ביקורים של נציגי הצלב האדום. עוד ב-22 באוקטובר החליטה הממשלה שלא תסכים להפסקת אש ללא חילופי שבויים.
בזמן הלחימה הוטל איפול על מספר השבויים והנעדרים מטעם הצנזורה הצבאית. לאחר הפסקת האש הודיע שר החוץ, אבא אבן, כי מצרים מסרה מידע על השבויים שבידיה. אולם סוריה, על אף החובה לזהות ללא דיחוי את כל השבויים שבידיה, סירבה למסור לצלב האדום רשימה שמית של השבויים. לפי דיווחים בעיתונות, ב-25 באוקטובר הודיע קצין סורי באופן בלתי רשמי לעיתון לבנוני שיש בידי סוריה חמישים שבויים ממוצב החרמון שנפל בראשית המלחמה. קבוצה של אימהות ונשות השבויים שהוקמה באותו זמן הגישה עצומה הקוראת לממשלה לקדם חילופי שבויים תוך 24 שעות:
עצומה ציבורית לשחרור השבויים. מתוך תיק ג-6499/1
התסיסה וההתמרמרות אף החריפו לאחר שנודע שישראל הסכימה בלחץ ארצות הברית להעביר אספקה לארמיה השלישית המצרית המכותרת. מכתב מחאה נוסף נשלח לממשלה ונערך דיון בכנסת לפי דרישת הליכוד. ראש האופוזיציה, מנחם בגין, דרש מנשיא מצרים, אנוואר סאדאת, להתערב אצל הסורים למען שחרור השבויים הישראלים. הוא התייחס גם להבטחותיה של ארצות הברית, בעת שישראל הסכימה להפסקת האש, להשיג התחייבות מברית המועצות בעניין חילופי השבויים.
ב-29 באוקטובר, בפגישה שנערכה בקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר, מסרו המצרים רשימת שבויים ופצועים. לאחר חתימת "הסכם שש הנקודות" בין הצדדים, הוחזרו כל השבויים במצרים לישראל במהלך נובמבר 1973. עתה הפכו משפחות הנעדרים בחזית הסורית לקבוצת הלחץ העיקרית שהשפיעה מאד על שרי הממשלה, ובמיוחד על ראש הממשלה. לדעת מקורביה, גולדה מאיר, שהייתה רגילה להיות מוקפת הערצה ופופולריות בקרב הציבור, עברה מעין משבר אישי אחרי המלחמה. רגישותה לביקורת הציבורית ותחושתה, שאינה זוכה לתמיכה מצד חבריה למפלגה, הלכו וגברו במהלך חודשים אלו, והמגעים עם משפחות השבויים הוסיפו על חרדתה.
על פי המידע שהיה מצוי בידי ישראל באותו זמן, היו בחזית הסורית כ-131 נעדרים, שנחשבו שבויים. נפוצו שמועות שרבים מהם נרצחו על ידי הסורים, ובעיתונות פורסם דיווח המבוסס על מקורות של הצלב האדום, לפיו נרצחו 100 שבויים. למרות שהצלב האדום הכחיש זאת, ישראל הודיעה כי לא תפתח במשא ומתן עם סוריה לפני מסירת הרשימה.
במלחמה כבש צה"ל מובלעת בתוך סוריה, עד כדי טווח תותחים מפאתי דמשק. בנובמבר 1973 קישרה ישראל את נושא השבויים להצעה לסגת משטח שנכבש במהלך המלחמה. בתשובה לטענות ישראל לאו"ם, כי סוריה אינה פועלת על פי אמנת ג'נבה, הגישה סוריה תלונות למועצת הביטחון על יחסה של ישראל לאזרחים בשטחים שכבשה ועל גירוש תושבי הכפרים בשטח זה. פעולות אלה, לטענת סוריה, עומדות גם הן בניגוד לאמנה. ישראל הודיעה לסורים באמצעות ארצות הברית והצלב האדום, כי היא מוכנה לאפשר ל-15,000 כפריים שעזבו את בתיהם במהלך המלחמה לחזור לשטח שבשליטתה, ואף הציעה להעביר לאו"ם את המוצבים הסורים שנכבשו בחרמון ב-1973, תמורת החזרת השבויים (תעודה 1, א 7075/1, עמ' 74). ויתור זה עתיד היה להקשות על הממשלה בעת הדיונים על הפרדת הכוחות מאוחר יותר. הסורים דרשו בתגובה את פינוי כל השטחים שנכבשו והכרה באנשי אש"ף כלוחמים. ישראל, לא נענתה לדרישות אלו.
מפת המובלעת הסורית שנכבשה על-ידי צה"ל באוקטובר 1973, ויקיפדיה
משרד החוץ, שהיה אמון על המגעים עם הצלב האדום, הבין שהשבויים משמשים כבני ערובה. נציג המשרד, מרדכי קדרון, כתב באיגרת למנכ"ל המשרד כי הסורים מבינים היטב את ערך הקלף שבידיהם. אמנת ג'נבה לא מעניינת אותם, והבעיה תיפתר רק במסגרת הסכם מדיני שיכלול מרכיב של נסיגה. גם נציג הצלב האדום בישראל, מישל קונבר, חשב שבעיית השבויים תוכל להיפתר רק במסגרת עסקת "חבילה גדולה" על הפרדת כוחות (תעודה 2, חצ 6807/5).
