הפתגם הידוע “ההצגה חייבת להימשך”, היה נכון מאז ומתמיד לגבי תיאטראות ומופעי בידור בארץ ומחוצה לה, ותיאטרון הקאמרי בישראל לא היה יוצא דופן בכך. בתקופת מלחמת העצמאות הארוכה, העלה תיאטרון הקאמרי הצגות ומופעים, ובכללם את ההצגה שהיוותה אבן דרך בולטת בדרכו: “הוא הלך בשדות” (ראו לעיל). מראשית דרכו פנה “הקאמרי” בבקשות תמיכה כספית, אולם נראה כי מצב המלחמה המתמשך והמצב הביטחוני כמשתנה המשפיע על נוכחות הקהל, לא הועלה כלל, באותה עת, בנימוקי בקשותיו של “הקאמרי” לתמיכה.
המצב השתנה בעקבות מלחמת ששת הימים (1967): ב-17 בספטמבר 1967, שלח מנכ”ל “הקאמרי”, ישעיהו וינברג, מכתב 
לשר האוצר פנחס ספיר, ולשר החינוך זלמן ארן. במכתב, שנכתב על דעת חמשת התיאטראות הרפרטואריים באותה עת: תיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבימה, תיאטרון אהל, התיאטרון העירוני חיפה, ותיאטרון זווית, מונה וינברג את הסיבות שבגינן ירדו הכנסות התיאטראות בשלושת החודשים שבין תחילת המתיחות ו”תקופת ההמתנה” ועד למחצית חודש אוגוסט. הדבר נבע ממיעוט צופים, מביטול הצגות והעברתן למחנות צה”ל ומשיתוק מנגנוני הפצת הכרטיסים עקב הגיוס ההמוני. לדעת וינברג עומדים התיאטראות בפני התמוטטות כספית גמורה והוא ביקש “הקצבה ממשלתית מיוחדת בסך 1,000,000 ל”י לשם כיסוי ההפסדים המיוחדים של חמשת התיאטרונים הנ”ל” (בקשת פיצויים בגין מלחמת ששת הימים). הממונה על התקציבים במשרד האוצר, דחה את בקשתו של וינברג וכתב בתשובתו: “…הריני לציין כי אין הממשלה נוהגת לפצות מוסדות עבור ההפסדים שנגרמו להם בגין מלחמת ששת הימים. הרי ברור כי כל חלק וחלק באוכלוסייה נשא בעול בצורה זו או אחרת.” (דחיית בקשת הקאמרי לפיצויים).
ב-10 בפברואר 1970 נפצעה קשה בפעולת טרור שחקנית “הקאמרי”, חנה מרון, שהייתה בדרכה מתל אביב ללונדון בטיסת אל-על שעצרה לחניית ביניים במינכן. רגלה של חנה מרון נקטעה מתחת לברך ולמרות הקשיים, ובתום תהליך שיקום ארוך בן למעלה משנה, חזרה לשחק על הבמות.
חנה מרון הייתה הכוכבת הגדולה של תיאטרון הקאמרי. בזמן פציעתה השתתפה בהכנות להעלאת המחזה “מדיאה” ופציעתה הביאה לביטול ההפקה וגרמה ל”קאמרי” נזקים כספיים גדולים. במכתב ששלח אפרים בן-ארצי, שמונה זמן קצר לאחר מכן ליו”ר “מועצת הנאמנות של הקאמרי”, אל מנכ”ל משרד האוצר, העריך הכותב את הנזקים הכבדים שנגרמו עקב אבדן ההשקעה ואבדן ההכנסות לתיאטרון, שהיה שרוי גם כך בקשיים כספיים גדולים, בסכום של 110,000 ל”י. הוא ביקש “לפצות את “הקאמרי” על הנזק הכבד שנגרם לו על ידי פעולת המחבלים במינכן”. אולם מנכ”ל האוצר אגמון השיב שמכיוון שגם מפעלים ומשקים באזורי הספר לא מקבלים פיצוי על נזקים עקיפים הנגרמים להם כתוצאה ממצבי חירום, לא יוכל לנהוג אחרת במקרה של “הקאמרי” (בקשת פיצויים לחנה מרון וסירוב האוצר)
חנה מרון מלווה בבן זוגה, יעקב רכטר, יורדת ממטוס אל-על שהשיבה לארץ לאחר הפיגוע במינכן. 9 במאי 1970. צילום: פריץ כהן, לעמ
מלחמת יום הכיפורים, על תוצאותיה הקשות ומצב החירום הממושך, לא הביאה בעקבותיה דרישה של התיאטרון לקבלת פיצויים. בדוח שהגיש מנכ”ל “הקאמרי”, ישעיהו וינברג למועצת המנהלים בסוף חודש אוקטובר 1973, מפורטות פעילויותיו של התיאטרון בזמן המלחמה: למרות ששחקנים רבים גויסו, ולמרות מיעוט המשתתפים, נמשכו ההצגות והחזרות כסדרן ככל האפשר. התיאטרון קיים הצגות רבות אחר הצהרים במחיר סמלי, אפשר כניסה חינם לחיילים וכן הציג את “כטוב בעיניכם” בהצגה מיוחדת לחיילים פצועים שהובאו לתיאטרון מבית החולים “איכילוב”. (הקאמרי במלחמת יוה”כ).
בדוח השני, שנכתב ב-10 לדצמבר 1973, חודש וחצי לאחר שוך הקרבות, דיווח וינברג על המשך מסע ההופעות במחנות צה”ל, על המשך ההצגות לאזרחים ועל הניסיונות לחידוש החזרות תוך שינויים. במסגרת השינויים בהפקות נכללו ברפרטואר החדש הצגות משל צ’כוב ומשל חנוך לוין. וינברג הדגיש כי “כפי שמעידה ההחלטה על הפקתם של המחזות של חנוך לוין ושל צ’כוב, אין התיאטרון סבור כי מצב החירום השורר במדינה מחייב התמקדות בהעלאת קומדיות בידור קלות”. ועוד סבר וינברג כי המלחמה הקשה והתמורות בחברה הישראלית שהתחוללו בעקבותיה, מחייבות את התיאטרון להשקיע בחיפוש אחר חומר בימתי אקטואלי למחזותיו. בסוף הדוח הארוך והמפורט מציין וינברג כי ישנה ירידה ניכרת בהכנסות התיאטרון עקב הצגות החינם לחיילים ולאזרחים ורומז בקצרה: “בנסיבות אלה נכנס התיאטרון לקשיים כספיים חמורים. משרד החינוך והתרבות מודע לקשיים בלתי נמנעים אלה, ויש לקוות שיסייע לתיאטרון לעבור את תקופת החרום ללא התמוטטות.” (פעילות הקאמרי לאחר מלחמת יוה”כ).
טנקים ישראליים פורצים דרך בצמחייה הסבוכה בגדה המערבית של תעלת סואץ, 21 באוקטובר 1973. צילום: רון אילן, לע”מ
