מחאות חברתיות נגד קיפוח, אפליה ומצוקה כלכלית

שביתה פוליטית-"מכוונת נגד הריבון [הממשלה] לא במעמדו כמעביד, אלא כמי שמופקד על קביעת מדיניות כלכלית כוללת שאינה מקובלת על ציבור העובדים, הסובר כי מדיניות כזו תצר צעדיהם ותפגע ביכולתם להתמודד עם קביעת זכויותיהם כעובדים. [מ' שקד, "תיאוריה של איסור השביתה הפוליטית", ז שנתון משפט העבודה (1999) 185, עמ' 187]

'…זכות השביתה של ציבור הפועלים הוא מכשיר גדול לעתידו של הפועל ולמקומה של תנועת הפועלים,אבל לא כל שביתה היא קדושה…'

[דברי פנחס לבון, בדיון בכנסת, דברי הכנסת, ישיבה כ"ט, 10 בדצמבר 1951].

ב-15 בספטמבר 2015, הלך לעולמו נמרוד אשל, האיש שהנהיג את שביתת הימאים ב-1951.

שביתת הימאים שפרצה בנובמבר 1951 הסעירה את הציבור במדינת ישראל הצעירה ואיימה לערער את האמון של חלקים גדולים ביישוב במנהיגיו וביסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית המתבססת. שביתת הימאים היוותה חלק במאבק לעיצוב פניה ודמותה החברתית של מדינת ישראל שאך זה נולדה, וסימלה את אחד האירועים הבולטים בחיי ישראל הצעירה של ראשית שנות החמישים.

השביתה נמשכה ארבעים ושלושה יום ומבחינה רשמית נועדה לשפר את תנאי העבודה והשכר של הימאים, אך מכיוון שמנהיגי השביתה היו מזוהים עם מפ"ם שהיתה בתקופה הנסקרת מפלגה מרכזית וגדולה שזכתה בבחירות ביולי 1951, ב-15 מנדטים, היא נתפסה כשביתה פוליטית שקראה תיגר על מפא"י ועל שלטונה. [נמרוד אשל, 'שביתת הימאים', הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 134]

השביתה פרצה בנובמבר 1951 לאחר סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית. ימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת מועצת פועלי חיפה שהשתייכה למפא"י שבראשה עמד יוסף אלמוגי. בבחירות למועצת איגוד הימאים שנערכו בסוף השנה, ניצחה רשימת מועמדים על-מפלגתית, ברוב של כמעט מאה אחוזים מן הקולות. המועצה הנבחרת רצתה להשתחרר מחסות מועצת פועלי חיפה ולייסד ארגון ארצי עצמאי של ימאים במסגרת ההסתדרות.

 ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת רב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ ורב המלחים נמרוד אשל, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות. בתגובה, הקימה ההסתדרות ארגון הימאים חדש הנתון לחסותה.
שרשרת האירועים הביאה את דוד צבי פנקס שר התחבורה להציע הצעת חוק לתיקון פקודת הנמלים התשי"ב – 1952. עיקרי הצעת החוק נוגעת להענשת הימאים שנשכרו כחוק וערקו מאוניותיהם או מתפקידיהם. הוצע כי העונש יהא הפקעת חפציו והפקעת שכרו של העריק. תזכיר הצעת החוק ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת רב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ ורב המלחים נמרוד אשל, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות. בתגובה, הקימה ההסתדרות ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה.

שביתת הימאים דוכאה בעוצמה רבה: הימאים הורדו מן הספינות תוך השתלטות אלימה של המשטרה. ספינות שובתות הופעלו ע"י "מתנדבים" שוברי שביתה. הפעלת הכוח המדינתי כנגד העובדים הגיעה לשיאה, כשמנהיגי השביתה גויסו לצבא, בתגובה, הימאים החריפו את צעדי השביתה והשביתו גם את אניות הצי הישראלי שעגנו בנמלים בחו"ל. העימות הגיע לשיא של התנגשויות עם המשטרה. תעודה 1. בנוסף, התקהל קהל גדול ביניהם הרבה מקיבוצי השומר הצעיר – תנועת ההתיישבות של מפ"ם, מחוץ לשערי הנמל והיוו לחץ כבד על השערים מתוך רצון להתפרץ אל שטח הנמל תוך השמצת המשטרה.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה בהתנהלות הימאים בשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה שטרם התייצבה '…רפיטיציה של כיבוש השלטון…' [דברי בן-גוריון בישיבת הממשלה, 16.12.1951].

והביאה את חברי הממשלה להבין כי יש לפעול לרכישת אהדת הציבור שכן הלכה והתפתחה תעמולה נגד הממשלה –תעמולה שזכתה לכינוי 'תעמולת הזוועה'.

גם העיתונות נטתה בתיאורי המאורעות לטובת הימאים השובתים ונגד הממשלה, כך גם היה הלך הרוח בציבור.

במישור הטיעון הלאומי, ביקשה הנהגת מפא"י, הן בממשלה והן בהסתדרות ובמועצת פועלי חיפה להכפיף את מאבקי העובדים ל"אינטרסים של המדינה", כפי שנקבעו על-ידה.

הימאים הוצגו כבוגדים וכפוגעים בהגעתם של עולים לישראל –שהיתה למטרה הראשונה במעלה בשנים אלו. תעודה 2 – פרוטוקול ישיבת הממשלה, 16 בדצמבר 1951.

השביתה היתה פוליטית- ובדיון בכנסת התגובות מכל הקשת הפוליטית לא איחרו לבוא.

עמדות חברי הממשלה ביחס לשביתה נחלקו בין טובת המדינה לטובת העובדים.

בישיבת הכנסת ה-כ"ט, עלה על סדר יומה של הכנסת הדיון בנושא שביתת הימאים מפאת חשיבותו. מה שהחל לכאורה, כסכסוך פנימי בין הסתדרות העובדים הכללית ובין הימאים על תביעות בנושא העסקתם ולכאורה לא זקוק להתערבות הכנסת, הפך לבעיה הנוגעת למדינה כולה שכן זוהי בעיה חיונית של קיום הצי המסחרי שהמדינה החדשה השקיעה בו כספים רבים.

בסוגיית התערבות המדינה בשביתה שהוגדרה פוליטית שכן היתה בסימן המאבק בין ההסתדרות ובין ועד העובדים ובמילים אחרות בין מפא"י המפלגה השלטת לבין מפ"ם – הדעות היו חלוקות. מחד, אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי יש להורות לשובתים לחזור בהם מהשביתה. שכן הסכסוך הזה אינו לכבודם לא של הצי המסחרי לא של הימאים ולא של המדינה כולה. לכן צריכה הכנסת לקבל החלטה להורות לשובתים שיחזרו בהם מהשביתה, בנוסף הציע לחקור הבעיה עד כדי מציאת פתרון חיובי וצודק לכל הצדדים. מנגד, יעקב חזן, חבר כנסת מטעם מפ"ם הגדיר שביתה זו כשערורייה והטיל האשמה על הממשלה. אמר כי שביתה זו פרצה כשהיא חסרה כל מגמה וכל גוון פוליטי, אלא היתה למן ההתחלה מלחמת עובדים על זכותם לקיים את ארגונם כארגון של פועלים חופשיים. הוסיף ואמר כי הממשלה אשמה בכך שהפכה את השביתה הזו לשביתה מדינית. על דעותיהם של שאר חברי הכנסת בדיון זה. תעודה 3 – דברי הכנסת, ישיבה כ"ט, י"א בכסלו תשי"ב, 10 בדצמבר 1951.

דברים ברוח זו נאמרו גם ע"י המזכיר הכללי של משרד המשטרה יצחק חיים מוזס בדו"ח שכתב לבנימין גבלי, ראש ממ"ן [מחלקת המודיעין של צה"ל] כאשר תיאר כי היה כמעט בלתי נמנע מלהתנגש עם אנשי חיל הים על מנת להשתלט על האנדרלמוסיה שהיתה בנמל חיפה בהם הוגשה עזרה ניכרת בצורות שונות ע"י חלק מהצי הימי הישראלי לאנשים אשר עליהם הכריזה הממשלה כמחבלים במדינה. תעודה 4 – המזכיר הכללי אל אלוף משנה בנימין גבלי, ראש ממ"ן, ל 2176-28

אשל כתב בספרו 'שביתת הימאים' כי מזכיר ההסתדרות דאז, מרדכי נמיר, "הביע אף חשש כי דרישת נציגי הימאים שחברות ישראליות יקבלו לעבודה ימאים זרים רק באמצעות ארגוני העובדים בארצותיהם, נועדה להסגיר את הימאות העברית לידי הקומוניסטים". [נמרוד אשל, 'שביתת הימאים', הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 134]

מה שהחל כשביתה לגיטימית על תביעות שכר הימאים הפך לכדי מאבק פוליטי בין מפא"י למפ"ם. באסיפת העם שהתקיימה בעניין פרשת בימאים ב-14 בדצמבר נאם רב החובל אורבק ברוח מתונה ונזהר מלהפוך מאבק זה לויכוח פוליטי אך דאג להזכיר את דרישת הימאים לייצוג משלהם כלפי ההסתדרות וחברת האוניות. נוכח העוול שנגרם לימאים, נרתמו למאבק גם אנשי רוח כנתן אלתרמן ואברהם שלונסקי ובני נוער חברי מפ"ם ומק"י השמיעו קריאות בוז נגד הממשלה והפיצו כרזות מטעם הועד הציבורי להגנת הימאים. תעודה 5

כאמור, השביתה נשאה אופי פוליטי, וכך התייחסו אליה גם ישיבת הממשלה 23.12.51 הדנה בסוגיה זו. ולמרות זאת, דו"ח המשטרה הראה כי קרוב ל-90% מהשובתים לא פעלו מתוך מניע פוליטי ואף נטען כי אילו היתה ניתנת לתביעות הימאים תשומת לב ראויה בזמן, לא היתה פורצת השביתה והמעוניינים בה מבחינה מדינית, לא היו מצליחים לאחד את האנשים כפי שזה קרה בפועל. מצורף הדו"ח. תעודה 6

השביתה היתה דרמטית שכן, בשלהי 1951, הושבת הצי הישראלי כולו. דיכויה של השביתה אף היה חמור יותר וכלל עימותים אלימים באניות, הפגנות סוערות ואף גיוס מנהיגי השביתה לצבא. על העימותים החריפים בדו"ח המצורף. תעודה 7

מעריב, 12 בנובמבר 1951

'…הפעלת המשטרה נגד פועלים שובתים – היא פגיעה בכל פועל, בכל אזרח שוחר חופש ודמוקרטיה…' [מתוך כרוז מטעם הוועד להגנת איגוד הימאים, ל 2176/28]

ההפגנות לא פסקו – בהפגנה לא אלימה שאורגנה מטעם 'הועד להגנת איגוד הימאים' ב- 17 בדצמבר 1951 הפגינו אנשי מק"י [המפלגה הקומוניסטית הישראלית] ואנשי מפ"ם, ד"ר משה סנה תקף את הממשלה בקשר ליחסה אל הימאים. כן נשמעו קריאות בוז נגד הממשלה. את ההפגנה חתמה שירת ה'תקוה' ו'האינטרנציונל'.תעודה 8.'…הפעלת המשטרה נגד פועלים שובתים – היא פגיעה בכל פועל, בכל אזרח שוחר חופש ודמוקרטיה…' [מתוך כרוז מטעם הוועד הציבורי להגנת איגוד הימאים – ל/2176/28]

במאבק הימאים נטלו חלק גם אנשי רוח, ובאסיפת עם של הימאים שנערכה בתל אביב ב-11 בדצמבר 1951 נאם חבר הכנסת יצחק בן-אהרון – עפ"י דו"ח המשטרה, "דבריו היו דברי הסתה כנגד הממשלה וההסתדרות, ונתקבל במחיאות כפיים". אחריו נאם הסופר אברהם שלונסקי, שדיבר ברוח קודמו. תעודה 9 ובשאילתא לשר המשטרה שהציג בן-אהרון בכנסת שאל על דבר קיומה של הדמוקרטיה במניעת חופש התנועה של השובתים וקיום קשרים תקינים בינם לבין נציגיהם. [תעודה 10] על כך השיב לו י' נחמיאס סגן המפקח הכללי, כי אין בשלילת הכניסה לנמל באין רישיון מתאים משום הפקרת חוקי המדינה הדמוקרטית. תעודה 11

ראש הממשלה, דוד בן-גוריון ראה בשביתת הימאים מעשה לא אחראי ובנאומו בכנסת ב-10 בדצמבר 1951 [בתעודה כתוב: 1952 – טעות במקור] אמר על השובתים כי: '…יש להצטער על כך, שירדו מן הדרך הנכונה ויש לדרוש שיחזרו בהם מן הדרך הנלוזה הזאת של ניסיון לקפח את גורלה של המדינה…' תעודה 12

בדיון על השביתה בכנסת אמר פנחס לבון:

"…לא כל שביתה היא קדושה, ואין זכות לציבור פועלים להכריז שביתה על דעת עצמו ובלי הסכם ההסתדרות….כדי לשמור על "המדינה בדרך"….המשיך ואמר כי"….חופש השביתה קשור באחריות לאומית, אחרת יהיה חופש זה להפקרות…" [דבר,11 בדצמבר 1951].

לאחר עימותים, הגיעו הצדדים להסכם שעל-פיו הופסקה השביתה. בין היתר כלל ההסכם, כי הימאים יחזרו לעבודתם וההסתדרות תשתמש בהשפעתה לשחרורם של המגויסים. בנוסף, הנושאים הארגוניים ייבדקו ע"י ההסתדרות.