א.1 | מבוא
מספר שנים לאחר קום המדינה החלה פעילות של אנשי "בית נכות בצלאל", מוזיאון ציבורי לאמנות יהודית בבעלות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שנוסד ב-1906 ונוהל על ידי מרדכי נרקיס, לאגד סביבו מספר גופים ולהקים ביחד מוזיאון לאומי בירושלים כדוגמת ה-British Museum בלונדון וה-Musée du Louvre בפריז.
אחד הביטויים לפעילותו של נרקיס, יחד עם פנואל כהנא מאגף העתיקות במשרד החינוך והתרבות היה גיבוש מסמך משותף ביולי 1956 בו הציעו לגייס באמצעות אונסק"ו מומחה בין לאומי שיבקר בארץ וייעץ כיצד להקים מוזיאון לאומי בישראל (תעודה 1). יש לציין שאחד המועמדים לתפקיד היה וילם סנדברג (Sandberg) מאמסטרדם שלבסוף מונה לתפקיד היועץ האמנותי למוזיאון ישראל. לתפקיד היועץ הבין לאומי בשלב הראשוני מונה הארכיטקט האיטלקי פרנקו מיניסי (Minissi) שביקר בישראל ב-1958.
אחד הגורמים שהאיצו את ההחלטה להקים את מוזיאון ישראל היה ההחלטה של מחלקת המדינה האמריקנית ב-1955 להשתמש בכספים שארצות הברית צברה ממכירת ספרים בישראל להקמת "קרן ספרים" שתשקיע את הכסף במיזמי תרבות בישראל בניהולו של ברנרד קאצן (Bernard Katzen). הקרן צברה 7 מיליון ל"י כלומר 3.88 מיליון דולר דאז (לפי שער של 1.8 ל"י לדולר). קאצן נשלח לשגרירות האמריקנית בתל אביב וכאלף גופים שונים בישראל פנו אליו בהצעות שהממשל האמריקני ישקיע אצלם את הכסף. ממשלת ישראל דנה בעניין ב-26 בפברואר 1956 והקימה ועדה בראשות שר החינוך והתרבות זלמן ארן שתגבש הצעות לקרן זאת. הוועדה הכינה לקרן הצעות בסך 6.2 מיליון ל"י ואחד הסעיפים בהצעה היה להשקיע 1.5 מיליון ל"י בהקמת מוזיאון מרכזי בירושלים.
ביולי 1956 פרסמה מחלקת המדינה תכנית לשימוש בכספי קרן הספרים. בין השאר כללה התכנית הקצאה של 1.5 מיליון ל"י להקמת מוזיאון. לצורך קבלת הכסף היה על ישראל להקים גוף ציבורי שיטפל בהקמת המוזיאון. ב-1 במרס 1957 מינה השר ארן ועדה ל"הקמת מוזיאון לאומי (אמנות, עתיקות וכו') בירושלים". בראש הוועדה עמד גרשון אגרון ראש עיריית ירושלים ולצדו: ד"ר משה אבידור מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, ד"ר ולטר איתן מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר יגאל ידין מהאוניברסיטה העברית וטדי קולק מנכ"ל משרד ראש הממשלה – הדמות הראשית בהקמת מוזיאון ישראל. ב-22 במרס קיימה "הוועדה להקמת מוזיאון לאומי" ישיבה ראשונה (תעודה 2) בה הועלו קווי המתווה העיקריים להקמת המוזיאון על ידי קולק: גיוס תרומות אמנות משמעותיות מיהודים בחו"ל והקמתו על שטח של למעלה מ-80 דונם באזור בין קריית הממשלה המתוכננת לאוניברסיטה העברית בגבעת רם. לוועדה לא הוזמן נרקיס, ככל הנראה בגלל מחלתו ממנה נפטר ימים ספורים לאחר הישיבה. ב-30 באפריל צורף לוועדה צבי לוריא, חבר הנהלת הסוכנות היהודית וכנציגה למעשה של "בצלאל".
ועדת ההקמה הורכבה בעיקר ממנהלים בכירים בממסד הישראלי – אך לא מאנשי מקצוע בתחום האמנות והארכאולוגיה (למעט ידין). לפיכך מינה אגרון במאי 1957 "ועדת ייעוץ" שכללה אנשי ארכאולוגים ואמנים: היושב ראש ד"ר פנואל כהנא מרשות העתיקות, הארכאולוג ד"ר נחמן אביגד, הצייר מרדכי ארדון, מנהל "בצלאל" קרל כץ והארכאולוגית רות עמירן.
כדי לקבל את כספי המענק האמריקני הוקמה בדצמבר 1957 אגודה בשם "קרן ישראל אמריקה להקמת מוסיאון לאומי בירושלים" ובראשו היושב ראש גרשון אגרון, יגאל ידין (חבר) ומשה אבידור (מזכיר). שלושת האישים האלה חתמו ב-4 במרס 1958 על הסכם עם הממשל האמריקני שיוצג בידי שגריר ארצות הברית בישראל אדוארד לוסון (Lawson) (תעודה 4). יש להדגיש שהחוזה נחתם בידי צדדים בלתי זהים: מצד אחד ממשלת ארצות הברית ומצד שני קרן (Foundation) שלא הוגדרה כגוף ממלכתי או ממשלתי, אף שבהסכם הוזכר אישור של ממשלת ישראל לפעילות התרבותית. הקרן התחייבה להשיג קרקע, 300,000 ימי עבודה לבניית המוזיאון וסיוע ציבורי ופרטי לבניית המוזיאון.
הקמת הקרן ממחישה נקודת מפתח בתולדות מוזיאון ישראל: המוזיאון הוקם ללא חקיקה מיוחדת, ללא החלטת ממשלה ואף ללא הקמת גוף ממשלתי-ממלכתי מיוחד. הוגי המוזיאון סברו שעדיף למוזיאון שלא יהיה גוף ממלכתי מובהק וכך יקל עליו לקבל תרומות כספיות ואמנותיות מחו"ל וגם ייהנה מגמישות בקבלת החלטות בכל הנוגע לתוכן המוזיאון.
בהנהלת הקרן לא היה לאנשי "בצלאל" יד ורגל והדבר עורר אצלם ביקורת רבה. למעשה היה הבדל מובנה בין אנשי "בצלאל" לבין שאר הגופים שחברו להקמת המוזיאון. כאמור לעיל "בית הנכות בצלאל" הוקם כבר ב-1906 ואילו שותפיו להקמת המוזיאון, רשות העתיקות של משרד החינוך והתרבות והמחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, חסרו בשנות ה-50 מוזיאון משלהם. בהמשך חברו להקמת המוזיאון גופים חדשים נוספים: היכל הספר שנועד ל"מגילות ים המלח" בשליטת חבר נאמנים שמונו על ידי משפחת גוטסמן (שתרמה 850,000 דולר), וגן הפסלים ע"ש בילי רוז (שתרם 50 פסלים ו-100,000 דולר) ועיצב את הגן לפי הבנתו. בשלב מסוים פרשו אנשי "בצלאל" מהקמת המוזיאון וחזרו בהם לאחר שהוגדל חלקם בניהול המיזם. ביטוי לביקורת שלהם על השטח שהוקצע להם בתוך המוזיאון הוא מכתבו של צבי לוריא לשר ארן מיוני 1958. בין השאר הוא נעזר בהמלצותיו של היועץ מיניסי לחיזוק טענותיו (תעודה 5).