ב-26 במרס 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנוואר סאדאת על הסכם שלום בין שתי המדינות ואחר כך שילבו ידיים עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. תמונת הידיים השלובות הייתה מאז לסמל לאירוע ששינה את פני המזרח התיכון.
המעמד החגיגי ההיסטורי על מדשאות הבית הלבן, מול קהל אחוז התרגשות ובשידור ישיר למיליוני צופים משתאים ברחבי העולם, לא רמז במאומה על הדרמה הגדולה שהתחוללה בחודשים שקדמו לו. בחודשים אלו ניהלו המעורבים בתהליך משא ומתן רצוף מהמורות ומכשולים, שהשרו לעתים את התחושה שהתהליך עומד לקרוס ועמו כל תקוות השלום, והאזור ישוב לשפיכות הדמים המוכרת כל כך לתושביו. כל זה הביא את הנשיא קרטר לשחרר אנחת רווחה עמוקה בסופו המוצלח של התהליך ולומר: "מה שהשגנו עד כה איננו פחות מנס…. יד אלוהים הייתה במה שהושג עד כה".
בפרסום זה מציג ארכיון המדינה פרקים היסטוריים וכמאה מסמכים המתעדים את השלבים המכריעים בתהליך: ביקור סאדאת בירושלים, המגעים המדיניים שקדמו לוועידת קמפ דייוויד, הוועידה עצמה והחודשים שבאו בעקבותיה, עד לחתימת הסכם השלום בוושינגטון. בפרקים אלו מוצגים מסמכים מחדרי החדרים של הדיונים הסודיים, בלווי מקבץ נדיר של תצלומים, סרטי וידאו, קריקטורות, פתקים ושלל איורים, וכל אלה מביאים את המילים, את הקולות ואת המראות של הדרמה האדירה הזו. בין השאר, נחשפים לעין הציבור רישומי שיחות של חברי המשלחת הישראלית עם האמריקנים, שרשם פרופ' אהרן ברק בכתב ידו, ופוענחו בעזרתו האדיבה.
המעיין בפרסום נחשף לתהליכים ולמהפכים הדרמטיים שעברו על המשתתפים בתהליך: כיצד הצליח הנשיא קרטר להביא את בגין ואת סאדאת מהטחת האשמות קשות זה בזה, ליחסים של ידידות ואמון הדדי, וכיצד קרה שסאדאת, ששאל תחילה: "איך אעשה הסכם עם אנשים שאינני בוטח בהם?", קבע בסופו של התהליך ש"הוא מרגיש עכשיו כי יוכל בעתיד לפנות ישירות לראש הממשלה בעת משבר ולמצוא הסדר נאות"; כיצד החלו המשלחות בקמפ דייוויד ב'אריזת מזוודות' כדי לשוב הביתה בידיים ריקות, והגיעו להסכמות ביום המחרת; איך תרמו דווקא האייתולה חומייני והמהפכה האסלאמית באיראן, שהתרחשה ממש באותו זמן, להמרצתם של הצדדים להתגבר על חילוקי הדעות ולהגיע להסכם שלום; כיצד הצליחו דווקא כמה שרי ממשלה, ובהם מדרג שני, למצוא מוצא מהמבוי הסתום רגע לפני שהנשיא קרטר עמד לעלות על מטוסו בדרכו חזרה לוושינגטון ולנטוש את מאמציו לתווך בין ישראל למצרים, ולבסוף – מה הביא את שר החוץ, משה דיין, להפוך את אמירתו המפורסמת לגבי שארם א-שייח על פיה ולהצהיר מעל במת הכנסת: "עדיף שלום בלי שארם א-שייח מאשר שארם א-שייח בלי שלום."
